כאן מתחיל פיצול בדיון לגבי טיבו של השכל הישר, כשחלק מהפילוסופים רואים בו אמצעי לאינטראקציה ישירה עם המציאות, ואחרים רואים בו כשל בתפיסה האנושית. הטיעון של האחרונים, במילים פשוטות, הוא שההיגיון הפשוט נותן גישה למה שעלולה להיות אשליית המציאות, בזמן שאין לנו דרך לדעת באמת האם מציאות חיצונית קיימת או שכולה תוצר הדמיון והיא מתקיימת במוחנו ותו לא. בנקודה זו החלה להיווצר זהות בין היגיון פשוט ובין פשטות המחשבה, שהלכה והתחזקה עם התפתחות המדע המודרני.

גם במקרה של הדיון המדעי, מסביר ליץ', הדעות לגבי שכל ישר היו חלוקות. חלק טענו כי המדע נשען על שכל ישר, אחרים היו בעמדה שהשכל הישר סותר את המדע. הם הראו כיצד אמונות עממיות נופלות בזו אחר זו עם התקדמות המחקר.

"חלק גדול מהתפיסה הישירה של המציאות אכן עומד בבסיס המדע. מה אם לא שכל ישר הוביל את אייזיק ניוטון לפיתוח תיאוריית המכניקה הקלאסית? סיפור התפוח הוא הצגת תכלית של היגיון פשוט".

במובן מסוים הצדק עימם. אם שכל ישר הוא היכולת לתפוס את המציאות ולהבין אותה באופן ישר, הרי שאנו מבססים את הידע שלנו על כלים מוגבלים. עינינו, למשל, לא מסוגלות לקלוט אורכי גל אינפרה-אדומים. במקרה כזה השכל הישר יניח שאין כלום, כי אנו לא רואים אותו.

ויחד עם זאת, מדובר בפרשנות אחת בלבד שניתנה לשכל ישר, ואולי אף בחטיפתו לצורך טיעון. כי למעשה הצדק עימם באופן חלקי בלבד: חלק גדול מהתפיסה הישירה של המציאות אכן עומד בבסיס המדע. מה אם לא שכל ישר – במובנו זה – הוביל את אייזיק ניוטון לפיתוח תיאוריית המכניקה הקלאסית? סיפור התפוח הוא הצגת תכלית של היגיון פשוט.

זה לא שינה למתנגדי השכל הישר, שעם שעטת המדע קדימה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, העמיקו את הבידול בין 'ידע עממי' לידע מדויק מבוסס ניסויים. השכל הישר, מספר ליץ', החל להידחק למעמד של פולקלור.

אפשר לראות ביטויים לבוז כלפי היגיון פשוט בקרב דמויות בולטות מתחומים שונים. כך התייחס הסופר ולדימיר נבוקוב לנושא: "השכל הישר בעט עפר על היפה שבציורים המשונים, כיוון שעץ כחול נראה כטירוף לפרסתו מלאת הכוונות הטובות". הביולוג הבריטי לואיס וולפרט קבע כי: "הייתי כמעט טוען שאם משהו מתאים להיגיון פשוט, כמעט בוודאות שאינו מדע".

איך הדיון הוכרע? קודם נראה איך דחיית השכל הישר עבדה למחשבה המדעית.

ידע אינו היגיון

Fast forward לימינו והנושא הבוער של בינה מלאכותית. האווירה הציבורית סביב הפיתוחים האלה מרמזת שנפרצה הדרך להשתלטות המכונות. אבל בתוך התעשייה הגיעו להבנה שיכולת אחת שטרם פוצחה, עוצרת מחשבים מפריצת מחסום אינטליגנציה קריטי שמבדיל אותנו מהם. והיא, תופים: היגיון פשוט.

נכון לכתיבת שורות אלה תוכנות בינה מלאכותית, ברובן המכריע, עובדות בצורה כזו: קוד מחשב סורק בסיסי נתונים בלתי נתפסים בהיקפם (נגיד כל האינטרנט), ועורך בהם השוואות, הצלבות וחישובים סטטיסטיים מורכבים ביותר, תוך התחשבות בכמות אדירה של פרמטרים, כדי לתת מענה לשאלות או בקשות מוגדרות. ובזמן שהשיטה הזו מצליחה להביא תוצאות מעוררות התפעלות, ג'ון פאלבוס טוען ב-Quanta כי מדובר ב'ידע', ואילו שכל ישר יושב על קונספט שונה במהותו: 'הבנה'.

"שכל ישר בנוי ממידע עקיף – הסט הרחב (והמשותף) של הנחות בלתי כתובות וכללי אצבע שבני אדם משתמשים בהם באוטומטיות כדי להבין את העולם", הוא כותב. בסיסי הנתונים של מחשבים אומנם מכילים את הידע הזה, אבל בלי הכלים המאפשרים את חיבור הנקודות, הוא נותר סמוי מעיני האלגוריתמים. הכלים האלה קיימים במוחנו בצורה של תשתית העברת מידע. כלומר, צורת התקשורת בין נוירונים היא זו שמביאה לידי קיום את השכל הישר. באלגוריתמים זה לא קיים בינתיים, בין היתר כי אנו עצמנו עדיין רחוקים מהבנה מלאה של פעולת המוח כמכלול.

שכל ישר הוא התשתית שלנו להבין את העמום, האבסורד, המעורפל. עדיין לא הצלחנו להבין אותו בעצמנו, קל וחומר לתכנן מחשבים על פיו. צילום: Arthur R. / shutterstock

ההבדל בין המוח ובין בינה מלאכותית משול למערכת תחבורה. רכבת יכולה להסיע המון אנשים ובמהירות גבוהה מאוד, אבל בקווים די ישרים. זה בגסות מה שבינה מלאכותית עושה. מכוניות כבר מאפשרות לרדת במחלפים, רכבי 4X4 לוקחים אותנו למקומות שאין בהם דרך סלולה, מטוסים, ספינות, צוללות ומעבורות חלל – כל אלה ועוד למעשה מייתרים את הצורך בתשתית מסודרת כמסילות או כבישים. המוח עובד יותר בסגנון הזה – מאפשר חיבורים בין נקודות לכאורה מנותקות.

כדי להתמודד, מספר פאבלוס, מפתחי בינה מלאכותית מנסים לחקות את הרשת העצבית של המוח האנושי תוך יישומה על מאגרי נתונים, כלומר שילוב של תשתית ושל ידע. ועדיין קצרה ידם מלפרוץ את הדרך. אחת הסיבות, לדבריו, היא חוסר היכולת של המערכות האלה לקלוט את היוצא מן הכלל וכן לפרש את אותו מידע בדרכים שונות כתלות בהקשר. כך למשל, לבינה מלאכותית יהיה קשה להבין שצביקה וצבי הם אותו אדם בסיפור, אלא אם לימדו אותה שקיצורים ותוספות הם מנהג אנושי בשמות חיבה. על פי פאבלוס, עמימות, אסוציאטיביות וחוסר בהירות הם אויבי המכונות, ומאידך בעיות שהמוח שלנו מתוכנן לפתור באמצעות היגיון בריא.

לכן, כשהוגים ומדענים עוטפים את המושג "שכל ישר" באריזה של "מידע" גרידא, הם גם חוטאים למשמעות הדינמית שלו וגם יורים לעצמם ברגל בכל הקשור לפיתוח טכנולוגיות.

אז איפה השכל הישר makes sense?

הכישלון שלנו לפתח בינה מלאכותית עם היגיון פשוט משקף בין היתר את הכישלון שלנו להגדיר אותו. זה הוביל רבים לקחת צעד אחורה ולחזור ליסודות.

האופן שבו אנו חווים את המציאות נובע מאינטראקציה עימה, מסביר במאמר פרופסור בארי סמית' מהמחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת באפלו. ולכן, לפחות בחלקו, השכל הישר אכן משקף את המציאות. לאיזו דרגה ושימוש זו כבר שאלה פתוחה, אבל לכל הפחות ברמה הפיזיקלית הבסיסית. הוא משתמש בדוגמת החלון: כשגשום ויש רוח, השכל הישר קובע שאם החלון פתוח הספרים שעל השידה יירטבו. כל כך פשוט, ומייד נראה – כל כך חיוני.

"היגיון בריא הוא כלי לא מושלם, אבל הכרחי. בלעדיו ההישרדות שלנו בסכנה חריפה. ויותר מכך – שווה לשלם את מחיר חוסר השלמות שלו ובלבד שיעמוד לרשותנו בעת הצורך".

ההנחה ששכל ישר יושב על החיבור בין התפיסה שלנו ובין העולם החיצוני היא זו שזיכתה אותו בביקורת, שכן ביחס למדע הוא נחשב גרוע בתפקידו. איך זה עבד עם מחשבים כבר ראינו, איך זה עובד עם החיים הממשיים שלנו – מסביר ד"ר ג'ון ס. ווילקינס, עמית מחקר במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת מלבורן. ווילקינס שייך גם הוא לקבוצת החושבים שחוזרת ליסודות. במאמר ב- Scientific American הוא מנסה לפצח את השכל הישר דרך הפריזמה של אבולוציה והישרדות. לאחר הצפת טיעונים וטיעוני נגד, שהתייחסנו אליהם בהקשרים קודמים, הוא מגיע למסקנה שהיגיון בריא הוא כלי לא מושלם, אבל הכרחי. בלעדיו ההישרדות שלנו בסכנה חריפה. ויותר מכך – שווה לשלם את מחיר חוסר השלמות שלו ובלבד שיעמוד לרשותנו בעת הצורך.

כאמור, אריסטו דיבר על קלט חושי, ואחריו דובר על היכולת להסיק מסקנות בפשטות. אם נעצור רגע אחד לפני ש'העממיות' נכנסה לתמונה, נקבל היגיון פשוט שווילקינס ממחיש כך: "אם אתה מאמין שלפניך מצוק, והוא באמת שם, הרי שתיטה לא לדלג מעליו, ובכך כושר ההישרדות שלך מתעצם. אם אתה מאמין שהרשרוש בשיחים הוא נמר ואתה נוקט פעולת התחמקות, הרי שרידותך רבה יותר מההוגה האומלל […] שמתייחס אליו כמבנה קנטיאני [דימוי פנימי שאין לדעת האם הוא מייצג את המציאות החיצונית]". הוא מחזק באמצעות דבריו של פילוסוף נוסף, ווילארד ואן אורמן קווין: "ליצורים שטועים במסקנות שלהם באופן מושרש יש נטייה פתטית, אך ראויה לשבח, למות בטרם הם מתרבים".

על שפת מצוק בן כמה מאות מטרים גם המבקרים החריפים ביותר של השכל הישר ייענו לפקודתו. צילום: Leio McLaren on Unsplash

השכל הישר, לפיכך, צריך להוביל אותנו לידע על העולם שלא נועד לעמוד בסטנדרטים של השיטה המדעית, אלא במילים של ווילקינס, "לא להרוג אותנו בממוצע". את היכולת להסיק מסקנות שכאלה, הוא מסביר, "ירשנו מאבותינו, די מילולית, כיוון שהם לא מתו תוך שימוש בה לפני שהתרבו".

במילים אחרות, היגיון פשוט נועד בראש ובראשונה לשמור אותנו בחיים. ואם נחזור למאמרו של ד"ר ליץ', נראה שגם הוא אוחז בעמדת השימור. "אף שאולי לא ניתן להגדיר שכל ישר כגוף ידע, בכל זאת ניתן להגדיר שכל ישר על בסיס פונקציונלי: כעצה, לעצמך או לאחרים, שממלאת את התפקיד […] של שימור, ככל הניתן, של הסטטוס קוו".

הוא פונה לעיקרון התער של אוקהאם, שקובע כי "בהינתן שכל הנתונים שווים, עלינו לבחור את הפשוטה מבין שתי תזות", או במילים של אוקהאם עצמו, "זה חסר טעם לעשות באמצעות יותר דברים את מה שניתן לעשות באמצעות פחות". אם ניישם את עקרון הפשטות הזה על ההיגיון שלנו,  נקבל את אופן הפעולה של השכל הישר: "החזקה עיקשת באמונות הנוכחיות שלנו עד שנאספו די ראיות כדי להבטיח את נטישתן". כלומר, אם מסקנה נראית לנו מובנת מאליה, והמחיר שנשלם עליה זניח, אין צורך לסבך. ככל שזה נוגע לשמירת החיים, זה מספיק טוב.

איך התפיסה הזו מתיישבת עם התעלמות של צוללנים משלטי אזהרה? תיאוריית השימור לא מחייבת שזה יהיה השיקול המוביל של כל אדם בכל סיטואציה, אבל עבור הרוב כן. למרבה הצער, הסטטיסטיקה של מקרי מוות במערות תת-ימיות דווקא מחזקת את הטיעון, שהרי חלק ממי שלא הפעילו את ההיגיון הפשוט אל מול הגרים-ריפר, שוב לא יזכו לשמר את צורת החשיבה שלהם במורד הגנטיקה האנושית.

מכאן אפשר כבר לצאת וליישם את השכל הישר בסיטואציות שגרתיות יותר, כל אחד וההיגיון הפשוט ותלוי הנסיבות שלו. ואולי כדי להפעיל שכל ישר באפקטיביות דרושה תכונה נוספת של המוח האנושי, הפיקחות לדעת מתי להשתמש בו.