ד"ר נאדר בוטו: מה כאבים כרוניים מנסים לספר לנו?

כאבים כרוניים הם הדרך של הגוף לומר: משהו בהתנהלות פה לא עובד טוב. הבסיס יכול להיות טכני, רגשי או תפיסתי, ועד שלא נשתנה לא נשתחרר מהכאב. ד"ר נאדר בוטו מציע נקודת מבט שיכולה להועיל לנו מול כל בעיה שחוזרת על עצמה.

תום לב-ארי בייז | 28 יולי, 2025

מישהו שגר איתנו, לא ננקוב בשמו, רכש שידה חדשה מבלי להתייעץ איתנו. הוא מיקם אותה במסדרון וחשב שהיא תהיה מאוד שימושית. בכל בוקר מאז, זרת רגל ימין שלנו חוטפת מהלומה של כאב. אנחנו יוצאים מחדר השינה, עושים את דרכנו אל המטבח כדי לשתות כוס מים, ושוכחים לחשב את המרחב העדכני שנותר למעבר. צרור קללות, שחלקו כללי אבל רובו מכוון היטב אל המישהו הזה, משתחרר מפינו.

את השידה לא ניתן להחזיר ולא להחליף, ובכל זאת אנחנו מייחלים לכך בכל שעה עגולה. הכאב פועם בעצמותינו וכעבור כמה ימים של התנגשויות אנחנו כבר צולעים. מתחשק לנו לקחת אותה ולהשליך אותה בחוץ, ליד הפח הירוק, וזהו. כפרה על הכסף. אבל מלבד הקנס שנקבל על השלכת פסולת גושית במקום שלא מיועד לה – היא כבדה באופן קיצוני ומכיוון שכבר איבדנו תפקוד זרת, חבל לנו לאבד גם את הגב.

לקרדיולוג ד"ר נאדר בוטו, המשלב ידע שמאני בעבודתו, יש תיאוריה מעניינת המתאימה למקרה הזרת, ושכוחה יפה לכל מצוקה שאנו חווים. "אנחנו באנו לחיים כדי להתקדם, להתפתח", הוא אומר בריאיון לרדיו מהות החיים. "כדי לעשות את זה אנחנו צריכים לבצע שינויים […] בני אדם זקוקים לגירויים חיצוניים, לאתגרים, כדי שדרכם הם יערכו את השינויים האלה. אם טוב לי אני לא עושה שום שינוי. המצוקה היא שדוחפת אותי ללכת לחפש כדי לצאת מהמצוקה". הבעיות שנקרות בדרכנו, לדבריו, גדולות כקטנות, הן כיתת הלימוד שלנו.

טיפול סימפטומטי מתאים רק למחלות ויראליות

את הרעיון הזה הציג ד"ר בוטו בסדרה המצולמת מאסטר Peace, שבה נפגש עם ניסים אמון כדי לחפש את המשותף בין שתי נקודות המבט הרוחניות שלהם: אמון, מורה לזן בודהיזם, ובוטו, קרדיולוג ושמאן, שבארגז כליו קיימים כל הכלים המערביים. הוא שולח את מטופליו לבדיקות הכי מתקדמות ומשתמש בכלים טכנולוגיים לאיתור סיבוכים וחריגות פיזיולוגיות. אבל מתוך אמונה חזקה כי הרווחה שלנו משפיעה באופן ישיר על הבריאות שלנו, הוא לא מהסס להוביל את מטופליו לרובד עמוק יותר של המחלה שלהם.

לדברי בוטו, בדומה לכאבים כרוניים, בעיה שחוזרת על עצמה כנראה מאותתת לנו על דבר מה. אם היא מתרחשת שוב ושוב רק הגיוני להניח שמה שמייצר אותה לא משתנה. וזה נכון כשמדובר באיסכמיה, בקרוהן או בזרת רגל נפוחה.

העניין הוא שלעיתים קרובות אנחנו ממקדים את מבטנו בסימפטום ולא בבעיה, ויש אינספור סיבות לכך. חוסר זמן, אמונה שהדברים יסתדרו מעצמם או אפילו מחשבה כנה שאנחנו עוסקים בבעיה האמיתית. רק שהחיים לא מוותרים לנו על שיעורים חשובים, ובאופן טבעי הסימפטום הולך וחוזר, הולך ומחמיר. אדם שמגיע לצנתור הוא כמו מי שנתקע בלי דלק באמצע אוטוסטרדה. הנורות הבהבו אבל לא היה לו זמן לעצור לתדלק. הוא חשב שיספיק. "פתאום הוא מוצא את עצמו בטיפול נמרץ לב, מסתכל על התקרה, ויש לו את כל הזמן שבעולם", אומר בוטו. המחלה, לדבריו, עוצרת הכול ואומרת לנו: בואו תחשבו מסלול מחדש. משהו באופן שבו אתם מתנהלים לא נכון עבורכם.

לפעמים לא מספיק רק להביע רגש שהודחק

שורש הבעיה יכול להיות טכני. התזונה שלנו, למשל, לא תואמת לצורכי הגוף. אבל הוא גם עשוי להיות אחר. לפי אמון, כאב רגשי שלא קיבל מענה אינו דוהה ונעלם כי אם נשאר "בתור קפסולה בכל מיני מקומות בגוף". הוא גורם לכאבי גב ותחושת תקיעות בנשימה אשר משבשת את זרימת החמצן כך שהרקמות הופכות יותר חומציות ודלקתיות. "אבל זה לא מספיק שנפתח ונביע את הרגש", ממשיך אותו בוטו, "אנחנו צריכים להשלים תהליך של למידה".

אם, לצורך העניין, תחושת חוסר שייכות כואבת נאגרת בגופנו לאורך שנים, ועולה החשד כי יש לכך השלכות על הבריאות הגופנית שלנו, לפי אמון ובוטו הצעד הראשון יהיה להבין זאת ולהביע את הכאב על שלל רבדיו וזיכרונותיו. אבל אם לא נצליח לשנות את התפיסה שלנו או את המצב הקיים – לא באמת נרפא את שורש הבעיה. ייתכן שמדובר בהבנה שחוסר השייכות שחשנו כילדים כבר לא באמת מאפיין את חיינו הבוגרים וייתכן שבמקום שבו אנחנו חיים אין לנו קבוצת דומים והגיע הזמן לעשות שינוי. זה כבר יכול להיחשב תהליך של למידה עם השפעות פיזיולוגיות חיוביות.

"חלק מהקושי להשלים תהליך של למידה נובע מכך שבלב כל קונפליקט לא פתור ניצבת דחייה של מציאות כלשהי".

חלק מהקושי להשלים תהליך שכזה נובע מכך שבלב כל קונפליקט לא פתור ניצבת דחייה של מציאות כלשהי. למשל, להבנה שמקום מגורינו לא מתאים לנו עשויות להיות השלכות כלכליות, מנטליות וטכניות. נדמה לנו שקל יותר לדחות את ההבנה הזו מאשר להתמודד איתה. אבל כשהסימפטומים שלה מתחילים להופיע שוב ושוב, ואף להחמיר – המאזניים מתחילים לנטות לכיוון השני. דחיית העימות הזוגי סביב השידה היא דוגמה נוספת. אבל, כפי שהציע בוטו, לחיים יש את הדרך שלהם להודיע לנו מתי הגיע הזמן להסב את המבט אל הבעיה האמיתית.

אפילו על מלחמות, שעבור רבים נתפסות כמאפיין של המין האנושי או כצרה שיש לפתור, מסתכל בוטו כעל סימפטום שהדרך להשתחרר ממנו היא לטפל בשורש הבעיה – שהוא, לדבריו, דיסהרמוניה בין החברות השונות בעולם. כשזו תיפתר, הכאב ייעלם ותוצר לוואי אחר – שלום – יחליף אותו. "אני לא מסתכל על מלחמה, אסונות ומוות כדברים רעים אלא כאמצעים": אתגרים שנועדו לשנות את התודעה ולעזור לנו להתפתח. וממש כשם שעצירת מלחמה מקבילה לקירור המקום הכואב, "שלום הוא לא המטרה", הוא אומר. "אני לא רוצה להשיג את השלום, אני רוצה להשתמש בו [לקבל אותו] כתופעת לוואי לדבר הנכון שאני עושה".

הקילומטר הנוסף עוסק בתיעול. על פי תיאוריה זו, אחרי מעבר מדחיית מציאות כלשהי לשינוי תפיסתי, ניתן להתקדם לשלב המינוף. למשל, אחרי שהחלטנו לפתוח עימות זוגי בנוגע ל'שידה בהפתעה' והבענו את מורת רוחנו, יגיע הזמן לאמץ את רהיט המריבה: להתרגל למעבר הצר ואולי אפילו להשתמש בה לצרכינו. מספיק שנתחיל להניח עליה את מפתחות הרכב וכבר נוכחותה תיצרב במפה המנטלית שלנו, ויותר חשוב – היא תסיים את תפקידה כמכשול ותשתלב בהרמוניה של המרחב הביתי.

תמונת כותרת: Ground Picture / Shutterstock