אולי מבלי ששמנו לב, כמו לילדי פלא ולשחקני קולנוע גם לנו יש בעצם קהל עוקבים. הוא בטח לא גדול כמו שלהם אבל הוא מתבונן בנו כמעט בכל רגע נתון ובאופן תת מודע משפיע על ההחלטות שנקבל ועל טיב הביצועים שלנו. מתי אנחנו חושפים את עצמנו ומתי לא, וכיצד זה משנה את התנהגותנו?

לורן סימונס, שבקרוב חוגג 10 שנים על הפלנטה, עומד לסיים תואר ראשון בהנדסת חשמל באוניברסיטת איינדהובן שבהולנד. על-פי כתבה של ה-BBC, כשהיה בן 8 סיים בהצטיינות את התיכון עם ציון IQ שעומד על 145. קצת פחות מאיינשטיין וסטיבן הוקינג אבל מעל 99.9% מהאוכלוסייה. אם המספרים הללו מרשימים אתכם, חכו שתשמעו על 54 אלף העוקבים שיש לו באינסטגרם. סימונס מעלה תמונה מחיי היומיום, וקהל של עשרות אלפי מעריצים מריע בתגובה.

על אף הנוירולוגיה המרתקת של ילדי הפלא, הפעם נתבונן דווקא בפסיכולוגיה, ואפילו לא זו שעומדת מאחורי הכישרון היוצא דופן. מה עובר על ילד שגילו תואם את כיתה ג' או ד', כשהוא חשוף לקהל ענק של עוקבים? סיפורים כמו של סימונס הם לא רבים אבל עיקרון החשיפה יכול ללבוש שלל צורות. גם השתתפות בתוכנית מציאות (ריאליטי) כזו או אחרת עשויה לייצר חוויית חשיפה דומה ומורכבת לא פחות עבור ילדים.

ולא רק להם. תוכניות ריאליטי ותרבות השיתוף ברשתות מציפות שאלה חברתית בסיסית יותר: מה קורה לנו כמבוגרים כשאנחנו נחשפים לקהל, או יותר נכון – כשהקהל נחשף אלינו? מה עושות לנו הצלחות פומביות וכיצד אפילו הדהוד יחיד אך בלתי פוסק של בן או בת הזוג לחיינו משפיע על ההחלטות שנקבל או על הביצועים שלנו?

כמו בשיר המוכר של The Police, Every breath you take – ספק שיר אהבה וספק וידוי על מעקב אובססיבי – כמעט לכולנו יש קהל צופים מינימלי כלשהו. אלו יכולים להיות בני הזוג שעדים לכל מבע וצל חולף של מצב רוח, המשפחה הגרעינית שעימה אנחנו חולקים קורת גג וארונות מטבח או הצוות שבמשרד, שעם חבריו אנחנו מבלים נתח נכבד מהיממה. אז אולי לא "כל העיניים עלינו", אבל כיצד אלו שכן משפיעות על הבחירות שלנו? האם החשיפה לעיניהם הבוחנות או המעריצות (או גם וגם) מקבעת אותנו? האם היא מעודדת וממריצה או מעכבת ומבלבלת?

סולן The police והאיש שמאחורי המילים "כל צעד שתפסעי, אני אצפה בך". צילום: Randy Miramontez \ Shutterstock

מתי החשיפה החברתית ממריצה ומתי היא משתקת?

מחקרים שמציג ויליאם פארק בכתבתו ב-BBC Future מראים שכשאנחנו אוכלים לצד אנשים שאוכלים הרבה אנחנו נוטים לאכול יותר מהרגיל ולהניח שמדובר ברעב גדול יותר, בטעמו המפתיע של המזון או במחירו המשתלם. באותו אופן, אם שוחחנו באור חיובי על אלכוהול אנחנו נשתה יותר ביום למחרת ואם נכנסנו לבניין לצד שותפנו לאימון הריצה – נבחר לעלות במדרגות ולא במעלית. הסובבים אותנו, אם כן, בין אם יביעו את דעתם ובין אם פשוט יתנהלו בדרכם הייחודית, משפיעים רבות על האופן שבו נתנהל בעצמנו.

בכתבה אחרת שפורסמה ב-Medium מתאר אנדרו סטיוארט שלוש תיאוריות שנוגעות לאופן שבו נוכחותם של אחרים משפיעה עלינו. לא המעשים שלהם, אלא היותם קהל למעללינו. "אפקט הקהל", שהגה נורמן טריפלט בשנת 1898, "מתאר כיצד נוכחותם של אנשים אחרים הצופים בפרט יכולה לשפר את ביצועיו". עכבה חברתית, לעומת זאת, היא מונח שהתהווה בעקבות מחקרים עדכניים יותר שבוצעו בשנות ה-40. על-פיהם, הוא מסביר, דווקא כאשר הפרט בגפו ואין לו צופים – ביצועיו טובים יותר. מבולבלים? גם אנחנו.

"מחקרים מראים שכשאנחנו אוכלים לצד אנשים שאוכלים הרבה אנחנו נוטים לאכול יותר מהרגיל ולהניח שמדובר ברעב גדול יותר, בטעמו המפתיע של המזון או במחירו המשתלם".

בשנת 1965 ניסח הפסיכולוג רוברט זאיונק מודל שנקרא "תיאוריית הדחף", המסביר כיצד נוכחותו של קהל עשויה מחד לשפר את ביצועינו ומאידך להכשילם. "זאיונק טען שהשפעת הקהל על ביצועיו של אדם תלויה באופי הפעולה וברמת המיומנות שלו", כותב סטיוארט. לדבריו, הקהל מייצר עוררות. אם מדובר במשימה פשוטה ומוכרת העוררות תעלה את רמת הביצועים, ואם מדובר בפעולה מורכבת וחדשה – היא תהיה לו לרועץ.

כשסימונס ניגש לבחינות סוף התואר ועשרות אלפי העוקבים מחכים לדעת מה הציון שיוציא – האם זה מדרבן אותו או משתק? רק הוא ידע לומר. ואולי זה בעצם תלוי בקורס. מסתמן שהעניין הטריקי עם קהל הוא במרחב שמחוץ לאזור הנוחות. יכול להיות שאת המבחנים יצלח סימונס בקלות, אבל כיצד מרגיש ילד בן 10, מחונן במתמטיקה, כאשר אלפי עיניים נשואות לראות מה ילבש היום או איך הולך בחוג הג'ודו החדש?

מעריצה מספר אחת – האם התיעוד מדרבן את הילדים להיות עצמם או הופך את עורם צילום: Athichoke pim \ Shutterstock

על הבמה הקהל מריע, ברחוב הוא בוחן ללא הפסקה

ידוענים רבים מתארים את מערכת היחסים הסבוכה עם הקהל, בדגש על היותה גולשת אל מחוץ למגרש המשחקים הרשמי. על-פי כתבתה של לידיה פרייס ב-People, לדניאל קרייג (ג'יימס בונד השישי) נמאס מהמעקב הבלתי פוסק אחר כל מעשיו. בכל טלפון יש מצלמה וכל עובר אורח הפך עיתונאי, הוא מסביר. על המבטים שבוחנים אותו נע על המסך אין לו מה להתלונן, אבל את ההתגודדויות שמשתרכות אחריו בעודו יושב במסעדה הוא בהחלט מגנה. "אני רוצה להתעצבן ואני לא יכול כי מחר זה יופיע בכל מקום […] איך אני יכול לשבת בבר, לשתות כמה כוסות של גינס, להשתולל ולשיר כמה שירים אם אני יודע שמישהו יצלם את זה ויפיץ באינטרנט?"

כמו קרייג גם ג'וני דפ ממעט לצאת מביתו כי "כל דבר הפך לפרוצדורה", כי הקהל מתערב בהכול, וג'ורג' קלוני מבכה את העובדה שכבר 15 שנה הוא לא התהלך לו בנחת בסנטרל פארק. מאוד לא פשוט לחיות כאשר חבר מושבעים נכרך אחריך לכל מקום.

"במאקרו אולי מדובר בהמונים מרחבי העולם שעוקבים אחרי כל ציוץ ברשתות החברתיות, אבל במיקרו מדובר בכל זוג עיניים הנשואות לעברנו באופן עקבי. אלו יכולים אפילו להיות הילדים שלנו שמתחקים בתשומת לב אחר כל פעולה שלנו ומסיקים ממנה על העולם".

אם קרייג הפסיק לבלות בברים, דניאל רדקליף – שגילם במשך 10 שנים את דמותו של הארי פוטר –דווקא פנה לכיוון השני. הדרך המהירה ביותר שמצא כדי לשכוח את העובדה שכולם צפו בו הייתה להשתכר. "ואז כשאני שיכור אני מגלה שכולם עוד יותר צופים בי כי אני שיכור, וכדי להצליח להתעלם מזה – שתיתי עוד", הוא מספר על חוויות עבר לא נעימות. ואולי זו בסך הכול תגובה אופיינית לנער בגיל העשרה שגדל באור הזרקורים מאז שחגג 11.

סלינה גומז, נערה נוספת שהפכה לסלב בגיל צעיר, מספרת שבשלב מסוים הפכו סיבובי ההופעות לנטל. היא הרגישה בודדה והחלה לחשוד שהיא לא מצליחה לתת לקהל את מה שהוא מבקש. "הייתי נתקפת חרדה לפני ואחרי הופעות", היא משתפת, עד שהבינה שלא את הקהל היא מאכזבת אלא את עצמה. החיים הפכו מלאי מתח ותחושה מתמדת של רצון לברוח עופפה מעליה כענן קודר. עצם הדבקות במטרה וחוסר הדאגה לעצמה הם אלו שכמו השתקפו אליה בעיני המעריצים.

לו רק היה אפשר לשמור את הקהל לבמות. צילום: Kathy Hutchins \ Shutterstock

אילו לג'וני דפ היו הפריבילגיות שלנו יש

נראה שקהל, אוהד ככל שיהיה, הוא עסק לא פשוט. הוא משפיע בלי סוף על הבחירות שאנו עושים ועל איכות הפעולות שלנו. סביר להניח שלבגרות הכוכב ולכלים שהספיק לרכוש בחייו השפעה גדולה על יכולת ההתמודדות שלו, אבל מסתמן שבכל גיל ובכל היקף צופים – אנחנו מתנהלים קצת אחרת מאשר בהיותנו לבד.

במאקרו אולי מדובר בהמונים מרחבי העולם שעוקבים אחרי כל ציוץ ברשתות החברתיות, אבל במיקרו מדובר בכל זוג עיניים הנשואות לעברנו באופן עקבי. אלו יכולים אפילו להיות הילדים שלנו שמתחקים בתשומת לב אחר כל פעולה שלנו ומסיקים ממנה על העולם.

האם אנחנו יכולים להבחין בין סיטואציות שבהן העדים לחיינו משמשים לנו מקפצה ובין אלו שבהן הם גורמים לנו להשתבלל אל תוך עצמנו ולא להצליח לתפקד? אולי שווה להקדיש מחשבה מקדימה להיבטים מסוימים בחיינו שבהם היינו רוצים לבחור ולפעול בצורה אותנטית וחופשית, ללא מכבש לחצים חיצוני, ולדוגמה, לא לפרסם אותם בפייסבוק? אנחנו אולי לא מעסיקים את רחבי הגלובוס כמו ג'וני דפ אבל גם אנחנו עשויים למצוא את עצמנו חשופים לעיני כמות מספקת של אנשים ומתנהלים בהתאם. לנו, שלא כמו לדפ, עוד קיימת האפשרות לבחור.

תמונת כותרת: Rawpixel.com \ Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מתברר שאנחנו מחקים אחרים אפילו מבלי להיות מודעים – פסיכולוגים מסבירים מדוע

ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנשים אחרים מעצבים את המוח שלנו?

5 נקודות מבט לקחת בחשבון כאשר אנו עומדים בפני החלטות חשובות

עוד מרדיו מהות החיים:

אושפיזין, קהל ומה שביניהם - מה הסיפור מאחורי הצורך שלנו להתקהל?