אם בעבר גרירת העבודה אל זמננו הפנוי התאפיינה בשעות נוספות ארוכות, כיום הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות זאת גם 'מהנוחות' של הבית, הרכב ואפילו החופשה. עבור חלקנו ההרגל הזה נתפס כחלק אינטגרלי מהחיים, אבל האם הוא חייב להיות כזה? מה המחיר שאנו משלמים עליו וכיצד בכל זאת להציב גבול אפקטיבי?

מסיבות היסטוריות, במהלך המאות הקודמות נוצרה אסימילציה כמעט טוטלית של האדם בעיסוקו. במקרים רבים אנשים אופיינו דרך משלח ידם בצורה כה עמוקה, עד ששמות המשפחה נבחרו כדי לציין את המקצוע. במצב זה טבעי היה שישותו של האדם הייתה מושקעת כמעט לחלוטין בעבודה.

אבל האם אנחנו עדיין חיים תחת התנאים הללו? היום כבר אין צמיתים, ולא לכולם יש עסק משפחתי לנהל. נתח ניכר מהזמן של האדם הממוצע התפנה לעיסוקיו הפרטיים. ואולם, נדמה כי העבודה מצאה דרך להתגנב מהדלת האחורית גם אל הזמן הפרטי הזה.

אפילו אם אנחנו בסדר לגמרי עם התפוררות המחיצות בין שעות הפנאי לזמן עבודה וגם אם אין לנו ברירה – את ההשלכות שלה חשוב להכיר. פרופסור אשלי וויליאנס מבית הספר לעסקים של הרווארד מונה בהרצאת TED כמה השפעות מפתיעות ומציעה שלוש דרכים מרעננות ואפקטיביות להחזיר את הגבולות לזמן שלנו כדי להפיק ממנו את המיטב.

האפקט המצטבר של הפרעות קטנות

הביטוי "להפיל את העט" הפך בקרב עובדי משרדים להלצה המתארת אנשים שיוצאים הביתה בזמן. בהגיע השעה, הם מסיימים בכזו החלטיות שהעט פשוט נושר להם מהיד. אבל היום אפילו הרגל זה כבר לא עמיד בפני זליגת עבודה, שכן הציפייה היא למשוך את העבודה הביתה בשלל האמצעים הטכנולוגיים המאפשרים זאת: טלפון, מייל, וואטסאפ, לפטופים ואינטרנט שאיתם אפשר להמשיך כרגיל וכן הלאה.

אנו אנשים בוגרים וכולנו יודעים שלעיתים זה באמת נחוץ: משהו בעבודה שווה את הזמן הנוסף שמושקע בו מהבית. אבל על פי רוב זה אמור להיות היוצא מן הכלל ולא מוסכמה ידועה מראש. וכנראה שהרוב אכן לא ממשיכים לעבוד עוד שעה או שעתיים בכל ערב וערב. הבעיה הרחבה, אפוא, היא לא בשעות הארוכות, אלא במספרים זניחים לכאורה. "הימים שלנו מלאים במיליון הפרעות קטנות", אומרת וויליאנס, "וזה נכון אפילו בימים החופשיים שלנו. אולי עניתם לטלפון בחוף הים, התכתבתם עם הבוס מהסופר או שלחתם אימייל לעמיתה בזמן פיקניק משפחתי".

מה, לא נענה להודעת בירור קטנה? ואם כבר, מה הבעיה לנסח שורה במייל ולסגור פינה? לא צריך להתקטנן, נכון? נכון, הודעה אחת לא תשפיע כהוא זה. אבל מה לגבי שלוש הודעות? וחמש? ואם נוסיף גם שני מיילים ושיחת טלפון שנגררת 20 דקות, אנחנו עדיין באזור הקטנוני? כי הרי זה לא רק הקלדה או קריאת הודעה, זה המחשבה שנודדת והקשב שנלקח ממה שאנו עושים עכשיו ועובר למקום אחר, מי יודע מתי ישוב. יוצא שאנחנו רגל אחת בעבודה לאורך כל היום, גם אם אנחנו לא עסוקים בה ממשית.

חוויות דהויות בחסות הטלפון

"שכנענו את עצמנו שההתנהגות הזו היא לא סיפור גדול", היא מסבירה, "אבל יש מחיר אמיתי להפרעות האלה". כמו בתשלומים, המחיר נגבה מאיתנו במנות קטנות, אבל הסכום הסופי נותר זהה ומגיע עם ריבית שמנמנה: "הזליגה המתמדת של עבודה לחיים הפרטיים יכולה להגביר לחץ ולערער את האושר שלנו".

וויליאנס מציגה מספר מחקרים שמראים מה קורה כשאנו מקדישים תשומת לב לטלפון במקום למה שאנו עושים. הורים שביקרו עם ילדיהם במוזיאון ועסקו בטלפון דיווחו על חוויה פחות משמעותית; תיירים שביקרו באתר מפורסם צרבו זיכרון חלש יותר של המקום כשהיו בטלפון; עובדים שתוגמלו על ביצועים הפגינו ירידה באינטראקציה עם משפחה ועלייה באינטראקציה עם לקוחות ועמיתים.

"כשהראש שלנו נשאב לעבודה, חוויות הפנאי שלנו לא רק נפגעות באיכות, גם היכולת שלנו לזכור אותן דועכת. האם אנו מוכנים לוותר על שנה של זיכרונות במחיר של חמש הודעות בערב?"

חשבו על זה: כשהראש שלנו נשאב לעבודה, חוויות הפנאי שלנו לא רק נפגעות באיכות, גם היכולת שלנו לזכור אותן דועכת. האם אנו מוכנים לוותר על שנה של זיכרונות במחיר של חמש הודעות בערב? איש איש ושיקוליו. אבל כדאי לדעת שלא כאן נגמרת ההשפעה.

השהייה המנטלית בתחום העבודה ללא הפסקה מובילה לכך שהמתח המאפיין את העבודה מרוויח פעמיים: ראשית, הוא פשוט ממשיך ליותר זמן, שנית, אנחנו לא מצליחים להתעמק בפעילויות שמטעינות אותנו מחדש. התוצאות נראות במספרים. לדברי וויליאנס, "חברות מאבדות 32 ימים של פרודוקטיביות בכל שנה בגלל דיכאון בקרב עובדים, שנגרם פעמים רבות בגלל הלחץ והשחיקה של תרבות ה'מחוברים תמיד' שלנו". כך שהאינטרס להפרדת רשויות משותף לכל הנוגעים בדבר.

אסטרטגיות יציאה

"כשמחברים את כל הרגעים האלה הסכום הכולל הוא חיים עם פחות משמעות, אושר, חיבור ואפילו זיכרונות", אומרת וויליאנס, ומסבירה שהמציאות שנוצרה בעקבות מגפת הקורונה מהווה הזדמנות להימנע מכל אלה. לדבריה, יש שלושה דברים שאפשר לעשות בקלות יחסית כדי לסמן טריטוריה.

"הצעד הראשון שעלינו לעשות הוא להגדיר מחדש מנוחה". מנוחה פירושה להיות מחוץ לעבודה לא רק פיזית אלא גם – ואולי בעיקר – מנטלית. לדבריה, קיימת אווירה שמנוחה היא הפרעה לעבודה, לא זמן שעומד בפני עצמו עם הגדרות ותועלת משלו. זה, היא מסבירה, סוויץ' מנטלי שכל אחד צריך לעשות בראשו.

ייתכן שהבעיה נעוצה בהגדרה כללית. אם הזמן שלנו פנוי אבל לא חשבנו מה לעשות איתו, הוא עלול להרגיש כיורד לטמיון. אנחנו לא בטוחים כמה זמן אנחנו באמת צריכים כדי לנוח ואיזה סוג של מנוחה אנחנו בדיוק מנסים להשיג. אולי במסגרת הגדרה מחדש של מנוחה אפשר לחשוב עליה תועלתית – מה אנחנו רוצים להשיג מהזמן הפנוי שלנו – בידור? בילוי איכותי עם המשפחה? הרחבת אופקים? הרפיית הנפש? כשאנו מדביקים לזמן תווית מוגדרת, קל לנו יותר לזהות מה יפגע במטרה, באיזו עוצמה ובאיזה אופן.

לדוגמה, היא מסבירה, אפשר להתייחס לסוף השבוע כמו לחופשה. מה עושים לפני שיוצאים לחופשה? מתכננים תוכניות. התרופה כאמור היא למלא את הזמן שלנו בתוכן שאנו בוחרים במקום לתת לחיים לקרות. כי אז אנו מחויבים יותר וכפועל יוצא מגוננים יותר. זה לא אומר שכל סוף שבוע כולל צימרים ומסעדות. מספיק, טוענת וויליאנס, "שתצאו לטיול ארוך באמצע היום בלי טלפונים ובלי סדר יום. התוכנית לא חייבת להיות יקרה או מורכבת". העיקר שזה יהיה כתוב וידוע מראש.

"כשאנו מדביקים לזמן תווית מוגדרת, קל לנו יותר לזהות מה יפגע במטרה, באיזו עוצמה ובאיזה אופן".

אמצעי שני הוא רתימת הסביבה. "הציבו מטרות קבוצתיות לזמן פרטי ועשו את זה בפומבי", היא מציעה. השיטה הזו עובדת בשני מישורים. ראשית, ההתחייבות רצינית יותר כי אנו חייבים דין וחשבון לעצמנו וגם לאחרים. שנית, זה יכול לעצב מחדש את ההתנהגות המקובלת בחוגים שלנו. אם אנחנו עושים דבר כזה עם חברים מהעבודה, זה יכול ליצור שינוי בתרבות הארגונית ואז הבעיה נפתרת ברמה המערכתית.

הדבר האחרון מגיע בהמשך לכך, והוא לשקלל את הזמן הפנוי שלנו בתנאי ההעסקה. "בבית הספר למנהל עסקים אני מלמדת סטודנטים איך לשאת ולתת על שכר, אבל הבנתי שכמעט לא דיברתי על משא ומתן על זמן", אומרת וויליאנס. כך למשל, אפשר להציף בקשה שמשימות לא יוגשו בימי ראשון בבוקר ככלל, כדי שעובדים לא יצטרכו לעבוד בסוף השבוע. או להגדיר בשירותי המייל הארגוניים שכל דואר שיוצא אחרי שעה מסוימת יישלח אוטומטית בבוקר שלמחרת. בשביל המקרים הדחופים יש אמצעי תקשורת נוספים. "ואל תדאגו כל כך בקשר למוניטין", היא מרגיעה, "האיכות באמת חשובה יותר. בנתונים שלי, עובדים שיזמו בקשה לזמן נוסף דיווחו על רמות נמוכות יותר של לחץ ושחיקה, ונחשבו מחויבים ומקצועיים יותר בעיני העמיתים שלהם".

חשבו על הביצועים של טלפון במאה אחוז סוללה, לעומת ביצועיו עם 2 אחוז, כשהוא עובר למצב חיסכון ועובד כמו מחשב בן עשור. אם נטעין את הטלפון וכל רגע ננתק ונמשיך להפעיל, הוא יישאר תמיד על 2 אחוזים. גם אנחנו יכולים להיות תמיד ב-2 אחוזים ולתפקד בצורה ירודה. לחלופין, להתחבר למטען ולעזוב הכול עד שמגיעים למאה אחוז.

תמונת כותרת: Alena Ozerova / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

איזו גישה אתם נוקטים להפחתת שימוש בסמארטפון – רגע, בכלל יש לכם אחת?

ספרו לי מה אתם עושים בשעות הפנאי, ואספר לכם מי אתם

הרשו לעצמכם להוריד את האצבע מהדופק מדי פעם – התועלת מצמצום הבקרה בחיינו

עוד מרדיו מהות החיים:

איזו מערכת יחסים יש לנו עם הזמן? האם אנו מנהלים אותו, או שהוא אותנו?