הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ספרו לי מה אתם עושים בשעות הפנאי, ואספר לכם מי אתם


3 ביולי, 2016

בועז מזרחי

דרך טובה ללמוד על עצמנו היא לדמיין מפגש עם אדם חדש. מה היינו מספרים לו? שאנו עורכי דין, רואות חשבון, מורים, מנהלות פרויקטים? שאנו רווקים או הורים לשניים? אם הוא ממדינה אחרת, אולי גם היינו מציינים את הלאום. חשבו כיצד הייתם ניגשים לאותה סיטואציה כשהייתם ילדים. סביר להניח שעם הרבה פחות הגדרות. בין התפיסה העצמית שלנו כילדים ובין זו שאנו מפתחים בבגרותנו קיים סדק צר שדרכו אנו יכולים להגיע אל הזהות האותנטית שלנו.

ד"ר אלכס פרסטון, סופר ועיתונאי למחייתו וצפר בשעות הפנאי, משתף במגזין Quartz  את הרהוריו על הקשר בין הדרך שבה אנו בוחרים להעביר את הזמן הפנוי ובין הגדרת הזהות שלנו. לתפיסתו, תחביבים הם אבן יסוד באישיות שלנו; יותר מכך, בכוחם לשאת אותנו אל הקיום הילדותי הטהור, שבו הזמן לא משחק תפקיד, הדאגות נמוגות וחדוות העשייה בוערת בעצמותינו.

"כילד", מספר פרסטון, "נהגתי לצפות בציפורים בזמן שילדים אחרים עסקו בספורט". צפייה בציפורים היא עיסוק שכרוך בלוגיסטיקה כמעט בלתי אפשרית עבור ילד. אבל הלהט שלו לתחביב היה חזק מספיק כדי לגייס את משפחתו לסיפור. ואולם, למרות התשוקה, העיסוק שלו בצפרות דעך עם השנים. כמו פרסטון, רבים מאתנו חווים את זה בשנות ה-20, כשהחיים ה"אמתיים" מתחילים. נסיבות המציאות קוראות אותנו לסדר: לימודים, עבודה, הקמת יסודות למשפחה. למי יש זמן או אנרגיה לנסוע חצי מדינה בעבור סיכוי לראות כמה ציפורים באיזו שלולית נידחת?

כשזמן פנוי היה נחלתם של מעטים

החברה שלנו מושתתת על פרודוקטיביות, וזה בסדר. ליצרנות שמורות זכויות רבות, שהרי היכן היינו מבחינת טכנולוגיה, רפואה, מדע ואפילו אמנות לולא היינו מחויבים למסגרות, תוצאות והספקים? ואולם, פרסטון מציב סימן שאלה גדול מעל מיקומה של הפרודוקטיביות בכס הקודש של התרבות המודרנית. מסתבר שעבורו, הקשר עם מי שהיה בתור ילד מעולם לא ניתק. הצפרות בערה בתוכו כגחלת לוחשת ועל אף שהמחויבויות של אדם מבוגר כיסו אותה, הן לא חנקו אותה כליל. "עתה, בניסיון לחיות כבן 30 ומשהו... צפרות ממלאת שוב חלל בקיומי", הוא כותב. "בעוד שפעם זיהיתי את עצמי על ידי מה שאני עושה – העבודה שלי – כעת אני מוגדר על ידי העיסוק במשהו שהוא בלתי פרודוקטיבי במכוון".

תחביבים לשעות הפנאי לא חייבים להיות משהו מורכב שדורש המון אנרגיה כדי להעיד על חשיבותם. חקר עולם הפנאי עוסק בשאלות יסוד על מבנה החברה והאישיות שלנו, ללא תלות בתוכן שאנו יוצקים אליהם. במילים של פרסטון: "עבורי, צפרות סיפקה את התשובה לחידה שרודפת את החיים המודרניים: כיצד למלא את הימים שלנו". התשובה לכאורה ברורה, לא? עבודה, בית/משפחה, קצת טלוויזיה, למיטה וחוזר חלילה. זמן פנוי הוא מיתוס. או כך לפחות הסביבה שלנו גורמת לנו להאמין. אם יש לנו זמן פנוי, כנראה שאנו עושים משהו לא נכון, או ליתר דיוק, נמנעים מלעשות משהו בצורה הנכונה. לעתים זמן פנוי אף נתפס כממלכתו של העצל והבטלן. פרסטון הולך צעד אחד קדימה וטוען כי זמן פנוי הפך לעול שאנו צריכים להתמודד עמו. כלומר, השאיפה הבלתי מתפשרת לפרודוקטיביות עלולה ליצור חרדות לגבי האופן שבו אנו ממלאים את שעות הפנאי.

צפרות בשבדיה. התחביב כביטוי עמוק לאישיות.

קרדיט: Hans Christiansson / Shutterstock.

 

 

אם אלו הם סימפטומים של החברה המודרנית, מה היה קודם? האם אי פעם נהנו בני האדם מזמן פנוי? ואם כן, מה השתבש בדרך? פרסטון פונה אל החוקר הנורבגי ת'ורסטין ובלן אשר חקר את טיבו של הזמן הפנוי ושרטט בקווי מתאר את ההיסטוריה שלו. הוא מספר כי שורשיה של תרבות הפנאי התפתחו בעידן שבו העם הפשוט היה מחויב לעסוק בעבודות יצרניות הכרחיות, כמו חקלאות, נפחות וכדומה – ואילו בני האצולה עסקו בכל מה שעניין אותם: רכיבה על סוסים, ציד או אמנות. הייתה דיכוטומיה בין מה שחייב לעשות ובין מה שאפשר לעשות. לאחר המהפכה התעשייתית, עם צמיחת מעמד הביניים, החלו להיכנס אל מעגל הפנאי חוגים נוספים, אך בנפח שעות מוגבל. כדי להידמות למעמדות הגבוהים, פיתחו אנשי מעמד הביניים בכוונה תחביבים שאינם עונים להגדרות החמורות של פרודוקטיביות תעשייתית. כך החל להירקם מחדש הקשר בין האדם ובין הלהט הילדותי שלו ללמוד, לחקור וליצור, ללא המעמסה שכרוכה בעבודה.

פרסטון מביא חיזוק לטיעוניו במילותיו של המשורר האנגלי אלכסנדר פופ: "הדרך שבה בחרו לבלות את הזמן שהיה לעצמם גילה אמיתות עמוקות על הקוראים בני המעמד הגבוה שלו, יותר מהתפקיד שהוטל עליהם מלידה או בידי החברה". ההיגיון שעומד בבסיס תפיסת העולם הזו הוא שאת מעט הזמן הפנוי שלהם העדיפו אנשים להקדיש לעיסוק שהכי מרגש ומלהיב אותם, זה שקשור בקשרים עבותים ומורכבים ליסודות האישיותיים הדומיננטיים ביותר שלהם. הכול, כמובן, בתיאוריה, שהרי אם זה היה תקף באופן מוחלט לא היינו מתכנסים כאן כדי לשאול את כל השאלות הללו. אבל נושא הזהות הוא קצת חוט חשוב בחקר שעות הפנאי. פרסטון פונה ליוצר נוסף, לורנס שטרן, אשר טען כי אם תצליחו לספק תיאור בהיר של תחביב, תוכלו לגזור ממנו הבנה מדויקת למדי של הגאונות והאופי של בעליו.

הפרד ומשול

עד כמה עיסוק החובה שלנו חופף לתחביבים שלנו? זו שאלה שכל אדם צריך להשיב עליה לעצמו בכנות, מתוך ראייה מפוכחת והבאה בחשבון של נסיבות החיים. כיום קיימת מגמה שמבקשת מאנשים למצוא את הדבר שהכי מרגש אותם, היינו, תחביב, ולהפוך אותו לעבודה. בין אם זה ריאלי או לא, פרסטון מאמין שדווקא ההפרדה בין העבודה לתחביב היא זו שהופכת אותו למיוחד. עבודה, מטבעה, מחייבת פרודוקטיביות – היא נועדה לשרת מטרה של רווח כספי ועליה לעמוד בקריטריונים מסוימים כדי לממש מטרה זו. לעומתה, תחביב לא כבול להגדרות הללו. מייקל מלפורד, צלם מוערך של נשיונל ג'יאוגרפיק, מתפרנס מצילום כבר שנים ויודע כל מה שאפשר על המקצוע, לרבות טכניקות שכבר פסו מן העולם. בהרצאה שנשא בפני סטודנטים המחיש היטב את ההבדל בין עבודה ותחביב: "המהות בצילום היא ביכולת לראות - היא לא בפרטים הטכניים. אתה יכול לשים את המצלמה על אוטומט, לצאת החוצה ופשוט לראות. או - להשתמש במצלמה האהובה עליי, באייפון. מספקת תמונות מעולות, הלא כן?"

וכאן בדיוק טמונה החשיבות בהפרדה בין מקצוע ותחביב. כל צלם חובב ישמח להחזיק חצי מהידע והניסיון של מלפורד, אך עבורו, כאיש מקצוע, התחביב נמצא בצורתו הגולמית ביותר של העיסוק. המצלמות המשוכללות ותוכנות העריכה הדיגיטליות הן בבחינת חובה מקצועית. בהרצאה הוא מדבר בנוסטלגיה על התקופה שבה הצילום היה מחוספס בהרבה ודרש עבודת שטח מייגעת כדי להגיע לתוצאות שכיום אפשר להשיג באמצעות הנעת העכבר מילימטר ימינה או שמאלה. זה מתכתב עם ראייתו של פרסטון, הטוען כי בתחביבים רבים קיים היבט נוסטלגי, ולא בכדי. יצירת תמונות בטכניקות שהיו בשימוש לפני שלושה או ארבעה עשורים אינה פרודוקטיבית בעליל. צלם כמו מלפורד, שחייב תוצאות למגזין בסדר גודל של נשיונל ג'יאוגרפיק, לא יכול להרשות לעצמו לצלם כמו פעם. ועדיין, ניתן לשמוע בקולו את הגעגוע. פרסטון קושר את זה לתהליך ההתפתחות של שעות הפנאי, כהתרסה אל מול העבודה: "זהו חוסר היצרנות בכוונה תחילה של תחביבים, אני חושב, שגורם להם להיות פעמים רבות מיושנים ונוסטלגיים... אני מדבר על איסוף בולים, מבשלת בירה ביתית..."

מטפחים אוסף? שמרו על הקשר למהות הילדותית של התחביב.

ההיבט הנוסטלגי משתלב היטב בשביל החוזר אל הילדות. "אני מתחיל לראות את הצפרות באור הזה", אומר פרסטון, "כנוסטלגיה וגילוי עצמי". ולכן הוא מאמין שהתחביבים צריכים להישאר כאלה – עיסוק מרגש, בלתי מחייב ובלתי מקצועי. כזה שמחבר אותנו לילדות. "לעתים קרובות הנוסטלגיה שכרוכה בתחביב קשורה לשאיפה ליצור מחדש התגלמות מוקדמת יותר של בעל התחביב". אופה חובב שמפתח אובססיה לשלמות עלול להטביע את העיסוק הטהור בקריטריונים של עבודה, על כל המשתמע מכך. אצן חובב שמתחייב ל-X תחרויות בשנה מסתכן בהפיכת שעות הפנאי לעבודה שנייה. לכל תחביב ולכל אדם הגבול שלו, ולעתים רבות הוא אפור. אתה יכול לדעת שהפכת את התחביב לעול כאשר אתה מתחיל לפתח דאגות לגביו. זהו סימפטום המבוגרים. לעומת זאת, אם התחושה בזמן העיסוק היא של חיבור עמוק לילדות, הרי שלפחות לתפיסת עולמו של פרסטון, סימן שאתם במקום הנכון. "כשאני צופה בציפורים אני תמיד בקשר עם הדמות של עצמי במכנסיים קצרים בגיל שמונה או תשע, שוכב בשדה ובוהה אחוז פליאה בשמיים זרועי סנוניות".

אבל האם בכלל אפשרי לעסוק בתחביב ולשמור אותו על אש נמוכה? האין זה דיכוי של אותה הלהבה שהציתה את ההתלהבות מלכתחילה? ככל שאנו מתעמקים בתחביב ומתפתחים בתחום התשוקה שלנו, כן עולה הדרישה לידע ולציוד ואיתן חלה עלייה קבועה בצריכת זמן ובהוצאות. אנו מתמכרים ומסתכנים בשקיעה עמוקה יותר בעבודה שתוכל לתחזק את התחביב. פרסטון מציע פרשנות שונה ומסתמך על מחקרים שגילו כי אנשים התאוששו מהר מהדרישות של עבודתם כשהתאפשר להם לעסוק בתחביבים בזמנם הפנוי. בגוגל מאפשרים לעובדים לעסוק בפרויקטים אישיים 20 אחוז מזמן העבודה, פרקטיקה שהעלתה את רמות הריכוז והיעילות שלהם. לתחביבים יש השלכות פסיכולוגיות חיוביות, בין היתר מכיוון שהם נוגעים ביסודות הזהות.

ומכיוון שנוסטלגיה, תום ילדותי וחופש מהגדרות מחייבות הם בדיוק ההיפך מעבודה ופרודוקטיביות, כדי שתחביב ימלא את הייעוד שלו עליו להיות מובחן באופן מובהק מעבודה. תחושות ההכרח והחובה הן בדיוק מה שילדים חופשיים ופטורים ממנו. והילדים שהיינו ידעו מה הם אוהבים בדיוק מפני שלא היו להם שיקולים נוספים שיש לאדם מבוגר. צורתו האולטימטיבית של עיסוק לשעות הפנאי צריכה להיות, אם כן, "ביטוי קיצוני של האינדיבידואליות שלנו, חגיגה של עיסוק בדברים שאנו לא חייבים לעשות", אומר פרסטון. הוא מסכם בכך שתחביב הוא התגלמות העצמאות האישית שלנו – הוא אינו זקוק להצדקה רציונלית ואינו צריך להיות כפוף לתחושת חובה. אם לחתום במילים הכי פשוטות שאפשר – מתלבטים מה לעשות בזמן הפנוי? התייעצו עם הילד שהייתם, והכי חשוב, קחו את זה בקלות.

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תחיית ה-LowTech: מדוע אנו חוזרים לספרים, לפולרואיד ולתקליטי ויניל?

עד כמה כדאי לנו לרקוד? כלכלת האושר של פעילות גופנית ותרבותית

ההרצאה השבועית של TED: איך ללמוד כל דבר חדש ב-20 שעות בלבד

עוד ממהות החיים

15.10.19
מניפולציות קטנות שיכולות להגביר משמעותית את אחיזת הזיכרון במוח
10.10.19
ההרצאה השבועית של TED: במקום ריבוי משימות , נסו את שיטת איינשטיין – ריבוי עיסוקים
07.10.19
סליחה עוזרת לנו לשפר את הבריאות המנטלית והפיזית – מחקרים מראים כיצד
03.10.19
כיצד מחוות קטנות וניואנסים מובילים אותנו לגדולה – מבט על החיים מעיניו של מנצח תזמורת
02.10.19
לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?
26.09.19
ההרצאה השבועית של TED: עצי היער דומים לנו יותר משאנחנו חושבים
24.09.19
מה הופך ספר ילדים לקלאסיקה? 5 סימנים שיעזרו לכם לזהות
23.09.19
האדום שלי והאדום שלך – האם למציאות יש ממשות ללא אנשים שיסכימו עליה?
19.09.19
ההרצאה השבועית של TED: עד כמה אנו בטוחים שהתודעה שלנו אמיתית?
18.09.19
גבולות החיים הולכים ומיטשטשים – מדענים גילו גנים שמופעלים אחרי המוות
16.09.19
שיחות בין עמדות מנוגדות הן דרך פתלתלה – לכן כדאי לצלוח אותן בהילוך נמוך
12.09.19
ההרצאה השבועית של TED: שלושה רכיבים שמעלים את הסיכוי שלנו לשכנע אחרים
10.09.19
כיצד לסגל פתיחות לחוויה ויכולת לראות את המציאות כפי שהיא באמת
09.09.19
4 סגנונות של עמידה במשימות – לא משנה איזה טיפוס אנחנו, יש דרך להוציא מעצמנו את המיטב
05.09.19
ההרצאה השבועית של TED: הכלי העיקרי להבטחת עתידנו הוא הדמיון שלנו
04.09.19
מדוע לקשרים הקרובים שלנו פוטנציאל קנאה גדול וכיצד ניתן לנתב אותה להתפתחות אישית?
03.09.19
לשמוע צבעים ולראות טעמים – כיצד פועל המוח כשמתמוססים הגבולות בין החושים
29.08.19
ההרצאה השבועית של TED: מספר תובנות לחיים שאפשר לקחת מהשיטה המדעית
28.08.19
לפתוח את הראש בעזרת שפות זרות – 7 מילים שמתארות סיפור שלם ברגע
27.08.19
באילו תנאים ונסיבות עדיף להתמקד בדבר אחד, ומתי כדאי לפרוס רשת רחבה?