איך להפוך תסכול לכלי עבודה

מחסום הניצב בדרכנו ומונע מאיתנו להגשים מטרה מיוחלת גורם פעמים רבות לתחושת תסכול המלווה ברגשות שליליים. אך ככל שמעמיקים לחקור בנושא נחשפת תמונה מעניינת: מתברר שלתחושה הזו יש מטרה בפני עצמה והיא לגמרי חיובית.

דניאל דותן | 15 דצמבר, 2025

בנג'מין רוברט היידון רצה להיות צייר כבר מילדותו. היה לו כישרון מסוים לציור, אם כי לא ייחודי או יוצא דופן. למרות זאת, וחרף התנגדות הוריו, בהיותו בן שמונה עשרה עזב את ביתם שבפלימות' ועבר ללונדון כדי ללמוד בבית הספר של האקדמיה המלכותית.

פריצת הדרך הראשונה שלו הגיעה ביום שבו האקדמיה הסכימה להציג יצירה שלו. הוא ראה בכך הזדמנות שתסלול את עתידו המקצועי, ונמלא שמחה והתרגשות. אלא שאז גילה כי במקום שיוצג בגאווה באולם המרכזי, ציורו נתלה בחדר צדדי שלא זכה להרבה מבקרים. התרגשותו התחלפה בתחושת תסכול שננעצה בו לעומק ולא הרפתה.

תסכול, כפי שמסבירים חוקרים, אינו רק רגש טורדני. הוא מנגנון הישרדותי עתיק שמופעל כשנוצר פער בין הרצוי למצוי. האתר WebMD מגדיר תסכול כתגובה טבעית ללחץ. על פי הפרסום, "גורמי מתח נפוצים המובילים לתסכול הם: לחץ בעבודה; רדיפה אחר מטרה שאינך יכול להשיג; ניסיון לפתור בעיה ואי מציאת פתרון […]". בנוסף, "תסכול יכול להוביל לרגשות אחרים המשפיעים על הרווחה והבריאות הנפשית, כגון: לחץ, כעס, עצבנות, והתנהגות תוקפנית".

כשאנו חווים תסכול, המוח משחרר הורמונים שמגבירים דופק, לחץ דם ומתח שרירים כחלק ממנגנון 'הילחם או ברח'. הפסיכולוג החינוכי דוקטור בובי הופמן מסביר זאת במאמרו ב-Psychologytoday. כשהתסכול הופך לממושך, לדבריו, הלחץ נעשה כרוני ועלול לגרום לחרדה, לדיכאון, לעצבנות וכן להחליש את מערכת החיסון, להגביר את הסיכון למחלות לב וכלי דם ולמצבים כמו כאבי ראש, בעיות עיכול והפרעות שינה. "לכן, יש צורך בפעולה כדי למנוע מטרד לטווח קצר מלהפוך ללחץ לטווח ארוך".

כשהאמצעים יוצאים מפרופורציה

היידון הניח לתסכול להשתלט עליו במשך עשרים וחמש שנה. במקביל לעבודה קשה על ציורים מדי יום, הוא ניסה לשכנע את העולם שהוא בעצם 'עילוי'. הוא הגדיל ושלח מכתבים אנונימיים למבקרי אומנות שבהם שיבח את 'הצייר המופלא היידון'. זה עזר לו למכור כמה ציורים נוספים, אבל בסופו של דבר המציאות ניצחה והוא לא הצליח למכור מספיק. את תחושת התסכול שלו הוא הוציא בעיקר על האקדמיה האומנותית ועל הפטרונים החשובים ביותר בעולם האומנויות, על ידי פרסום השמצות ותלונות. אלו רק החריפו את הנזק וחיבלו בקריירה שלו עוד יותר. חובותיו תפחו וגדלו, ואף הובילו למעצרו לא מעט פעמים.

אבל רמת התסכול שלו הגיעה לשיאה בשנת 1846, כשהפסיד בתחרות על עיטור בית הלורדים החדש שנבנה בשטח ארמון וסטמינסטר הישן בלונדון. היידון החליט 'להתחרות' בכל זאת באומן שנבחר, וקיים תערוכה משלו שבה הציג שישה ציורי קנבס ענקיים בנושאים היסטוריים. התערוכה נחלה כישלון מוחץ ונרשמה כשפל הגדול ביותר בקריירת הציור שלו. ארבעה שבועות לאחר מכן נטל היידון את חייו. למרבה האירוניה, גם ניסיון ההתאבדות הראשון שלו לא צלח מייד והוא הצליח לעשות זאת רק בניסיון השלישי.

במקרה המצער של היידון, תחושת התסכול הממושכת שחווה הביאה למותו. אבל ישנם מקרים שבהם היא הובילה למותם של הרבה יותר אנשים. המקרה של ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, מפקד אמריקאי בחיל הפרשים, הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר.

אויב מסוכן יותר מכל כוח עוין בשטח

גנרל קסטר זכה לתהילה ולציונים לשבח כשפיקד על חיל הפרשים והוביל אותו לניצחונות במלחמת האזרחים. שאפתנותו הגוברת דחפה אותו לכיוון של קריירה פוליטית, והוא האמין שאם ישיג עוד ניצחון הירואי אחד, דרכו תיסלל ביתר קלות. את ההזדמנות הוא מצא במלחמת האינדיאנים, שם הוביל את חיל הפרשים השביעי שעליו פיקד לשטחי מזרח דקוטה. לאחר תקופה ממושכת של המתנה ללוחמים האינדיאנים ללא התקדמות משמעותית, התחזקה אצלו תחושת התסכול. הוא החל להרגיש לחץ מכך שההיסטוריה 'חומקת לו מבין האצבעות'. וכמו במקרה של היידון, גם אצלו התסכול גבר על שיקול הדעת.

במשך חודשים הוא ניסה להביא את השבטים שבמזרח דקוטה להילחם, אך ללא הועיל. חלומותיו על הצלחה פוליטית התחלפו בתחושת תסכול מעיקה וגוברת, עד שבסופו של דבר החליט להאיץ את התקיפה ולא להמתין יותר. הכוח הצבאי חולק לשלושה טורים נפרדים שהסתערו אל שטחי האינדיאנים מכיוונים שונים. הטור הצפוני נתקל במהרה בהתנגדות ונהדף לאחור. זה היה אמור לגרום לקסנר ל'חשב את מסלולו מחדש", אבל הלחץ לעשות היסטוריה הוביל אותו לרצף של החלטות פזיזות ושגויות.

"תחושת תסכול ידועה כ'חבלן פנימי' המוביל להחלטות שגויות. מחקרים רבים מראים שככל שאדם מרגיש שהשליטה בורחת ממנו, כך הוא נוטה לבצע בחירות נמהרות ונטולות פרופורציות".

ראשית, הוא פירש את טקטיקת ה'פגע וברח' של השבטים כסימן לפחדנות, והיה בטוח שהשבטים הלוחמים יברחו מחיל הפרשים השביעי שידהר לעברם. שנית, הוא בחר להתעלם מהדיווחים שהזהירו מפני התנגדות עזה ומאורגנת הרבה יותר. ולבסוף, במהלך העגום ביותר – הוא הותיר מאחור את כלל המטען שנרתם לסוסים, כולל את הארטילריה ואת תותחי הגאטלינג החדשים, כדי לאפשר לכוחו לרכוב במהירות גבוהה יותר.

כאשר קסטר ואנשיו פשטו על הכפר האינדיאני, הם מצאו מולם יותר מאלף לוחמים נחושים. ללא הארטילריה זה היה כמעט אבוד מראש. קסטר ומאות מחייליו נהרגו בקרב, שלימים נקרא 'ליטל ביגהורן', ונרשם כתבוסה החד־צדדית הגדולה ביותר בתולדות הלחימה האמריקאית. למרבה הצער, רק אחד מני רבים שהוכרעו בעקבות תסכול.

אתר ההנצחה לקרב ליטל ביגהורן במונטנה. תסכול של אחד עלול לעלות בחיי רבים. צילום: Aaron J Hill / shutterstock

האם אפשר להפוך את התסכול ללימונדה?

תחושת תסכול ידועה כ'חבלן פנימי' המוביל להחלטות שגויות. מחקרים רבים מראים שככל שאדם מרגיש שהשליטה בורחת ממנו, כך הוא נוטה לבצע בחירות נמהרות ונטולות פרופורציות. אחד מאלה שהמחישו זאת היטב נערך בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת מישיגן, ובו נמצא כי עובדים שחשים חוסר ביטחון בעבודתם עשויים ללכת רחוק בהוצאת התסכול והחרדה שלהם, עד לכדי גרימת נזק ממשי: גניבת ציוד מהארגון, עיוות דו"חות הוצאות, השמצת אנשים ובזבוז כספי החברה.

אבל כמו רגשות אחרים שנתפסים כ'הרסניים', יש אנשים שמצליחים להפוך את התסכול לכלי אפקטיבי ובעל ערך. אחד הסיפורים הבולטים שממחישים זאת הוא של מנחה תוכניות האירוח המפורסם קונאן או'בריאן.

ב-1 ביוני 2009 ירש או'בריאן את תפקידו של ג'יי לנו והתיישב על כס המנחה בתוכנית The Tonight Show של רשת NBC. הנחיית תוכנית הלילה המאוחרת ועתירת הרייטינג הובטחה לאו'בריאן חמש שנים קודם לכן, והוא ציפה לכך בכיליון עיניים. אך מתוך החשש שג'יי לנו יעזוב את הרשת ויעבור לערוץ מתחרה, הפיקה הרשת תוכנית אירוח נוספת, במיוחד עבורו, שתשודר בשעה מוקדמת יותר. כתוצאה מכך, תוכנית הלילה של או'בריאן הוקדמה אף היא, מ-00:30 ל-23:30.

הלחץ על NBC הלך וגבר, וההנהלה החליטה להחזיר את לנו לשעה מאוחרת יותר, צעד שאמור היה לפתור את המשבר, אך במקביל להזיז את The Tonight Show כך שלא תשודר עוד אחרי החדשות. או'בריאן התנגד לכך ונתקל באולטימטום: "או שתסכים או שתעזוב".

"באחד הרגעים הבלתי נשכחים הוא 'בזבז' את כספי הרשת על שלד מאובן נדיר ממוזיאון הסמית'סוניאן, שאחז בצינור וריסס באמצעותו קוויאר בלוגה על ציור מקורי של פיקאסו".

הוא בחר לעזוב. אך קודם לכן הביע את תסכולו מהמהלך של הרשת בהצהרה פומבית, ואת שמונת הפרקים האחרונים שנותרו לו להנחות בשידור חי, הוא ניצל לטובת עקיצות שנונות של הרשת ומנהליה. אך הוא עשה זאת באופן חכם, סרקסטי ומשעשע. באחד הרגעים הבלתי נשכחים הוא 'בזבז' את כספי הרשת על שלד מאובן נדיר ממוזיאון הסמית'סוניאן, שאחז בצינור וריסס באמצעותו קוויאר בלוגה על ציור מקורי של פיקאסו.

הפרקים הללו, כפי שהתברר בהמשך, הזניקו את הרייטינג של התוכנית. לאחר שעזב פתח או'בריאן חשבון טוויטר והמשיך להעלות בו קטעי הומור ובדיחות. שעה וחצי בלבד מרגע פתיחת החשבון זינקה רשימת העוקבים שלו ל-50,000, ועלתה על זו של ג'יי לנו. שלושה חודשים מאוחר יותר הרשימה חצתה את המיליון. באותה השנה הוא נכלל ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של מגזין טיים, והתחיל להגיש תוכנית לילה משלו בערוץ TBS שזכתה להצלחה ומשודרת פעמיים בשבוע מאז ועד היום.

המקרה של או'בריאן מדגים כיצד רגש הרסני לכאורה יכול להפוך לכלי עבודה עוצמתי. זה מעלה את השאלה: האם תסכול הוא באמת האויב הגדול שלנו, או שמא, בשימוש הנכון, משאב חיוני?

כלי רב עוצמה לצמיחה, למידה ושיפור עצמי

ככל שמעמיקים במחקר מגלים שלמחשבה שאנחנו עלולים לאבד מטרה נחשקת יש יתרונות ברורים. היא יכולה להצית אותנו במקום לכבות; היא יכולה להניע אותנו במקום לעכב ולחסום. היא אפילו יכולה להפוך אותנו ליצירתיים יותר, כפי שטוענת הלנה גונזלס-גומז, פרופסור להתנהגות ארגונית בבית הספר לעסקים NEOMA. בכתבה ב–National geographic היא מציינת כי מחקרים מסוימים מצביעים על כך שסטודנטים שחווים כישלון במצבים מתסכלים נוטים להצליח יותר במצבים של פתרון בעיות בהמשך. "אם אתה מפתח תוכנית ואתה תקוע במשהו, אתה פשוט מוצא דרך לצאת, קיצור דרך שאולי הופך את התוכנית שפיתחת ליעילה יותר. אז זה מועיל ליצירתיות".

מעבר לפרקטיקה, לתסכול יש תפקיד אבולוציוני מובנה. באנציקלופדיה של אישיות שפרסמו חוקרים מאוניברסיטאות בהולנד הם הסבירו כי "תסכול מתעורר כאשר חתירה למטרה אינה מתממשת בזמן הצפוי, והוא מייצר מתח רגשי כדי לעורר תגובות התנהגותיות הגנתיות או אגרסיביות, כמו מאמץ להפחית או לבטל את הגורם החוסם או את הנסיבות".

במילים אחרות, תסכול משמש כ'מנוע דחיפה' להתמודדות עם מחסומים שעומדים בפנינו בדרך להשגת מטרות. זהו למעשה כלי רב עוצמה לצמיחה, למידה ושיפור עצמי, וההחלטה איך להשתמש בו היא בידינו בסופו של דבר.

עדיין עומדת בעינה השאלה – איך נמנעים מגורלם של קסטר והיידון, ועולים על נתיב כזה של או'בריאן. הרי שלושתם הימרו על עתידם בלי לדעת מה יהיו תוצאות החלטותיהם. הבדל אחד מתבקש מהסיפורים והוא עד כמה הם אפשרו לתחושת התסכול להשתלט עליהם. בזמן שהיידון וקסטר ייחסו משמעות הרת גורל לאירוע מרכזי אחד והניחו לו לנתב את שארית חייהם, נדמה שאו'בריאן הצליח לנהל את תחושת התסכול שלו ורתם אותה לטובת יצירתיות בתוכנית, ובהמשך בעמוד הטוויטר שלו. אולי אלה הם כלי ברירת המחדל שהיו זמינים לכל אחת מהדמויות, ובכל זאת, ייתכן שהמידה שאנו מאפשרים לתסכול לחלחל לתוכנו והאופן שבו אנו משחקים לידיו הם שעושים את ההבדל בין תוצאה הרסנית להתפתחות יצירתית.

תמונת כותרת: NEOM on Unsplash