המומחית לתקשורת ולעבודה עם ילדים "שרה דהוויט" מציגה את הצד החיובי של סמארטפונים ושל טכנולוגיה בכלל.

הקול שקורא לצמצם את השימוש בסמארטפונים נשמע מעל כל במה ומפרט באוזנינו את המגוון הרחב של התועלות הכרוכות בכך. ואם אנו, המבוגרים האחראים, יכולים ליהנות מלקיחת הפסקה מהמסכים, קל וחומר ילדינו. אפילו בכירי הייטק טוענים כי הם מגבילים את זמן המסך של ילדיהם ונוצר הרושם שסמארטפונים הם התגלמות כל מה שמסוכן לילידנו היום ולחברה האנושית בעתיד. זה כמעט קונצנזוס, אך יש גם מי שמשמיע קול מעט שונה.

שרה דוויט (DeWitt), מומחית למדיית ילדים שעובדת ברשות השידור האמריקאית PBS משנת 1999, מאמינה שטכנולוגיה יכולה להועיל בדיוק כשם שהיא עלולה להזיק. המסכים, ובפרט אלה הקטנים שבכיסים שלנו, יכולים להיות פלטפורמה נהדרת לצמיחת ילדים, הכול תלוי בסוג ובצורת השימוש שלנו. יותר מזה, בהרצאת TED מעוררת מחשבה היא טוענת כי הטלפונים החכמים יכולים לעשות את כל מה שאנו חושבים שהם מונעים: לחבר בין ילדים והורים, לדרבן את הילדים לפעילות גופנית, לעודד אותם ללמוד ועוד.

היא מונה שלושה חששות עיקריים שטלפונים חכמים מעוררים בהורים ומסבירה כיצד ניתן להתמודד איתם. לדבריה, אנחנו בכל מקרה מאפשרים לילדינו זמן מסך, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. אז מדוע לא לעשות זאת בצורה מושכלת שתאפשר להם להתפתח? אכן, דוויט מאמיניה כי אם נוכל להסיר את החסמים ולהתבונן על הטכנולוגיה בעיניים אובייקטיביות, נגלה כי יש לנו יותר שליטה ובחירה משנהוג לחשוב. אנו חיים בעולם שבו מסכים וטכנולוגיה רק הולכים ונהיים נפוצים יותר, האם אנו רוצים ללמד את ילדינו לפחד מהם, או לעבוד איתם בצורה חכמה?

מגע של ילד עם טכנולוגיה יכול להיות חוויה מרגשת

בכל שנה נחשפים מיליוני ילדים אמריקאים לעבודתה של דוויט, כיום מנהלת ההפקה וההפצה של תוכן ילדים והורים ברשות השידור של ארה"ב. בזמן שבארץ קיימת מחלוקת חריפה באשר לרמת התפקוד של השידור הממלכתי, הרשות האמריקאית נחשבת למפיקת תוכן איכותי מאוד, בדגש על זה שמיועד לילדים. דוויט, אם כן, משחקת תפקיד מפתח בראש אחד מערוצי המדיה הפופולריים ביותר, ומביאה עימה תובנות של כמעט 20 שנה – שבמקרה הם גם שני העשורים שבהם השינויים הטכנולוגיים וההתפתחות הדיגיטלית היו המואצים בהיסטוריה.

אנחנו רחוקים מלהיות בסופם של השינויים, אבל כבר בנקודת הזמן הנוכחית אנו מוצפים בטכנולוגיה מכל עבר, ואולי יותר מדויק, בעיקר מעבר אחד שמספק לנו התעסקות אינסופית. רובנו מבינים את חשיבותו של שימוש מתון, אבל נהנים מאוד מהיתרונות שמספק המכשיר. אם לא היו לו כאלה, סביר להניח שהיה קל לנו יותר לשים אותו בצד. בשורה התחתונה, אין לנו תחושת סכנה ואיום כאשר הטלפון ביד, להיפך. את זה אי אפשר לומר כשהטלפון מתקרב לידיהם של ילדינו.

"אני רוצה שתדמיינו את זה בידיים של בן שלוש", אומרת דוויט. "כחברה, אנחנו נהיים חרדים". נכון, המבט המזוגג המופיע על פניו של זאטוט כאשר הטלפון בידיו, כמו גם היעלמו הפתאומי של כושר השמיעה, יכולים להטריד את מנוחתו של השלו שבהורים. הילד נכנס למצב זומבי ונראה שמזה לא יכול לצאת טוב. אבל דוויט מאמינה שזה יכול להיראות אחרת. "אני יכולה לחזות בעתיד שאנחנו נהיה נרגשים לראות פעוט שמתקשר עם מסך", היא אומרת.

אחת החוויות המכוננות שהובילו אותה לתפיסה המנוגדת לזרם המרכזי התרחשה בשלהי שנות התשעים, כאשר האינטרנט היה בחיתוליו. במסגרת שותפותה אז בהובלת מחקר על אינטרנט וילדים, הייתה דוויט צריכה ללמד ילדה בשם מריה לעבוד עם עכבר המחשב. "היא הזיזה אותו לרוחב המסך, ועצרה על דמות המכונה 'איקס הינשוף'", מספרת דוויט, "וכשעשתה זאת, הינשוף הרים את הכנף שלו ונופף לה לשלום. מריה עזבה את העכבר, התרחקה מהשולחן, קפצה מהכיסא והתחילה לנופף לו בתזזיתיות. החיבור שלה לדמות הזו היה מוחשי. זו לא הייתה חוויה פסיבית מול המסך. זו הייתה חוויה אנושית". האנקדוטה הזו מסמלת עבור דוויט תפיסת עולם שאותה היא מיישמת בעבודתה: במקום לפחד מהשפעת הטכנולוגיה על ילדים, אנו יכולים לנצל אותה כהזדמנות למיצוי הפוטנציאל שלהם.

דוויט ממחישה את הנקודה שלה באמצעות הדוגמה של PBS. היא מזכירה לנו את ההיסטריה שאחזה בציבור כשהטלוויזיה הייתה במקום שבו נמצאים היום הסמארטפונים – שיא הטכנולוגיה של שנות ה-50 במאה הקודמת. הדעה הרווחת הייתה שהטלוויזיה מונעת מילדים לשחק בחוץ, להפעיל את עצמם ולבוא במגע עם ילדים אחרים. ייתכן מאוד שאתם מכירים התוכנית "השכונה של מר רוג'רס", אף על פי שהיא אמריקאית ומעולם לא שודרה בישראל. היא הייתה כה פופולרית בארה"ב, ודורות של אמריקאים גדלו עליה, עד שהיא חלחלה לתודעה דרך התרבות האמריקאית. הייחודיות של פרד רוג'רס, מנחה התוכנית המיתולוגי, הייתה היכולת שלו "לראות בטלוויזיה כלי שיכול לקדם גדילה רגשית". רוג'רס, מספרת דוויט, "הביט מבעד למסך וניהל שיחה כאילו הוא מדבר עם כל ילד באופן פרטי על רגשות. ואז הוא עצר, ובכך נתן לילדים לחשוב עליהם. אפשר לראות את ההשפעה שלו בכל רחבי התקשורת היום". במשך עשורים התוכנית שלו הייתה האנטיתזה לכל הטענות שהושמעו כנגד הטלוויזיה – הוא הוכיח שהתוכן הוא משמעותי, כלומר אופן השימוש שלנו קובע את צורת ההשפעה על הילדים.

אקטיביות, הישגים בלימודים ומערכות היחסים במשפחה

כמו במקרה של הטלוויזיה, גם במקרה של הסמארטפון, יש המון מקום לשיפור. אנחנו לא תמימים מספיק לחשוב שהכול טוב ויפה, וכי הטכנולוגיה חפה מנזקים או מבעיות. נראה כי כיום הכף נוטה יותר לכיוון החשש. דוויט אינה מתעלמת מכך, ולמעשה זו הסיבה שהיא רואה לנכון להציג את הזווית האחרת. השאיפה שלה היא להטות את המאזניים לכיוון השני, והיא מאמינה שזה אפשרי וישים, אך ראשית עלינו להציף את החששות ולחשוב כיצד מתגברים עליהם.

החשש הראשון שהיא מציינת הוא מפני האפקט הפסיבי של המסכים: "זה הולך למנוע מהילדים שלנו לקום ולזוז". לדבריה, הסמארטפונים לא חייבים להיות כאלה. הם יכולים לעודד אקטיביות בשלל צורות יצירתיות. זה תלוי מה עושים איתם. דוויט משתפת פרויקט שעשה שימוש במצלמות הסמארטפון לצורך בניית משחק לילדים. המצלמות תפסו את תנועות הגוף והמסך הקרין את הילדים בדמויות של חיות על פי התנועה. "התחלנו עם עטלפים", היא מספרת, "וכשילדים באו לשחק את המשחק הזה, הם אהבו לראות את עצמם על המסך עם כנפיים. אבל החלק החביב עליי בזה, כשהמשחק נגמר ואנחנו מכבים את המסכים? הילדים ממשיכים להיות עטלפים. הם המשיכו להתעופף ברחבי החדר". יותר מזה, לאחר המשחק הם זכרו פרטים על חייהם ומאפייניהם של העטלפים. האפקט של משחק מסוג זה, היא אומרת, יכול להימשך הרבה אחרי סיומו. החוויה המרגשת מלווה את הילדים ומעוררת אותם לחשוב על הדבר החדש שלמדו בהקשרים חדשים בעולם.

החשש השני הוא פגיעה בלמידה. סמארטפונים, אם להשתמש בלשון בוטה, מטמטמים אותנו ואת ילדינו. שוב, תלוי מה קורה על המסך. דוויט מציגה פרויקט נוסף, הפעם כזה שהשתמש בסמארטפון כמקור לאיסוף נתונים על הישגים במתמטיקה. "מפתחי משחקים יודעים שאפשר ללמוד הרבה על היכולת של שחקן על ידי הסתכלות בנתונים מהשרת: איפה השחקן עצר? איפה הם עשו כמה טעויות לפני שהם מצאו את התשובה הנכונה?" צוות הפקות של PBS יצר סדרת משחקי מתמטיקה בסמארטפון לפעוטות. במקביל העבירו לילדים מבחן מתוקנן במתמטיקה (משהו בסגנון של מבחני המיצ"ב בארץ). צוות חוקרים מ-UCLA השתמש בתוצאות המשחקים כדי לחזות את הישגי התלמידים במבחן, והם גילו קורלציה "מדויקת באופן מדהים, במיוחד בהתחשב בכך שהמשחקים האלו לא פותחו לצורכי הערכה". במילים אחרות, הסמארטפון יכול להיות כלי למידה הכולל בתוכו כושר איסוף וניתוח נתונים ששום דף נייר לא יכול להתחרות בו.

לבסוף, החשש השלישי הוא הרציני ביותר כדברי דוויט, ונוגע למערכות היחסים בין הורים לידיהם. "המסכים האלו מבודדים אותי מהילד שלי". היא מציעה לדמיין סיטואציה שבה אנו "צריכים 25 דקות של זמן ללא הפרעה על מנת להכין ארוחת ערב". אנו נותנים לילד לשחק בטאבלט ואחרי מספר דקות מקבלים התראה בנייד שהילד הצליח להגיע לתוצאה יפה במשחק מילים. האפליקציה מבקשת מאיתנו להשתתף במשחק ולנסות את כוחנו במשחק יחד עם הילד. אפליקציה כזו אכן קיימת ודוויט ערכה עליה מחקרים. לדבריה, ההורים הרגישו מועצמים כשהם היו חלק אינטגרלי ממה שאנו נוטים לראות כיקום מקביל, וגם הילדים נהנו מכך. "לא רק שזה הרגיש כמו קסם שההורים שלהם ידעו מה הם שיחקו, ילדים אהבו לשחק משחקים עם ההורים שלהם. רק הפעולה של לדבר עם ההורים על המדיה שלהם יכולה להיות עוצמתית מאוד". היא מסבירה כי הורים אינם מודעים למשמעות העצומה שהילדים מעניקים למשחקים ולתוכן שהם צורכים. דיבור על זה אינו שונה מהתעניינות במה שקורה בצופים או בחוג הג'ודו.

המסכים כאן להישאר – מה אנחנו הולכים לעשות בנוגע לזה?

אז הוכחנו כי ניתן להתגבר על שלושה חששות באמצעות שימוש מושכל. ובכל זאת, דוויט אומרת: "אני לא פה כדי להציע לכם שכל המדיה הדיגיטלית מעולה לילדים. יש סיבות לגיטימיות בשבילנו להיות מודאגים לגבי המצב הנוכחי של תוכן לילדים על המסכים האלו". הנקודה היא שהפחדים שלנו לא ישנו את המציאות שבה הסמארטפונים וצורות אחרות של טכנולוגיה רק יעמיקו את נוכחותם בחיינו. "מה אם נתחיל לעלות את הציפיות שלנו מהמדיה הזו? […] מה אם נתחיל להסתכל על ההשפעות החיוביות שיכולות להיות לטכנולוגיה הזו בחיי הילדים שלנו? אז הפוטנציאל של הכלים האלו יכול להפוך למציאות".

כפי שנרמז פה בין השורות, אופן הפעולה של הטכנולוגיה דומה לזרימת מים. בסופו של דבר היא חודרת דרך כל הסדקים והחרכים, וחוצבת את דרכה לנבוע החוצה. אנו יכולים לאפשר לה לזרום פרא, אך כידוע מעיינות מהסוג הזה נסתרים מהעין: הם נוטים להיות תת קרקעיים או לצוץ במקומות נחבאים שספק אם נגלה. זה יכול להסתכם בפספוס של הזדמנות ליהנות מהמים במקרה הטוב, ובבאר מורעלת במקרה הפחות טוב. אנחנו יכולים גם לבנות סכר מסודר, עם זרימה מבוקרת ותעלות השקיה. אז נוכל גם ליצור גן פורח.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: מדוע בכירי הייטק מגבילים את זמן המסכים של ילדיהם?

הטיעון האקדמי בעד בזבוז זמן באינטרנט – תפנית מפתיעה ביחסים שלנו עם הטכנולוגיה

תניחו את הסמארטפון ובואו נדבר על זה – על התועלת של רגעים נקיים מטכנולוגיה

עוד מרדיו מהות החיים:

חופש פנימי