כפי שהשמיים גדולים יותר מכל סערה שתשתולל בה, כך גם המודעות שלנו גדולה יותר מכל מחשבה טורדנית. 3 שיעורים על מדיטציה שלמד נזיר בודהיסטי מאביו למרגלות ההימלאיה סייעו לו להפוך את מוח הקוף הקופצני שלו לשקט, את החרדה למורה ואת הדאגות – לקצף אוורירי.

לתרגול מדיטציה סגולות ויתרונות רבים ומוכחים לגוף ולנפש. רבים מאיתנו היו רוצים להתנסות בו, אבל חוששים. בשגרת היומיום זה נראה בלתי אפשרי פשוט להתנתק מהכול ולרוקן את הראש ממחשבות, והרעיון של אושר עילאי שמושג על ידי ישיבה בשקט ברגליים משוכלות נשמע כמו משהו שקיים רק בסרטים.

יונגיי מינגיור רינפוצ'ה גם חשב כך בילדותו. הוא סבל מחרדה מזרים שהקשתה עליו לצאת מהבית ולפגוש אנשים, והתקפי פאניקה שפקדו אותו בכל פעם שהשתוללו באזור סופות וסערות. בהתחשב בעובדה שהוא גדל בנפאל לרגלי ההימלאיה, הדבר הקשה עליו במיוחד. על כן פנה למדיטציה בניסיון להקל על מצבו.

כיום הוא נזיר ומאסטר לבודהיזם טיבטי מדור 2.0, כזה שמעורה בתרבות המערב, שולט באנגלית ומתלוצץ בגובה העיניים. בהרצאה קלילה ומשעשעת מבית TED, הוא מנפץ כמה מיתוסים בנוגע למדיטציה ומסביר מדוע התרגול הוא הרבה יותר פשוט ממה שנהוג לחשוב.

דרך סיפור חייו הוא מתאר כיצד תרגול מדיטציה הפך אותו מילד רדוף חרדות ופחדים לאדם חופשי בעל חוסן מנטלי, באמצעות שלושה צעדים שלמד מאביו.

תשומת לב היא כל מה שנדרש

"היום אני רוצה לדבר על מדיטציה", פותח רינפוצ'ה. הוא מרים את ידו באוויר ופונה לקהל שבאולם: "האם אתם יכולים לראות את היד שלי?" הקהל משיב בחיוב. "האם אתם שומעים אותי?" הקהל שוב משיב בחיוב. "מצוין" הוא אומר, "זו מדיטציה. אז סיימנו. הרצאת ה-TED שלי נגמרה".

רינפוצ'ה כמובן מתלוצץ, אך הוא עשה זאת בכדי להדגיש עד כמה מדיטציה עשויה להיות קלה לביצוע. עם זאת, הרבה אנשים בטוחים שזהו תרגול מסובך. לכן הוא מבקש  קודם כל להבהיר שתי אי-הבנות נפוצות בנוגע אליה.

הראשונה היא שרבים חושבים שמדיטציה פירושה לא לחשוב על כלום. אך למעשה, ככל שננסה לאלץ את עצמנו לא לחשוב, כך נמצא את עצמנו חושבים יותר. "בואו נעשה ניסוי קטן, אוקיי? עכשיו בבקשה אל תחשבו על פיצה", הוא מבקש מהקהל. "אין פיצה. אין פיצה…" ומה התוצאה? כששאל מי מהיושבים באולם חשב על פיצה, כל הנוכחים הרימו את ידם.

באופן דומה, אי-הבנה נוספת היא שמטרת תרגול המדיטציה היא להגיע לאושר, כשדמותו של יוגי מודט בשלווה עילאית עם חיוך מרוח על פניו ניצבת לנגד עינינו. גם כאן, הוא מסביר, ככל שנחפש את השלווה, כך היא תברח מאיתנו.

אז מה כן היא מדיטציה, אם לא אלו? בשביל לענות על כך מבקש רינפוצ'ה לשתף מסיפור חייו וכיצד הצליח לגבור על השדים שרדפו אותו.

לרכוב עם גלגלי עזר

"כשהייתי צעיר היו לי התקפי חרדה", הוא מספר. "למרות שגדלתי בהרי ההימלאיה, באזור הכפר השלו והנהדר, הפאניקה הלכה אחריי כמו צל". הפחד שלו מזרים היה כל-כך גדול עד שלא היה מסוגל לצאת ולפגוש אנשים, והסערות וסופות הרעמים שהיו נפוצות בסביבה איימו להטריף את דעתו.

על כן, כשהיה בן 9, ביקש מאביו – שהיה מורה דגול למדיטציה – ללמד אותו את רזי התרגול. להפתעתו, הוא אמר לו לא לנסות להילחם בפאניקה, ושהוא כלל לא צריך לנסות להיפטר ממנה. כששאל הילד מדוע, אביו השיב לו באלגוריה: "מודעות היא כמו שמיים בהירים, והחרדה היא כמו סופה. לא משנה כמה הסופה חזקה, השמיים תמיד נוכחים, טהורים ורגועים. כך גם המהות הבסיסית של התודעה. המודעות תמיד נוכחת, רגועה וטהורה. הבעיה היא שאנו לא יודעים להתחבר אליה, ורואים רק את המחשבה והרגש".

 "כשאנחנו מתבוננים במשהו, עצם היכולת שלנו להתבונן עליו מצביעה על כך שאנחנו נמצאים מחוצה לו. כמו שאומרים, אם אתה יכול לראות את הנהר, סימן שאתה מחוץ לנהר".

כל זה טוב ויפה, והולם כשהוא יוצא מפיו של מאסטר זן, אבל איך יכול לתרגם זאת לפרקטיקה ילד בן 9? לשם כך שטח בפניו האב תוכנית בעלת שלושה שלבים להתחברות למודעות.

השלב הראשון הוא לתרגל מדיטציה נתמכת. להשתמש באובייקט כלשהו כקב, מדיטציה עם גלגלי עזר, אם תרצו. זה יכול להיות כל דבר מוחשי שאנו יכולים למקד בו את המבט או תשומת ליבנו: חפץ כלשהו, הנשימות שלנו, צליל מסוים, להבה של נר וכל דבר אחר שעולה על דעתנו. בשביל לתרגל את הטכניקה הזו כל מה שצריך לעשות הוא פשוט להתמקד באותו אובייקט. אם נרצה, מוסיף רינפוצ'ה, נוכל להרפות את הגוף והשרירים.

בשביל להדגים זאת, לוקח רינפוצ'ה קערה טיבטית "מזמרת" – קערת מתכת המפיקה צליל כשנוקשים עליה בעזרת מקל עץ. הוא נוקש ומבקש מהקהל לעצום את עיניו ולהקשיב לצליל. "כשתשמעו את הצליל דרך האוזניים והתודעה יחד – זו המדיטציה". לא משנה איזה מחשבה או רגש מופיעים, כל עוד שמים לב לצליל – זהו התרגול. "תנו לחרדה לבוא וללכת, תנו לפיצה לבוא וללכת, אולי שתי פיצות, שלוש פיצות, עשר פיצות. כל עוד אתם זוכרים את הצליל, מותר לכם פיצה […]  זו המדיטציה. קל מאד. רק לשמוע, זה הכול. אתם לא צריכים לעשות שום דבר. אז אם הפאניקה מגיעה – תנו לה לבוא וללכת. פשוט תקשיבו לצליל. אם מוח הקוף [כינוי למחשבות מתרוצצות] מגיע, תנו לו לבוא וללכת, פשוט תקשיבו לצליל".

המחשבות הופכות לקצף

רינפוצ'ה הבין את השלב הראשון, וניסה לתרגל אותו במשך כמה שנים. "אבל הייתה לי בעיה גדולה, הייתי ילד עצלן", הוא מתוודה. "אהבתי את הרעיון של מדיטציה, אבל לא אהבתי לתרגל מדיטציה". בשביל להתגבר על עצלנותו, חשב שזה יהיה רעיון טוב להצטרף למנזר. וכך, בגיל 13, התחיל ריטריט – תוכנית לימודים בת שלוש שנים במנזר בהודו. "בחודש הראשון – מצוין. לא התעצלתי. בחודש השני – הילד העצלן חזר. ואז מה קרה? העצלנות והפאניקה שלי הפכו לחברות טובות והחיים במנזר – לאסון". 

מצד אחד, הרגיש שהוא צריך לעזוב את המנזר. מצד שני, הוא לא רצה לבייש את עצמו מול כל מכריו. כיצד ישרוד שלוש שנים? אין ברירה, אמר לעצמו, צריך ללמוד איך לחיות עם הפאניקה.

לשם כך נעזר בצעד השני שלימד אותו אביו: לעשות מדיטציה בכל מקום, בכל זמן ועם כל דבר. אפילו עם פאניקה. איך עושים זאת? בדיוק כמו בשלב הראשון שבו נעזרנו בקערה, או כל חפץ אחר להתבוננות, כך אפשר להתבונן בחרדה. כשאנחנו מסתכלים על משהו, עצם היכולת שלנו לראות אותו מצביעה על כך שאנחנו נמצאים מחוצה לו. "כמו שאומרים, אם אתה יכול לראות את הנהר, סימן שאתה מחוץ לנהר". וכשאנחנו מבינים שאנחנו מחוץ לנהר, לחרדה, לדיכאון, ללחץ או למוח הקוף, יש לכך כמה תועלות שלהן אני קורא "בינה".

האחת היא שאנו מבינים שהתודעה שלנו גדולה מהם. מתוך כך אנו מסוגלים גם לתת להם לחלוף כשהם מופיעים מבלי להיסחף בעצמנו בנהר.

השנייה היא שברגע שאנחנו מסוגלים להתבונן על החרדה, או על כל בעיה אחרת, היא מתחילה להתפרק לסך חלקיה: תחושה גופנית, תמונה מפחידה, רעש, אמונה מהעבר. לדברי רינפוצ'ה, ברגע שמחסירים כל אחד מהמרכיבים האלו, כבר לא מוצאים את הפאניקה, היא מתפוגגת. הוא משווה את הפאניקה ברגע ההתבוננות לקצף גילוח: הוא אומנם נראה מוצק, אך למעשה הוא מלא בבועות אוויר ונמס במהירות.

השלישית היא קבלה – במובן של אהבה וחמלה עצמית. אם אנחנו מסוגלים לתת לפאניקה לבוא וללכת, אומר רינפוצ'ה, זוהי קבלה עצמית אמיתית. "אז עכשיו אנחנו מקבלים 3 ב-1: מודעות, בינה וקבלה. אני קורא לזה קנה אחד – קבל שניים חינם. מבצע מעולה, נכון?" הוא שואל לקול צחוק הקהל. "עכשיו הפאניקה הופכת להיות המורה שלנו. החברה הכי טובה. אז עשיתי את התרגול הזה, ובסוף הפאניקה ואני נעשינו חברים טובים מאוד. ותוך כמה שבועות הפאניקה נעלמה".

וכך הצליח רינפוצ'ה לסיים את לימודיו במנזר. הוא מספר שהיה כל כך נלהב עד שהרגיש שהוא חייב לשתף את העולם בטכניקה הנפלאה הזו. הוא התחיל ללמד מדיטציה במקומות רבים, כתב שלושה ספרים שהפכו לרבי-מכר והפך לראשם של מספר מנזרים.

עם הצלחתו, החל לשים לב ל"מן אגו חדש שצומח בתוכו" שהבהיל אותו. בשביל לשמור על ענוותו החליט רינפוצ'ה לעשות מעשה קיצוני: לצאת לריטריט שוטטות שבו משאירים הכול מאחור ויוצאים לרחוב בלי כלום. כך, "ב-2011, עזבתי את המנזר שלי, התלמידים שלי, המיטה הנוחה הנפלאה שלי, הכול, ויצאתי לרחוב עם כמה אלפי רופי בלבד, שנגמרו בתוך כמה שבועות. הייתי צריך להתחיל לקבץ אוכל ברחוב, וקיבלתי הרעלת מזון. הקאות, שלשולים. אני לבד ברחוב, אני הולך למות עכשיו. אז חשבתי, מה עליי לעשות"?

לשחרר את התמיכה ולצאת לחופשי

וברגע הזה, בין חיים למוות, החליט רינפוצ'ה לתרגל את הצעד השלישי שאותו לימד אביו בילדותו: מדיטציית מודעות פתוחה. בשונה מן המדיטציות הנתמכות באובייקט, במחשבה או ברגש, בתרגול מתקדם זה כבר אין צורך בתמיכה. רק להיות במודעות עצמה ותו לו. מודעות על ידי הרחבת התפיסה שלנו לכל דבר שקיים ומתרחש ברגע ההווה: למחשבות, לרגשות, לסביבה, לחושים, לאנשים אחרים – כל זאת באופן שאינו מזדהה או שיפוטי.

"עשיתי את התרגול הזה. ומה קרה? הגוף שלי התדרדר, לא יכולתי לראות, לא יכולתי לשמוע. אבל התודעה שלי היה נוכחת כל כך, מעבר לחופשייה", הוא מספר. רינפוצ'ה שהה במצב זה למשך כמה שעות ולמרבה המזל הוא לא מת. הוא חזר לחיים. "וכשחזרתי, הרחוב הפך להיות כמו הבית שלי. כשהסתכלתי על עץ, העץ נהיה כמו עץ האהבה. הרוח שנשבה בפניי הפכה להיות חוויה מהנה. ושאר הריטריט עבר טוב מאוד ולמדתי ממנו הרבה".

"ברגע שאנחנו מסוגלים להתבונן על החרדה, או על כל בעיה אחרת, היא מתחילה להתפרק לסך חלקיה: תחושה גופנית, תמונה מפחידה, רעש, אמונה מהעבר. וברגע שתחסירו כל אחד מהמרכיבים האלו, כבר לא תמצאו את הפאניקה, היא תתפוגג".

מכיוון שקשה להסביר את רעיון מדיטציית המודעות הפתוחה, טוען רינפוצ'ה, הוא מבקש להדגים אותה בעזרת שיעור נוסף שלמד מאביו: הוא נוטל בידו את המאלה שלו – מחרוזת תפילה בודהיסטית בעלת 108 חרוזי עץ – ומגלגל אותה בידו. "לזה אנחנו קוראים מוח קוף משוגע", הוא אומר, בעוד חרוזי העץ ממשיכים לרוץ בין אצבעותיו כמו שטף אינסופי של מחשבות. "ומדיטציית מודעות פתוחה פירושה שלא צריך לעשות כלום. רק להיות". הוא אומר בעודו זורק את המחרוזת על הרצפה ופשוט עומד שם בשקט. "זה הכול, אפילו לא צריך לעשות מדיטציה. רק להיות בתחושה של נוכחות".

מודעות היא מהותה של המדיטציה. אין צורך לרוקן את הראש ממחשבות, או לרדוף אחרי תחושה של אושר. המדיטציה בעצמה היא רק כלי – אמצעי ולא המטרה. בדומה לתרגול הנתמך, ניתן להשתמש בה כגלגלי עזר שמסייעים להגיע למודעות. על כן, לאחר מספיק תרגול, כבר אין צורך במדיטציה בשביל לחוות את המודעות.

בחוויה המטלטלת שבין מות הגוף למות האגו למד רינפוצ'ה להתיידד עם פחדיו. שלושת השיעורים שקיבל מאביו העניקו לו הכרה חדשה של עצמו ושל העולם. כיום, הוא מספר את סיפורו ומלמד תלמידים בכל העולם כיצד להשתחרר מהשלשלאות המנטליות שלעיתים כובלות אותם בעזרת מפתח אחד בלבד: פשוט להיות נוכחים.

תמונת כותרת: Andrewshots on Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מסוס פרא לקוף סורר – כיצד נוכל להשתלט על גן החיות שבראש שלנו?

על מה אמורים לחשוב בזמן מדיטציה? ישנן תשובות רבות, "כלום" היא לא אחת מהן

כביש עוקף מדיטציה – מדוע היא לא מתאימה לכולם ומה אפשר לעשות במקום

עוד מרדיו מהות החיים:

התבוננות יומית: דליק ווליניץ ושמואל שאול על תשומת לב, מדיטציה ופחד