אנו יודעים שהתודעה מעצבת את המציאות שלנו ובאותה מידה גם המציאות יוצרת את התודעה. האם התנועה הדו-סטרית הזו מאפשרת לנו לקחת אחריות על התודעה ולהשפיע על תהליכי ריפוי ושינוי המציאות שלנו ברמה הפיזית, הרגשית והרוחנית? וכיצד ניתן לעשות זאת?
תודעה ומציאות – יחסי גומלין. התודעה, הכוללת את המחשבות והרגשות שלנו, מעצבת את הדרך שבה אנו רואים את המציאות ומגיבים לה, ובכך היא משפיעה על המציאות ואף יוצרת אותה עבורנו. יחד עם זאת, התודעה שלנו לא נוצרה יש מאין – היא מושפעת ישירות מהעולם, כלומר מהסביבה שבה גדלנו: האופן שבו ההורים שלנו היו מכווננים אלינו, נענו לצרכינו והצליחו להכיל ולווסת אותנו, עיצב את הדפוסים המחשבתיים, הרגשיים וההתנהגותיים שלנו.
גם התודעה של ההורים שלנו נוצרה בהשפעת הוריהם, שהושפעו בתורם מהוריהם וכן הלאה, מדור לדור. כך שבסופו של דבר, התודעה שלנו מושפעת ממורשת אינסופית של אירועים, כוחות, תנאים וגם טראומות אישיות וקולקטיביות של הדורות הקודמים.
אם כך, התשובה היא כן: גם ה'עולם' יוצר את התודעה שלנו. אבל אין זה אומר שאנו נותרים חסרי אונים וללא יכולת השפעה עליה, על אף מה שקרה לנו בעבר.
הבשורה הטובה היא שכבוגרים ניתנת לנו האפשרות לריפוי, צמיחה והתפתחות פסיכו-רוחנית בכל נקודה בזמן, דרך חיבור למשאבים פנימיים וחיצוניים והעמקת המודעות לעצמנו ולחלקים השונים שבנו, בחמלה ובאהבה.
מהי טראומה?
המילה "טראומה" מקורה ביוונית, ומשמעותה "פצע שלא נרפא". נהוג לחשוב על טראומה נפשית כפגיעה שנגרמת ממצב קיצוני, שמאיים על חיינו ברמה הפיזית או הנפשית. ברור לנו שהתעללות, אלימות במשפחה, בריונות בבית הספר, פגיעות מיניות, אובדנים, הורים מכורים וכיוצא באלה נחשבים כמצבים טראומטיים, אולם טראומה יכולה להיגרם גם מתוך אירועים 'קטנים' או מצבים מתמשכים, כאלה שהתרחשו בילדות או אף ברחם אימנו, ומנעו מאיתנו את האפשרות לחיות באותנטיות, ביטחון ושמחה. אירועים אלו ממשיכים להשפיע על חיינו כבוגרים ואף לגרום לתחלואי גוף ונפש.
כיצד נוצרת טראומה?
דמיינו ילד צעיר נופל מהאופניים ונפצע. הוא נבהל, כואב לו, התנועה שלו מוגבלת, אולי הוא מתבייש ומתחיל לבכות. עד כאן – סיטואציה לא יוצאת דופן, שיכולה לקרות לכל ילד בכל יום. האם היא טראומטית?
מה שקובע כאן הוא האופן שבו מתנהג מבוגר משמעותי אל הילד באותה סיטואציה.
במקרה של מבוגר בעל יכולת ויסות, שמסוגל לתת מקום לתחושות הלא נעימות של הילד, להכיל את הבכי ובמקביל גם לשדר ביטחון, רוגע וידיעה עמוקה שהפצע יגליד ולא ימשיך לכאוב לעד – הנפילה יכולה להירשם בגופנפש של הילד כחלק מחוויות החיים ואפילו להוות לימוד של התגברות, נחמה וויסות עצמי.
"טראומה יכולה להיגרם גם מתוך אירועים 'קטנים' או מצבים מתמשכים, כאלה שהתרחשו בילדות או אף ברחם אימנו".
אבל מה קורה כאשר ההורה אינו מסוגל להכיל את הכאב של הילד, כשקשה או בלתי אפשרי עבורו לשהות עם הרגשות הלא נעימים?
בדרך כלל הוא יפעל באחת או בשתי הדרכים הבאות: בהתעלמות מהמצוקה ובניסיון להשתיק את הבכי בכל דרך אפשרית, למשל באמירת משפטים כמו: "לא קרה כלום", "לא לבכות – צריך להיות חזקים". או לחלופין, בביטוי של בהלה גדולה מהפצע של הילד ובתחושת חרדה של סכנת חיים. אצל הורה כזה תתרחש הזדהות טוטלית עם הבהלה והבכי של הילד, והוא יחווה הצפה רגשית של פחד וחוסר אונים. בכל אחד משני המצבים האלו תתרחש אצל הילד הפנמה של חוסר המסוגלות לוויסות והרגעה.
לדברי ד"ר גאבור מאטה, מומחה לטראומות התפתחותיות – דהיינו כאלה שנוצרות בילדות ומשפיעות על התפתחות האישיות ועל חיינו כבוגרים – "טראומה היא לא האירוע שקרה לנו, אלא מה שקרה בנפשנו בעקבותיו". מאטה מסביר כי בשלב מוקדם בחיינו עלולה להיווצר טראומה מתוך תחושות של בדידות וחוסר אונים לנוכח מה שקורה לנו. חוויית הבדידות הטראומטית נוצרת כאשר איננו מקבלים כיוונון (attunement) מספיק ותחושת נראות מההורים או ממבוגר משמעותי אחר בחיינו. טראומה לא נוצרת רק במצבים שבהם ההורה או מטפל עיקרי הוא הפוגע או המתעלל, אלא גם במצבים שבהם המבוגרים בפשטות לא היו מסוגלים להיות זמינים לנו מבחינה רגשית מסיבה כלשהי, ובכך לא יכלו להכיל את הכאב שלנו ולווסת אותנו.
כולנו מגיעים לבגרות עם פצעים במידה זו או אחרת. חיבור למשאבים פנימיים מאפשר להכיל את קיומם. צילום: Vineyard Perspective / shutterstock
כך נוצר הפצע, שגורם להפעלה של תגובת טראומה הישרדותית אוטונומית, שהיא מעבר לשליטתנו. תגובת התגוננות זו יכולה להתבטא במספר דרכים: תגובה תוקפנית של 'לחימה' בגורם המאיים (Fight), תגובת 'בריחה' מהגורם המאיים (Flight), תגובת 'קיפאון' (Freeze) אל מול הסיטואציה או הגורם המאיים או תגובות 'חנפנות' (Fawn) כלפי הגורם המאיים. כל אחת מהתגובות הללו מצביעה על מצב של איום ונועדה לעזור לנו להתמודד עם תחושות של חוסר אונים, הבדידות וחוסר הערך שהאיום הזה מציף.
במהלך חיינו הבוגרים, כשאנו מוצאים את עצמנו בתחושה דומה לזו שיצרה את הפצע, מופעל המנגנון ההישרדותי מחדש ונוצרים דפוסי הישרדות והימנעות מכאב. דפוסים אלה יכולים להתבטא באישיות שלנו כבוגרים בדרכים שונות.
לעומת זאת, אם זכינו כילדים לדמות משמעותית (הורים או מבוגר אחר בחיינו) שהייתה מסוגלת לווסת אותנו במצבים של כאב נפשי או פיזי – ככל הנראה הפנמנו את היכולת הזאת, ויצרנו עוגן פנימי ומנגנוני ויסות יעילים, שיעזרו לנו כאשר ניתקל ברגשות קשים או בקונפליקטים והתמודדויות מאתגרות בחיינו. אולי אפילו נמצא בהתמודדות עימם תחושת משמעות עמוקה.
דפוסי ההתנהגות שמאפיינים מנגנוני התמודדות עם טראומות
דוגמאות לדפוסי התנהגות הישרדותיים מוכרים: דפוס של ריצוי, שמקורו לעיתים בדפוס של 'ילד הורי', אשר נוצר כאשר הילד לומד שהמבוגר האחראי בחייו אינו מסוגל להכיל ולווסת אותו ומוטלת על הילד האחריות להרגיע / לשמח / לחזק את המבוגר כדי לשרוד. בחיים הבוגרים דפוס זה מתבטא בהתכווננות והיענות לצרכים של אחרים, בסוג של 'חנפנות' תוך ביטול המודעות לצרכים או לגבולות של עצמנו. דפוס הישרדותי נוסף, הנובע מצורך בשליטה והחזקה כדי לשרוד ומהצורך להימנע מכאב, יכול להתבטא בהתנהגויות או במחשבות אובססיביות, כולל פרפקציוניזם. התמכרויות והפרעות אכילה גם הן דוגמאות לדפוס הישרדות של בריחה, שנוצר מתוך חוסר מסוגלות להכיל את הכאב ולכן הצורך למצוא משהו לטשטש אותו.
בטווח הקצר, דפוסי ההישרדות הללו אכן יכולים להביא להרגעה, אולם בטווח הארוך הם גורמים לניתוק מעצמנו: מהרגשות, מהגוף ומחיבור לתחושות הבטן שלנו. ניתוק זה עלול להוביל לניתוקים נוספים – מהיצירתיות שלנו, מתחושת המשמעות, מהיכולת לנוכחות ברגע, וגם לניתוק מתחושת שייכות לחברה, לטבע ולעולם. אלה יתבטאו בשלל תופעות ומצוקות רגשיות ופיזיות כגון חרדות, דיכאון, קשיים בריכוז, תחושות חוסר ערך, קשיים ליצור קשרים חברתיים ומחלות פיזיות.
"במהלך חיינו הבוגרים, כשאנו מוצאים את עצמנו בתחושה דומה לזו שיצרה את הפצע, מופעל המנגנון ההישרדותי מחדש ונוצרים דפוסי הישרדות והימנעות מכאב".
כמוסבר על ידי ד"ר גאבור מאטה ואחרים, למעשה טראומה משנה אותנו. היא מעכבת את תהליך הצמיחה הטבעי, והופכת את התגובות שלנו בעולם למוגבלות יותר.
אם נחזור לשאלת יחסי הגומלין בין התודעה למציאות, ניתן לראות שכאשר דפוסי ההישרדות מופעלים, הם משפיעים לא רק על התנהגותנו, אלא גם על הדרך שבה אנו תופסים ומפרשים את המציאות. כך שלמעשה המצב התודעתי שלנו משפיע על המציאות הסובייקטיבית שלנו. לדוגמה, אדם שבילדותו ספג לעג, השפלה וזלזול מהסובבים אותו, וחש בעקבותיהם בדידות וחוסר אונים, עלול בגיל מבוגר לפרש צחוק של קבוצת אנשים שמסתכלים לכיוונו כזלזול תוקפני המכוון נגדו. תפיסת מציאות זו תגרום להפעלה של דפוס הישרדות של תוקפנות כנגד אותה קבוצת אנשים, או לחלופין הימנעות ממגע איתם. תגובה זו בתורה עלולה לייצר מציאות של בידוד חברתי. זוהי דוגמה למציאות שנוצרה ממצב תודעתי טראומטי.
חשוב להזכיר ולהבחין בין חוויות טראומטיות שהן, במידה משתנה, חלק מחיי כל המין האנושי, לבין "פוסט טראומה מורכבת" (c-ptsd), שהסובלים ממנה מתנהלים במרבית הזמן במצב של דפוסי הישרדות מופעלים וחווים את רוב החיים כטריגר, המפעיל את התגובה הפוסט טראומטית. אלו בדרך כלל אנשים שחוו בדידות וחוסר אונים מתמשכים אל מול פגיעות חוזרות ותחושות חוסר ביטחון ואמון בסיסי, באין דמות בוגרת שנתנה להם מקום מוגן, או אנשים שחוו פגיעה והתעללות מידי הדמות שהייתה אמורה לספק להם מקום בטוח.
חוויות רוחניות פותחות עבורנו צוהר למשאבים הפנימיים. זה יכול להיות פשוט כמו שהות בטבע. צילום: Billion Photos / shutterstock
וכעת לשאלת מיליון הדולר: האם זה אבוד? אם לא לימדו אותנו לווסת את עצמנו בדרך יעילה ו'העולם שלנו' יצר תודעה פצועה – האם נגזר עלינו גורלנו והתודעה שלנו תמשיך לייצר מציאות של סבל וכאב מתמשכים במשך כל החיים? האם לא נצליח לווסת את עצמנו?
ככלל, ניתן לומר שכולנו חווינו טראומה בילדותנו, במידה זו או אחרת. כולנו מפעילים לעיתים דפוסי הישרדות, כאשר הם נדרשים לנו. עם זאת, כולנו (כולל אלו המתמודדים עם טראומה מורכבת) יכולות ויכולים לעבור תהליכי ריפוי על ידי חיבור למשאבים, שיעזרו לנו לתת מקום לכאב מבלי להישאב וללכת לאיבוד בתוכו. אנחנו יכולים ללמוד ולתרגל טכניקות של ויסות עצמי גם במצבים של הפעלת דפוסי הישרדות.
באנגלית, משמעות המילה "אחריות" – Responsibility – היא היכולת להגיב: Ability to respond. הנחת היסוד של כל העוסקים בריפוי והתפתחות אישית היא שאדם יכול לקחת אחריות על הריפוי שלו.
החוקר, הסופר והמרצה ד"ר ג'ו דיספנזה מזקק את התפיסה הזאת בגישתו, וטוען שבמצב שבו המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה יוצרת את האישיות שלנו אנחנו נשארים בעמדת קורבנות, ואולם כאשר אנחנו עוברים למצב שבו האישיות שלנו היא זאת שיוצרת עבורנו את המציאות – אנו עוברים לעמדה של בריאה (creator).
רוח חדשה בתהליכי ריפוי טראומה
כיום, לאחר שנים של מחקר וניסיון קליני, שהתמקדו בעיקר בטיפול רגשי, פיזי או תרופתי, נכנס למחקר ולפרקטיקה גם המבט הרוחני על הטראומה ועל התודעה. המודעות הרוחנית מאפשרת מבט-על, חיבור למשהו מעבר לנו שנמצא בתוכנו ומעלינו, חיבור לממד של החוויה האנושית שהוא יותר מהמחשבות, הרגשות והגוף, מבלי לעקוף אותם. בתהליכי ריפוי וצמיחה מטראומה, הרוחניות יכולה להקנות לנו את ההכלה וההחזקה התודעתית ללא ההזדהות הטוטלית עם הכאב של הפצע. אנחנו לומדים לחוות את הכאב מבלי ללכת לאיבוד.
חשוב לציין כי העבודה עם האלמנט הרוחני כאן אינה ניסיון להשתמש בו כדי לטשטש את הכאב (מה שמכונה "מעקף רוחני"), אלא להפוך אותו למשאב ממשי, שמאפשר לאדם להיות עם הכאב שלו בחמלה.
"המודעות הרוחנית מאפשרת מבט-על, חיבור למשהו מעבר לנו שנמצא בתוכנו ומעלינו, חיבור לממד של החוויה האנושית שהוא יותר מהמחשבות, הרגשות והגוף, מבלי לעקוף אותם. בתהליכי ריפוי וצמיחה מטראומה, הרוחניות יכולה להקנות לנו את ההכלה וההחזקה התודעתית ללא ההזדהות הטוטלית עם הכאב של הפצע".
מומחי טראומה מאסכולות שונות מסכימים שתרגולים רוחניים ממוקדי גוף (שהרי תגובת הטראומה מתרחשת באופן אוטונומי בגוף) יכולים לאפשר גישה אל הפצע הכואב של חוסר האונים והבדידות ובנוסף גם גישה אל העצמי האותנטי והממד של הנשמה. למעשה, תהליכי ריפוי וויסות עצמי מתאפשרים ביחסי הגומלין בין הממד הרוחני (הנשמה או העצמי האותנטי) לבין כל החלקים הפצועים בתוכנו.
דוגמה מצוינת להשפעה המווסתת של הרוחניות ניתן למצוא בתיאוריה הפולי-וגאלית של ד"ר סטיבן פורג'ס, שזוכה בשנים האחרונות להדים רבים. פורג'ס מסביר את מנגנוני ההישרדות והרגיעה כתופעות פיזיולוגיות שמקורן במערכת העצבים האוטונומית. מערכת זאת כוללת את המערכת הסימפתטית – שמפעילה מנגנוני חירום של 'תקיפה' ו'בריחה', והמערכת הפרא-סימפתטית – שמפעילה מנגנוני הישרדות של 'קיפאון' ו'התחנפות', או לחלופין את מנגנון ההרגעה של 'הרפיה' ו'ביטחון'.
רוחניות ותרגול רוחני, המאפשרים תחושת קשר לעצמי רחב, לטבע, לקהילה ולכוח עליון, ומשרים חיוניות, שלווה ותחושת משמעות, משפיעים ואף יכולים להפעיל את עצב הוואגוס – העצב המרכזי של המערכת הפרא-סימפתטית, שמפעיל תגובת הרפיה וביטחון בגופנו ובנפשנו. הם יוצרים תחושות חיבור נפשי, פיזי ורוחני שהפוכות במהותן לניתוקים הנובעים מהטראומה.
גם אם התודעה שלנו כוללת חלקים פצועים שמלווים אותנו ועיצבו את האישיות ואת דפוסי ההתנהגות שלנו, יש באפשרותנו לעבור תהליכי התפתחות וריפוי על ידי הפעלת מנגנוני ויסות וחיבור למודעות ולמשאבים של גוף-נפש-רוח. אלה יכולים להקנות תחושות של חיוניות, רוגע, אהבה וחמלה.
*
ד"ר אריאל וורנר (PhD), בוגרת לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה טרנספרסונלית ותואר שני במדעי הרפואה פסיכו-נוירו-אימונולוגיה; פסיכותרפיסטית, מלווה, מנחה, מרצה בתחום של גוף-נפש-רוח. מומחית בשילוב של כלים וגישות רוחניות מיודעות טראומה לשיפור איכות חיים והפחתת מתחים של מטפלים ומטופלים במעגל החיים והמוות. מעבירה סדרה בת 4 מפגשים קולנועיים בסינמטק תל אביב – הרצאה + סרט: מבט רוחני על טראומות.
תמונת כותרת: Tanya Antusenok / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לב דחוי או רגל שבורה, מבחינת המוח זה אותו כאב – האם גם הטיפול דומה?
האם בכולנו מסתתר אופל? מהיכן מתגנבות לראשנו המחשבות הקשות ביותר?
הכח המרפא של כתיבה אינטואיטיבית – ללמוד מחיילים על התמודדות עם אתגרי החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
לוחם מג"ב לשעבר הבין שהוא הלום קרב והחליט לכתוב על זה ספר מטלטל
