במקום להילחם או לברוח, אפשר להתקשר ולשכוח

כבר לפני 30 שנה חוקרים איתרו קורלציה בין קשרים טובים לבין הרווחה הנפשית והפיזית שלנו. נראה שככל שאלה היו יותר משמעותיים בחיי הנבדקים, כך היו הם עצמם חזקים יותר פיזית וגם שמרו על מוחם חד יותר ככל שהתבגרו. "בהתחלה לא האמנו לנתונים", מתוודה וולדינגר. "חשבנו, איך זה יכול להיות שמערכות יחסים בעצם נכנסות לגופנו ומעצבות את בריאותנו? אבל אז מחקרים אחרים התחילו למצוא את אותו הדבר. גילינו שאנשים סבלו פחות מדיכאון, שהסיכוי לחלות בסוכרת ובמחלות לב פוחת, ושהם החלימו מהר יותר ממחלות ככל שהיו להם קשרים טובים יותר עם אנשים אחרים". במילים אחרות, מערכות יחסים חיוביות תורמות לאושרנו, וזה בתורו מאט את ההזדקנות שלנו ומשאיר אותנו בתפקוד טוב יותר לאורך זמן.

מה יש במערכות יחסים חמות שתורם לנו כל-כך? אחת התיאוריות המובילות מצביעה על כך שמערכות יחסים מסייעות בוויסות מתח. נניח שהיה לנו יום קשה במיוחד או שחווינו אירוע מערער. אנחנו עצבניים, מתוסכלים ועצובים, ומציפים את הגוף שלנו באיתותי דחק שמפעילים את תגובת הילחם-או-ברח. באופן עקרוני, התגובה הזו אמורה לדעוך כשגורם האיום – למשל, נמר שרודף אחרי אדם בסוואנה – נעלם, והגוף חוזר אז לאיזון. אך בעידן המודרני רבים מהאיומים הם יותר מנטליים מפיזיים, מה שהופך אותם למתמשכים ומקשה על המתח להתפוגג. כשהגוף שלנו נמצא בתגובה הזו לאורך זמן, הורמוני הלחץ הגבוהים מייצרים עלייה ברמות הדלקת בגוף באופן כרוני, מה ששוחק את האושר שלנו ופוגע במערכות הגוף השונות.

עכשיו, תארו לעצמכם שאתם חוזרים הביתה ומדברים עם מישהו, בין אם זה אדם שמתגורר אתכם או חבר טלפוני. "אני ממש מרגיש את הגוף שלי נרגע", מתאר וולדינגר. "אני יכול להרגיש את תגובת ה'הילחם-או-ברח' מתפוגגת". ולראיה, ניתן לראות ירידה ברמות הדלקתיות בגוף בקרוב אנשים עם מערכות יחסים טובות.

זו לא הכמות שקובעת, אלא האיכות

וכאן מעלה וולדינגר סוגיה מעניינת. האם הקשר שיכול להעניק לנו את כל הסגולות האלו הוא בהכרח קשר אינטימי עם בן משפחה, בן זוג, או חבר קרוב? ובכן, התשובה שעולה מן המחקרים היא חד משמעית – לא. "כל סוגי היחסים תומכים ברווחתנו: ידידים, קרובי משפחה, עמיתים לעבודה, קשרים מזדמנים, האדם שמגיש לכם קפה כל בוקר בסטארבקס או בדאנקן דונאטס, הקופאי שעושה לכם חשבון במכולת. אפילו שיחה עם זרים נושאת את היתרונות האלו". כך למשל, במסגרת המחקר נערך ניסוי על קבוצת נבדקים שנסעה ברכבת. חלקם נתבקשו לדבר עם אדם זר במהלך הנסיעה, בעוד אחרים התבקשו לנהוג כרגיל ולעסוק בענייניהם. בסוף הניסוי התברר שדווקא האנשים שחשבו שלא ייהנו לשוחח עם זרים נמצאו כמאושרים יותר לאחר הנסיעה מאשר קבוצת הביקורת שהסתגרה בתוך עצמה.

האם כל זה אומר שכדי להיות מאושרים יותר עלינו להיות מוחצנים מאוד ובעלי חיי חברה סוערים? גם כאן, התשובה היא לא בהכרח. מן המחקר עולה כי בשביל לשמור על האושר והבריאות שלנו מספיק קשר חם עם לפחות אדם אחד בחיינו – כזה שאנחנו באמת יכולים להישען עליו בעת צרה. בשפה המקצועית הוא נקרא "היקשרות בטוחה", אך בינינו לבין עצמנו אנחנו יכולים פשוט לשאול "למי אנחנו יכולים להתקשר באמצע הלילה אם אנחנו חולים או מפוחדים"? גם כאן וולדינגר מדגיש שאין זה משנה מה תפקידו או הגדרתו של האדם הזה בחיינו, אלא היחס שלנו אליו ואיכות הקשר שלנו איתו.

"מן המחקר עולה כי בשביל לשמור על האושר והבריאות שלנו מספיק קשר חם עם לפחות אדם אחד בחיינו – כזה שאנחנו באמת יכולים להישען עליו בעת צרה".

הדבר תלוי גם מאוד באופי שלנו. ישנם אנשים מופנמים יותר שקשרים רבים מתישים אותם, והם מסתפקים במערכת יחסים טובה אחת או שתיים. וגם האנשים האלה, למרות שהם לא פרפרים חברתיים מוחצנים, עדיין נהנים מחיים בריאים, מאושרים ונהדרים לחלוטין. "אני פשוט לא רוצה שאנשים יסתובבו עם מחשבה כמו 'אלוהים, אם אני לא מוחצן, הלך עליי"', מפציר וולדינגר. "זה לא נכון בכלל. לרבים מהנבדקים המאושרים ביותר שלנו היו דווקא חיים שקטים יותר".

כאן גם המקום שבו אנחנו יכולים לבחון את מערכות היחסים שלנו ולשאול את עצמנו "האם אני מקושר כמו שהייתי רוצה להיות לאנשים אחרים? ואם לא, מה אני מפספס"? לא כל מערכות היחסים מספקות לנו את אותם דברים. חלקן סובבות סביב הנאה ובילויים, אחרות מתרכזות בשיחות נפש עמוקות, ויש כאלו שמסייעות לנו כשאנחנו צריכים עזרה יומיומית. נוכל לבחון אותן ולשאול את עצמנו מה חסר לי? ומשם לבדוק איך ניתן לפתח את הקשרים שמספקים לנו יותר ממה שאנחנו צריכים.

חדר כושר למערכות יחסים

ומה אם אנחנו מגלים שאנחנו לא מרוצים מספיק מחוזק הקשרים או מכישורי ההתחברות שלנו? וולדינגר מסביר שבדיוק כמו כל הרגל אחר שאנו רוצים לסגל לעצמנו, כך גם את המיומנויות החברתיות שלנו ניתן לתרגל ולפתח. אומנם אנו רוכשים הרבה מהכישורים האלה בילדות – בבית ובמסגרות השונות – אך הלימוד אינו מסתיים שם. גם בבגרות ניתן לשפר ולשכלל אותם.

וולדינגר מציע מספר דרכים אפקטיביות לעשות כן, כשהעיקרון הבולט בכולן הוא פרו-אקטיביות ויוזמה. הראשונה היא לשריין שגרה של פעילויות קבועות עם האנשים שהכי חשוב לנו לחזק את הקשר איתם: שיחת טלפון יומית עם בן או בת משפחה, קפה שבועי עם חבר טוב, ארוחת צוהריים עם עמית לעבודה או אימון כושר עם החברה הכי טובה.

דבר נוסף שאנו יכולים לעשות הוא להחיות ולרענן את מערכות היחסים המתמשכות שלנו, במיוחד עם האנשים שעימם אנו חיים.  בדרך כלל, אלו הקשרים שהכי קל יהיה לנו לקחת כמובנים מאליהם. כאן, נרצה דווקא לשבור שגרה על-כך שנציע פעילויות משותפות חדשות: טיול בטבע, נופש באזור מרוחק, ארוחה במסעדה או פעילות פנאי מיוחדת.

הרעיון השלישי נמצא גם הוא כיעיל ביותר, במיוחד בקרב אלו שלא מרגישים מחוברים לאחרים כפי שהיו רוצים להיות: התאחדות סביב תחומי עניין או מטרה משותפת. כשאנשים נלהבים מאוד לגבי משהו, בין אם זה תחביב, ענף ספורט, או אג'נדה חברתית, קל להם מאוד להתחבר לאחרים בעלי תשוקה דומה. לכן הצטרפות לקבוצות שונות שעוסקות בתחומים שאכפת לנו מהם, יכולה להיות דרך מצוינת לפתח שיחות באופן שירגיש טבעי יחסית. אלו יכולים בקלות להצמיח בהמשך קשרי חברות אמיצים ואיכותיים. שיחות כאלה עשויות להרגיש בהתחלה מאומצות, אך ככל שנתרגל אותן יותר הן יבואו לנו יותר בקלות.

אף פעם לא מאוחר לקחת את אושרנו בידנו

אם יש מסר אחד מכל אותן עשרות שנות מחקר שוולדינגר מציע לקחת, זהו מסר של אופטימיות: אף פעם לא מאוחר מדי. "יש סיפורי חיים אחדים בספר שלנו של אנשים שהיו להם תפניות גדולות מאוחר בחיים. אנשים שהיו מבודדים ולא מאושרים, ובשנות ה-60 לחייהם מצאו קהילה שלמה. אדם אחד מצא קהילה בחדר כושר שהוא מעולם לא חלם שימצא […] ולכן אל תניחו שזה מאוחר מדי עבורכם, גם אם אתם מרגישים שלא הצלחתם בכך בעבר".

"יש סיפורי חיים אחדים בספר שלנו של אנשים שהיו להם תפניות גדולות מאוחר בחיים. אנשים שהיו מבודדים ולא מאושרים, ובשנות ה-60 לחייהם מצאו קהילה שלמה. […] ולכן אל תניחו שזה מאוחר מדי עבורכם, גם אם אתם מרגישים שלא הצלחתם בכך בעבר".

לסיום, וולדינגר מבקש לתת תרגיל קטן שיסייע לנו להתקדם צעד אחד נוסף בדרך לשיפור מערכות היחסים שלנו, ולהיטיב עם הבריאות והאושר שלנו: חשבו על מישהו שאתם מתגעגעים אליו, שלא ראיתם זמן מה או שלא היה לכם קשר איתו, ואתם רוצים ליצור איתו קשר. אתם אפילו לא חייבים שתהיה לכם סיבה טובה בשביל זה. עכשיו אני רוצה שתוציאו את הטלפון שלכם, או כל מכשיר שאתם משתמשים בו ברגע זה, ושלחו לאותו אדם רק הודעה קטנה". היא יכולה להיות תזכורת קטנה לכך שאנחנו חושבים על אותו אדם ושהוא בליבנו, או מסר אישי ומשמעותי יותר למערכת היחסים.

המטרה של התרגיל הפשוט הזה היא להזכיר לנו שגם לפעולות קטנות יכולים להיות מעגלי השפעה שבונים את הרווחה שלנו, ושאלה דברים שאפשר לעשות בכל יום ברגע.

אולי זה אירוני לחשוב שעד כמה שאנחנו מנסים לחפש ולמצוא את האושר, מתברר בסוף שהגורם שהכי משפיע עליו נמצא כל הזמן הזה מתחת לאפנו, בחדר השני, במשרד הצמוד, או מעברו השני של קו הטלפון. ומעודד גם לגלות שהוא נמצא בידינו. הוא אינו רעיון מעורפל ובלתי מושג, אלא כזה שנבנה צעד-צעד בפעולות פשוטות ושגרתיות שאנו יכולים לבצע בכל יום.

תמונת כותרת: Ricardas Brogys on Unsplash