האם אנחנו במרדף אחר סף הריגוש שלנו שעולה ועולה או שאנחנו יודעים לשהות גם במקומות האפרפרים של היומיום? צום מבוקר מלמד אותנו להגביל את עצמנו באזורי הנוחות שלנו ולהישאר חופשיים לבחור באיזו דרך ללכת.

משל עממי מגולל את סיפור חייו של תוכי שמאז היותו גוזל מבלה את ימיו בכלוב מוזהב בסלונם הנאה של זוג מהמעמד הגבוה. הטמפרטורה בבית תמיד נעימה, אורחים באים והולכים, הכלבים המשוטטים בבית מנועים מלפגוע בו ובסך הכול ימיו עוברים בביטחון. כשהיה גוזל היה נראה לו הכלוב גדול ומנוכר, אך עם הימים ובצד  גדילתו הפיזית, הפך הכלוב למאיים פחות ומוכר יותר. עם זאת, לא תמיד מתחשק לו לשעשע את האורחים בשריקותיו ולעיתים קרובות הוא חש בצפיפות ההולכת וגוברת בכלוב – כשזה קורה, מחשבות על העולם שבחוץ מתחילות להזדחל למוחו ומטרידות את מנוחתו.

בשלב מסוים בסיפור מזדמנת לו האפשרות לברוח וכך הוא עושה. משהוא נמלט, ולא בקלות, מהפתח הצר, מגלה התוכי שמרחק הנפילה מהרצפה לא קטן, הכלבים אורבים לו וכנפיו מנוונות ואינן מסוגלות לשאת את משקלו. הוא נאבק בניסיונות התעופה מספר פעמים, מבלגן את הסלון כולו, ולבסוף חוזר אל הכלוב עם 'הזנב בין הרגליים'. סוגר אחריו את הדלת ומתמזג חזרה עם עולמו המגביל אך המוכר.

מהו חופש? האם זה העולם בחוץ שבו הבחירה היא חופשית אך כמותה גם האחריות לשרוד – או שמא הוא הנוחות וההבטחה שהקיים, לטוב ולרע, ימשיך להתקיים? והאם היציאה מהכלוב היא שלב ביניים אופייני העומד בפני עצמו ודורש התמודדות ספציפית?

שפע הוא אחד המאפיינים המרכזיים של המאה ה-21. הוא משתקף בחלונות הראווה, בתפריטי המסעדות, בחנויות הסלולארי ובעולם האינסופי שברשת. השפע עוטף אותנו בתחושה של חופש בחירה: מצד אחד, נראה כי עם גודל ההיצע גדלה גם יכולת הבחירה, ומצד שני, בהדרגתיות עשויה להיטשטש יכולת הבחירה לומר 'לא'. לא, אני לא צריך שגוגל-הום יכבה עבורי את האור הערב. לא, אין לנו צורך בבגד חדש היום. לא, אני לא רעבה עכשיו. להבדיל מהתוכי, דלת הכלוב שלנו אפילו אינה נעולה. והכלוב הוא לאו דווקא מקום לברוח ממנו מבלי להסתכל יותר לאחור. אבל האם אנחנו באמת בוחרים מתי לצאת ולהתעופף בעולם ומתי להתכרבל בטמפרטורת החדר?

זה לא בהכרח קל, גם כשהדלת פתוחה לרווחה.

הימנעות מבוקרת ממזון כדרך לפיתוח הוקרת תודה

בכתבה במגזין The Art of Manliness, עוסקים ברט וקייט מקיי בצום כתהליך המכוון מחדש לא רק את בריאות הגוף אלא גם את כושרה של הנשמה. "צום הוא הימנעות מרצון ממשהו לתקופת זמן ידועה מראש", הם מגדירים ומסבירים כי אם בכוונתנו לוותר על משהו לתמיד, התהליך אינו נחשב לצום. עם זאת, בתום הצום, אנחנו עשויים לבחור לא להחזיר לחיינו את הדבר שממנו נמנענו. כלומר, אנחנו לא עוסקים במיגור אלמנט מחיינו אלא ביכולת לעשות הפוגה. ביכולת להחליט שעכשיו לא. ולשם מה לנו המאמץ, בעצם? בתוך אורח חיים שבו "אנחנו חשים זכאים לספק את תשוקותינו באופן מיידי, כל אי נוחות נתפסת כמטרד מיותר לחלוטין". הצמד מקיי, לעומת זאת, מעלים מספר יתרונות לצום, ביניהם יכולתו להזכיר לנו כי אי נוחות אינה בהכרח לא טובה. היא עשויה לשמר חקר עצמי ולחשוף את השיקולים הכובלים או מניעים אותנו. אי הנוחות מעודדת אותנו להתמודד, להשתכלל ולהשתחרר מהמרדף אחר נוחות והנאה, מכורח היותנו מסוגלים לשאת את שני סוגי המצבים.

על פי הצמד מקיי, צום הוא פלטפורמה לחיזוק כוח הרצון ולעידוד הוקרת תודה וענווה. כשאנחנו צמים אנחנו מחזקים את כוח הרצון כנגד הדחף לאכול, וזה בתורו ישמש אותנו בעמידה בפני שלל הפיתויים היומיומיים. כלומר, כוח רצון חזק יבוא לידי ביטוי גם ברבדים אחרים של חיינו ולא רק בתחום הגסטרונומיה.

לגבי הוקרת תודה וענווה, הם מסבירים כי אם נקצה מספר ימים להסתפקות בתפריט הקולינרי הדל והזול ביותר, נגלה כי לאחר מכן כל ארוחה פשוטה תמלא אותנו בעונג. זה טריק קצת נדוש אבל הוא עובד, אפשר להשקיע את האנרגיה במודעות ובהוקרת תודה על המזון ואפשר גם לגרום לו ללכת לאיבוד לזמן מה, ומיד נגלה כמה ערך היה לו בעודו נוכח. "נסו להתנהל בלעדיו (בלי המזון) לתקופה וכנראה שלא תראו בו יותר מובן מאליו", טוענים הצמד מקיי. סביר שכל מי שצם בחייו יזדהה עם התיאור הזה לגבי הארוחה שחתמה את הצום. ואולי גם לגבי היום שלמחרת, אבל משהו קורה כעבור מספר ימים. למרבה הצער, לאט לאט, הכול חוזר לקדמותו.

אנו משחקים בסף הריגוש – או שהוא משחק בנו?

התהליך הנוירולוגי והפסיכולוגי שמתרחש בצום הוא הורדת סף הריגוש. מדובר במנגנון מאוד פשוט ודי אינטואיטיבי: גירויים מסוימים גורמים להפרשת חומרים כימיים במוחנו המייצרים תחושת הנאה וסיפוק. לכן אותם גירויים נחשבים מרגשים עבורנו. ככל שנחווה משהו שוב ושוב, כמו מזון טעים במיוחד, מוחנו יעבור הסתגלות. הוא יתרגל לכמות החומרים המופרשים ולא יפרש אותם יותר כריגוש. או אז נצטרך להעלות הילוך על מנת לחוש את אותה תחושה טובה, ובמקום מסעדות רשת נתחיל לבקר במסעדות שף. התבלינים השונים, ואולי גם חוויית השירות יעוררו את הריגוש במוחנו ושוב נחווה את אותו סיפוק מענג. ההתרגלות מעידה על כך שסף הריגוש עלה ומה שאנחנו עשינו בכדי לפתור את העניין זה לספק גיוון ועוצמה גבוהה יותר של חוויה בכדי לדגדג את הסף החדש ולקבל תוצר תחושתי. בפוקר זה נקרא "משווה ומעלה".

כמו בסבב פוקר, גם כאן בסוף למישהו נגמר הכסף. אם נאפשר לסף הריגוש לעלות ולעלות, נמצא את עצמנו הופכים בעל כורחנו למתחרים בקפיצה לגובה. הבר עולה ואנחנו בתורנו מתאמצים לזנק מעליו. עד שנכלה את שארית מאמצינו ולא נוכל עוד לעבור. ניוותר עומדים על המזרן העבה, משוללי יכולת לחוות הנאה וסיפוק. ואולי בהיבטים שונים של חיינו אנחנו כבר שם?

לדעתו של דיויד קיין, כותב הבלוג Raptitude, בכל הנוגע לטכנולוגיה ונוחות אנחנו כבר עמוק במרדף. רק שכאן זה מצטייר קצת אחרת: במקום שמעבר מעל בר הקפיצה לגובה יפיק ריגוש והנאה, הוא מניב נוחות. במילים אחרות, ככל שסף הנוחות יותר גבוה, כך נדרש יותר מאמץ לייצר נוחות. קיין מוטרד מתוצר הלוואי של הטכנולוגיה – ההתנוונות – אך אינו מבקש להטיף כנגד הקדמה. "דבריי אינם נובעים משיפוט מוסרי, לכל אחד אורח חיים אחר שאליו הוא שואף ואיני מתנגד לכך. אבל אני חושב שקל מדי להעלים מהעין את הצדדים השליליים של הנוחות שאנו מאמצים לחיינו", הוא כותב.

כמה גבוה סף הריגוש שלנו בתחומים שונים בחיינו?

האם הצלחנו לשמר רגע של הטלת ספק?

ושוב עולה השאלה – האם אנחנו בעמדת בחירה? האם אנחנו מסוגלים לבחור שלא? קיין משתעשע בפרסומות המציגות אותנו שכובים על הספה כשקופסת הטייק-אווי מונחת לנו על החזה והופ – התקלה – צריך להעביר ערוץ בטלוויזיה, אך השלט מונח על משענת היד הרחוקה מאיתנו. זו שעליה מונחות רגלינו. הפתרון הטכנולוגי נקרא גוגל-הום והוא יעביר את הערוץ עבורנו מבלי שנצטרך למתוח את היד אל צידה השני של הספה. פשוט צריך לבקש ממנו. בשנות השמונים הומצא השלט הרחוק והפך את החלפת הערוצים לפי 50 קלה יותר, טוען קיין, אך בו זמנית, הוא הפך גם את היכולת להפסיק לצפות בטלוויזיה לפי 50 יותר קשה. אם פעם נאלצנו לקום וללחוץ על כפתור במכשיר עצמו על מנת לתור אחר משהו מעניין לראות, בשנות השמונים יכולנו לעשות זאת מבלי לקום מהספה. היום, אנחנו יכולים לעשות זאת מבלי להניד עפעף. הקימה הראשונית מהספה היוותה רגע של הטלת ספק וקבלת החלטה. אותו רגע שנעלם והתאדה מהסלון שלנו והשאיר אותנו בנוחות מקסימלית ובערנות שנויה במחלוקת.

"המצאות חדשות לעולם אינן רק מקילות על משהו שאנחנו כבר עושים, הן מקילות על תחום מסוים במחיר של גוויעת כישור אישי אחר שעליו שמרה הדרך הישנה", טוען קיין ומדגיש כי זה לא שחור או לבן, הכול עניין של שיקולי עלות-תועלת. "שימוש במסור שרשרת בשביל לחסוך שעות של עבודת גרזן נשמע כמו תחליף משתלם, אבל הפעלת תוכנה על ידי קול בשביל לחסוך מאיתנו את הנעת הזרועות שלנו, כנראה שלא". וגם על זה יש מי שיתווכח, וזה בסדר. מה שנכון לקיין לא בהכרח נכון לכולנו, אך המסר חשוב. האם יש מקומות בחיינו שבהם קשה לנו יותר לחוש מאושרים ואולי שווה לשם כך לשקול צום?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: כיצד זמן מסך יכול למעשה לסייע להתפתחות ילדינו

פרישה בשיא או הרמת ידיים? כיצד נדע האם להמשיך או לעזוב את מה שהתחלנו

להפוך את הקערה על פיה – סיבות לא שגרתיות לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו אוכלים

עוד מרדיו מהות החיים:

למצוא את היש: שעתיים ברוח החשיבה ההכרתית, והפעם – המחשבה