כשלחצי מהאנשים ברחוב יש קהל עוקבים, ההתמודדויות שפעם העסיקו ידוענים בלבד הפכו יומיומיות ונוגעות לכולם. מאיזה גיל כדאי להתאמן לקראת החשיפה הפומבית? מה מאפשר להיטלטל פחות מתגובות הצופים? וכיצד מבחינים בין הצורך לשתף עוקבים ובין הצורך לשתף חבר קרוב?

עד שנת 2008 בערך רובנו חיינו חיים פרטיים. בין שיחת טלפון אחת לאחרת איש לא יכול היה לדעת מה שלומנו או במה אנחנו עסוקים. חלקנו חשנו בודדים בשל כך, ועבור אחרים המינון היה מדויק. חיים ציבוריים היו משהו ששמור בעיקר לשחקני הטלוויזיה והקולנוע, לזמרים ולפוליטיקאים. הקהל הרחב עקב אחר מעשיהם. צלמי הפפראצי חיכו בכניסה לביתם; ממתינים לתפוס איזה רגע אישי ולהפוך אותו לנחלת הכלל; ומוצא פיהם התגלגל מעיתון לתוכנית בוקר והלאה, מעורר תגובות סביב שולחנות הקפה הביתיים והמסחריים כאחד.

כבר שלושה דורות שמשפחתה של ברייס דאלאס-האוורד פעילה בעסקי הבידור. סבה וסבתה מצד אביה היו שחקנים, ודודה מאותו צד הוא שחקן. אביה, רון האוורד, הוא שחקן, מפיק ובמאי קולנוע מפורסם (נפלאות התבונה) והיא ואחותה הקטנה (שתיים מתוך ארבעה ילדים) גם הן שחקניות טלוויזיה וקולנוע ידועות. דאלאס-האוורד מוכרת בעיקר מהסדרה המצליחה מראה שחורה. ואולם היום, היא טוענת, "כולנו חיים בפומבי, לכולנו יש גישה לקהל עולמי". היא מסבירה שנכנסנו לעידן שבו הצורך לשתף את הקהל הרחב ברגעים האישיים שלנו גדול מאי פעם. אנחנו הפפראצי של עצמנו, אנחנו מפיצים את מחשבותינו ואת רעיונותינו – הטובים יותר והטובים פחות – ומחכים לקרוא את ההדהוד. לדבריה, לחשיפה יש ערך והיא יכולה להיות מהנה ומעצימה, אך כמי שגדלה במשפחה של ידוענים היא גם יודעת שללא הכנה נכונה – היא עלולה לגבות מחיר יקר. אם פעם נבחרי הציבור והסלבריטאים היו צריכים ללמוד את רזי החיים הציבוריים בכדי להפיק מהם את המירב ולא לקרוס תחתם, היום – מספרת דאלאס-האוורד על בימת TED – המידע הפך חיוני עבור רבים מאיתנו.

את הידע הזה ספגה דאלאס-האוורד מהענף הנוסף של משפחתה. אמה, שריל, "מעולם לא רצתה להיות חשופה לעין הציבורית. היא פשוט במקרה אהבה גבר שכן רצה", היא מספרת. הפער הזה בין השניים הפך מוחשי מאז שהפכה שריל לאם. אז הבינה שכדי לשמור על ילדיה מההיבט ההרסני של סגנון חייהם עליה ללמוד את חוקי המשחק ולפצח את הדרך הבריאה והמעצימה ביותר לגדול בתוך חיים פומביים. ותובנותיה, כך מסתמן, רלוונטיות כמעט לכולנו בעידן הנוכחי.

מכינה לחיים ברשתות החברתיות

"שריל הבינה שהיא תצטרך להכין אותנו למשהו שהיא עצמה מעולם לא חוותה", מספרת דאלאס-האוורד. והגישה שלה כללה כמה "טקטיקות הורות קיצוניות". הראשונה: בלי התפנקויות. ככל שתיטיב להקשיח את הילדים, חשבה האם, יהיה להם יותר אומץ ופחות פחד כשיתמודדו עם מצבים לא נוחים. ואלו היו צפויים להגיע בהמוניהם. "כל אתגר שעלה היה הזדמנות למצוא את היציבות [של ילדיה]". כך למשל, כשגילתה שבתה הגדולה מפחדת מנחשים, קנתה לה נחש מחמד כמתנה ליום ההולדת. "וכשהתאבנתי ברסיטל הפסנתר הראשון שלי וברחתי מהבמה בוכה, אמא שלי התעקשה שאשאר ואעודד את החברים שלי".

הטקטיקה השנייה הייתה להשריש בילדיה את הידיעה ש"ביטחון עצמי נובע מהאופי, ולא מהמראה שלנו". כשראתה האם שבנותיה מביטות במראה, מבקרות או מרוצות מעצמן, היא כיסתה את כל המראות בבית בסדינים. היא מעולם לא החמיאה לילדיה על המראה החיצוני שלהם אלא תמיד על אופיים המוצלח. וכהמשך לניסיון לחזק את האיכויות הפנימיות של ילדיה, שריל האמינה כי אופי איכותי ויציב שמקנה ביטחון הוא כזה שנבנה מהשתתפות פעילה במטלות הבית. "כשלא ניקיתי את דיר העזים, גזזתי צמר כבשים, החלפתי צמיגים, קרצפתי שירותים, התנדבתי או גרפתי שלג. שריל האמינה שעבודה קשה, במיוחד בשירות אחרים, מולידה ביטחון, תכונה שאנחנו צריכים יותר ויותר ממנה כשחושפים את עצמנו לכל סוג של תשומת לב ציבורית".

תמונת כותרת: Southeastern Premier Roofing on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

קבל עם ועדה – מה קורה לחיים שלנו כשהם הופכים פומביים?

נורמליזציה של עצמנו - כיצד להשתמש ברשתות כדי לאמץ דימוי חיובי של גופנו

מרגישים הקלה כשתוכניות מתבטלות? אתם לא לבד, וייתכן שמעט ספונטניות היא הפתרון

עוד מרדיו מהות החיים:

תמיכה טכנית – אלון נוימן ויעל מן שחר משוחחים על אושר בעולם הדיגיטלי