נהוג לחשוב על טווח רגשות והרגשות מהחיובי לשלילי. אהבה ושמחה תהיה בקצה החיובי ובקצה השלילי נמצאים שנאה, עצב ושכניהם. אולי זו הקרבה בין עצב לדיכאון שגורמת לנו לתייג את האחרון כצורה של הרגש, ואולם מתברר כי במוח שלנו מתרחש דווקא משהו הפוך.

היעדר רגשות אצל אדם השרוי בדיכאון

הדיכאון מקושר בדרך כלל לרגשות, ובמקרים רבים מוזכר בשורה עם סוגי הרגש השונים. ואולם, למרות זאת, בדיון שלנו כאן, נראה כי המאפיין הבסיסי של מצבי הדכדוך והדיכאון הוא דווקא היעדרם של רגשות (emotion) והרגשות (feeling). הרי "אפתיה" – שמשמעותה היעדר רגש –  מוכרת כאחד מתסמיני הדיכאון.

כדי להבין מדוע הדיכאון הוא מצב של היעדר רגש או מצב שבו רמת הרגש נמוכה, תחילה יש להסביר איך האדם מחליט ומה מקום הרגשות בהחלטות האדם. אדם מגיע להחלטה על פי מכלול של משמעויות שבתודעתו ומכאן חשיבותן של משמעויות שבתודעה להתנהלותנו בעולם. כדי לבצע פעולות – קטנות כמו צחצוח שיניים וגדולות כמו העמדת צאצאים, על האדם לבחון משמעויות רלוונטיות ולשם כך להעלות אותן לתודעתו. כדי שתכנים מסוימים יעלו לתודעת האדם צריך מניע – גירוי חושי או גורם הכוונה רגשי (הרגשות) או גורם הכוונה שכלי. גורמי הכוונה שונים מניעים את הצמחתן של יחידות משמעות בנושא מסוים. יחידות אלו הולכות ומתחברות לכדי נרטיב של משמעות ומביאות את האדם להחלטה ולביצוע פעולה.

יחידות המשמעות – או בדידים – הן תכנים או מקבצי מידע כשהם בתודעה, ומה שמניע אותם לעלות לתודעה אלו הם גירויים חושיים, גורמי הכוונה שכליים או גורמי הכוונה רגשיים. צחצוח השיניים הפך עבור האדם לסוג של צורך בסיסי להיגיינה אישית שהחלטה עליו בדרך כלל שרירותית, אבל אפשר שאדם מתרגש כי הוא עומד לצאת לדייט שחשוב לו, והאהבה והרגשות השונים דוחפים אותו לצחצח שוב לפני היציאה לפגישה. כלומר, היעדר רגש אין משמעותו היעדר החלטה או פעולה, כי אם היעדר פעולות יזומות, אולי כאלו שאינן הכרחיות.

אדם מדוכדך נוטה פחות להחליט וליזום. אפשר לתאר את מצבו כמי שרמת גורמי ההכוונה הרגשיים – שמכוונים בדרך כלל להצמחת בדידים (יחידות משמעות שבתודעה) כדי לסייע לאדם להחליט – נמוכה. אין רגשות שמדרבנים אותו להגיע לכלל החלטות ולבצען. משהו מונע כביכול מטריגרים של רגשות ומהרגשות להתקיים ולכוון להבלחתן של משמעויות רגשיות – למשל אלה שקשורות להנאה בתודעה או לעורר את המנגנונים הפיזיולוגיים שמפרישים מוליכים עצביים הנחוצים להתעוררות רגשות. בניסויים מעבדתיים הממצאים הפיזיולוגיים מעידים על כך שאצל אנשים מדוכדכים רמות הנוראדרנלין, הסרוטונין והדופמין נמוכות.

במובן מסוים, הדכדוך הוא ביטוי של ייאוש ושל חוסר יוזמה המתממשים בכך שאדם אינו מצליח להחליט, ולפעול על פי החלטותיו. כאילו משהו מפריע לו למרכז את זרם התודעה שלו ומונע את התפתחותם של נושאים החשובים לתפקודו הסדיר. אדם כזה מתקשה להחליט בנושאים שונים ובהם הנושא שהביא לדכדוכו, המעסיק אותו.

"הדכדוך הוא ביטוי של ייאוש ושל חוסר יוזמה המתממשים בכך שאדם אינו מצליח להחליט, ולפעול על פי החלטותיו. כאילו משהו מפריע לו למרכז את זרם התודעה שלו ומונע את התפתחותם של נושאים החשובים לתפקודו הסדיר".

אדם מדוכדך נוטה לראות את הצד השלילי בכל דבר. קשה לו לבצע פעולות פשוטות כמו יציאה לטיול, קניות, יצירת קשר טלפוני או אחר עם חבר וכדומה. גם אם יש מחשבות כאלה, הן אינן ממוקדות דיין, וברוב המקרים נשארות בגדר מחשבות בלתי ממומשות. הסיבה לכך היא שאין הכוונה מספקת להצמחת בדידים סביב נושא מסוים ועל כן הם אינם מתפתחים. במידה שיש התפתחות כזאת – הצמחת בדידים סביב נושא משותף – הם יהיו מכוונים מתוך חוסר אמון ולא מתוך גורם הכוונה רגשי. כלומר, לאדם כזה יהיו הרבה ספקות וחוסר אמון ביכולת העצמית שלו. הוא לא יראה מה הטעם בעשייה של דברים שונים. הסיבה לכך היא שבמצב עניינים זה פעילים גורמי הכוונה שכליים וניכר היעדרם של גורמי הכוונה רגשיים, כלומר שמעודדים פעולה, שיביאו להצמחת בדידים שקשורים, למשל, בשמחה ובהנאה.

ובכן, מצבי דכדוך נגרמים כאשר אדם חש, על פי תפיסתו הסובייקטיבית, שהוא מצוי במבוי סתום, במצב של ייאוש או כניעה. מצבים כאלה דומים באפיוניהם למצבים קריטיים שעם זיהוים עולים לתודעה טריגרים רגשיים שמפעילים את המנגנונים הרגשיים, אולם במצבי דכדוך או דיכאון דבר זה אינו מתרחש.

במצבים אלה האדם, במובן מסוים, נוטש את המערכה, מרים ידיים. זהו אינו רגש של פחד שמוביל אותו להחליט לברוח או לחלופין שלא להגיב או אפילו להיכנע. נהפוך הוא, היעדר התגובה נובע מתוך שהמערכת הרגשית אינה מופעלת אצלו כלל. הרגש נועד לסייע לאדם להיערך למצבים כאלה במטרה להחליט, להגיב ולפעול מהר, והיעדרם של רגשות שולל זאת ממנו.

אפשר לומר כי התעוררות של רגש יכולה לסייע לאדם לצאת מהמצב המדוכדך שהוא שרוי בו. אפשר שיהיו רגשות כמו כעס, אהבה או כל רגש אחר שידרבנו אותו להחליט, ואפשר שיהיו אלה גורמי הכוונה רגשיים שיכולים לכוון אותו להצמיח בדידים סביב נושאים המקושרים להרגשות שונות (בעיקר הנאה ושמחה).

ללא טריגרים רגשיים, פוחתת הפעילות של המוליכים העצביים במוח, מה שמשבש את תהליך הפקת המשמעות לאירועים. צילום: Alina Grubnyak on Unsplash

פגיעה בריכוז ובזיכרון

כאמור, רגשות והרגשות אמורים לדרבן הצמחת בדידים בכיוון של נושא מסוים, והיעדרם מעכב הצמחת בדידים והתפתחותם, או העשרת מקבצי בדידים, ובכך מפחית את ההקשרים המאפשרים לשלוף תכנים ממאגר הידע המצטבר. מצב זה משפיע לרעה על הזיכרון ועל כושר הריכוז ומשם – על מגוון תחומים בחיי האדם.

בהיעדר רגשות והרגשות יש חוסר של הכוונה מספקת בהצמחת בדידים, המפחית את הסיכויים להצמחת יחידות משמעות שיכולות להיות טריגרים לרגשות ולהרגשות. התוצאה אינה רק אותה ריקנות רגשית אלא גם פגיעה בזיכרון ובכושר הריכוז של האדם.

משמעות שהיא טריגר רגשי מפעילה את המנגנונים הפיזיולוגיים הייעודיים ומביאה להפרשת מוליכים עצביים מסוימים. הפרשה זו יוצרת גירוי פיזיולוגי ועקב כך נוצרים אותות עצביים. המידע שאותות אלה נושאים משתקף בתודעה כיחידת משמעות ראשונית. בדרך זו, הפרשת המוליכים העצביים מעודדת הצמחת יחידות משמעות שקשורות לנושא שהיווה טריגר. כשמוליכים עצביים ייעודיים לרגשות ולהרגשות אינם מופרשים, לא יהיו דחיפה או דרבון להצמיח בדידים סביב נושאים שנחשבים רגשיים ושקשורים להפרשת המוליכים, ולכן יצומצמו גם הקישורים לטריגרים הקשורים ברגשות ובהרגשות. כלומר, לאדם יהיו פחות גורמי הכוונה רגשיים ורגשות הממקדים אותו סביב נושא מסוים, וכתוצאה מכך תהיה ירידה בכושר הריכוז ובכושר הזיכרון שלו.

דשדוש בביצה שנוצרת בהיעדר רגש

אדם השרוי בדיכאון דומה למי שתקוע בביצה טובענית. ככל שינסה לצאת כך הוא שוקע עוד יותר.

בדיון ברגשות השונים מדובר על כך שאדם עשוי להיכנס לקיבעון רגשי שיתקשה לצאת ממנו, כמו במקרה של אהבה שהופכת לאובססיה או פחד שהופך לפוביה או לחרדה קלינית. במצב של קיבעון רגשי נמשכת הפרשת מוליכים עצביים בתגובה למשמעויות שנוצרו בהשפעת אותם מוליכים עצמם. מצב זה מונע מהאדם לפרוץ מעגליות זו ולהשתחרר ממנה.

לעומת זאת, במצב של דיכאון לא רק שאין בעיה של עודף מוליכים עצביים, אלא ניכר דווקא חסרונם. כפי שכבר נאמר, היעדר רגשות והרגשות במצבי דיכאון מאופיין ברמה נמוכה מאוד של המוליכים העצביים נוראדרנלין, סרוטונין ודופמין. כלומר, בעיית הדיכאון אינה נעוצה במעגליות או היזון הדדי בין משמעויות שגורמות להפרשה בלתי נפסקת של מוליכים עצביים, אלא בדבר מה שמפריע לעצם הפרשתם של מוליכים עצביים אלו.

כשאין טריגר רגשי – אין מוליך עצבי, וכשאין מוליך עצבי פוחתים הסיכויים להצמחת משמעויות שיהיו טריגרים. מכאן שגם בדיכאון יש סוג של מעגליות, אך הפוכה, של חוסר טריגרים וחוסר מוליכים עצביים. מעגליות זו דומה יותר לדשדוש בביצה ולפעמים בביצה טובענית.

מחשבות שליליות במצב של דיכאון

אחד המאפיינים של הדיכאון על גווניו הוא מחשבות שליליות ובמקרים קיצוניים, אף מחשבות אובדניות. סביר שבמצב של חוסר רגש וקיפאון לא יהיו לאדם מחשבות חיוביות ואופטימיות. אך אנו נדרשים להסביר כיצד קורה שבהיעדר רגש או הרגשה בולטות דווקא מחשבות שליליות.

במצבים הרגילים, שאינם מצבי דכדוך או דיכאון, בני אדם חשופים, בין השאר, לגירויים משמחים ומהנים שמפעילים מוליכים עצביים ייעודיים המעודדים הצמחת בדידים שקשורים לגירויים אלה. כשאין מוליכים עצביים ייעודיים של שמחה והנאה, אין גורמי הכוונה רגשיים, ובהיעדר גורמי הכוונה רגשיים של שמחה והנאה, המחשבות השליליות בולטות, זאת מפני שאנו רגילים לכך שגורמי ההכוונה הרגשיים הם חלק מהשיקולים שלנו. כשאין גורמי הכוונה רגשיים אין הצמחה של בדידים שקשורים אליהם ולכן הצד השכלי הוא המכריע. גורמי הכוונה שכליים מכוונים את האדם לערכים, לכללים החברתיים והדתיים, להיגיון וגם לשיקולי "מה יקרה אם…", כלומר לחשיבה על ההשלכות של החלטות שונות שלנו.

שיקוליו של אדם מדוכדך בקבלת החלטות יהיו נטולי רגש, ולכן יתקשה למצוא טעם בביצוע פעולות יומיומיות. צילום: Giorgio Grani on Unsplash

הווי אומר, בדכדוך ודיכאון אין בדידים הקשורים לשיקולי שמחה והנאה בתהליך קבלת ההחלטות, ומערך השיקולים מצטמצם בעיקר לבדידים חשיבתיים. כך, מחשבות ספקניות ושאלות "מה יקרה אם…" הופכות לדומיננטיות בשיקול הדעת וכתוצאה מכך, נראה כי החיים מאבדים את טעמם. למשל, אדם שרוצה להוציא את עצמו ממעגל הדכדוך ומחליט לצאת לסרט, שואל את עצמו מה הטעם בכל היציאה הזאת – לקום, להתלבש, לנסוע, לקנות כרטיס, לשבת באולם קולנוע ולצפות באיזשהו סרט, שמן הסתם לא יהיה סרט טוב. מה כבר יכול לצאת לו מזה? במצבים כאלה, כשאין מחשבה על הנאה שתדרבן אותו להחליט ולפעול למימושה, הוא נשאר עם המחשבות הספקניות.

"אדם שרוצה להוציא את עצמו ממעגל הדכדוך ומחליט לצאת לסרט, שואל את עצמו מה הטעם בכל היציאה הזאת – לקום, להתלבש, לנסוע, לקנות כרטיס, לשבת באולם קולנוע ולצפות באיזשהו סרט, שמן הסתם לא יהיה סרט טוב. מה כבר יכול לצאת לו מזה? במצבים כאלה, כשאין מחשבה על הנאה שתדרבן אותו להחליט ולפעול למימושה, הוא נשאר עם המחשבות הספקניות".

כמו כן, כפי שנזכר לעיל, עצם הירידה בהכוונה של הצמחת בדידים סביב נושא מסוים מביאה לירידה בריכוז ובזיכרון, זאת מאחר שאין עיסוק ממוקד בנושא מוגדר – המחשבות מפוזרות ואינן מובילות למטרה ברורה. כתוצאה מכך, נוצר תסכול, ומשמעויות הנקשרות בתסכול זה תופסות נפח יחסי גדול בזרם התודעה. כלומר, הפחתה בהצמחת בדידים שקשורים למקבצי בדידים סביב נושא מסוים מפחיתה את הריכוז ואת כושר ההכוונה. כתוצאה מכך, המחשבות הספקניות והשליליות מובלטות בזרם התודעה. כך אפשר להסביר מדוע אצל אדם שנתקע במצב של חוסר רגש וקיפאון בהליך קבלת ההחלטות, קיימות מחשבות לא ממוקדות ושליליות אשר מאפיינות את מצב הדכדוך והדיכאון.

נוסף על כך, אין תשובה ברורה לשאלה אם היעדר מוליכים עצביים של שמחה והנאה מאפיין מצבי עצב וסבל, או אם יש מוליכים עצביים מיוחדים לעצב וסבל. עם זאת, אפשר להצביע על כך שמלבד היעדר מוליכים עצביים המזוהים עם שמחה והנאה, לעיתים יש זיהוי של מוליכים עצביים המאפיינים מצבי דחק (סטרס) ולחץ. בין כך ובין כך, מצבי עצב וסבל מאופיינים בעיקר בהיעדר מוליכים עצביים של שמחה והנאה. נאמר אם כן, גם כשאין אדם שרוי בדיכאון, מצבי עצבות וסבל מאופיינים בעיקר בהיעדר גורמי הכוונה רגשיים של הנאה ושמחה.

איך אפשר להיחלץ מדיכאון מתמשך?

כפי שראינו, התנאים לדיכאון מורכבים ממספר תהליכים הקשורים אלה באלה: רגש, יחידות משמעות ומוליכים עצביים. אם כן, כדי להתמודד עם דיכאון יש להתייחס לכל אחד מהתהליכים. מפני שאין כל הכרח שגם אם תעלה הפרשה של מוליך עצבי מסוים – למשל סרוטונין או דופמין, האדם ישמח או יהיה מסוגל ליהנות. כלומר, עלייה בדופמין או בסרוטונין לא בהכרח תביא למשמעות של הרגשה מזוהה של שמחה למשל – שתעורר באדם הרגשה של שמחה. זאת מפני שלמוליכים העצביים כשלעצמם, כמו גם לאותות עצביים (אימפולסים חשמליים), אין משמעות בפני עצמם. המידע שהם מעבירים מקבל משמעות דרך השתקפותו בתודעה. רק אחרי ההשתקפות הזאת, נוצרים בתודעה בדידים ראשוניים (משמעויות ראשוניות) ובהקשר זה מצמיח האדם בדידים שיהיו בכיוון מסוים, על פי הרגש המזוהה.

כלומר, באותה מידה שבה טיפול תרופתי נועד לווסת את הפן הפיזיולוגי של דיכאון, הצד המשלים להעלאת רמת המוליכים העצביים הוא אפוא העלאת משמעויות שיהיו טריגרים שיפעילו את המנגנונים הפיזיולוגיים.

ולבסוף, כל זה צריך להתרחש מתוך מוכנות של האדם. כדי שבדידים שיביאו להחלטת האדם וביצועה יוצמחו צריך שיהיו לאדם זה רצון ורקע מתאים; סוג של מוכנות פסיכולוגית שתהווה רקע שיש בו קישורים מתאימים ומספיקים להצמחת בדידים שכוללים טריגרים רגשיים. אלה, מצידם, יניעו תהליך הצמחת בדידים סביב נושא ממוקד וידרבנו תהליך קבלת החלטות שיסייעו להוצאת האדם מביצת הדכדוך שבה הוא מדשדש.

*

משה מנשהוף למד פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית שבירושלים. היה בין השאר תלמידו של פרופסור ישעיהו לייבוביץ ונמנה עם החוג המצומצם שפקד את ביתו מדי מוצאי שבת. עוסק רבות בנושאים תפיסה, זיכרון, רגש והרגשה בקשת כתיבה שנעה בין תיאוריה, מדע בדיוני והגות הנוגעת גם בשירה של ג'לאל א-דין רומי. פרסם ספרים מאמרים שונים שבהם מוצגים היבטים שונים מהגותו.

תמונות כותרת: mohammad alizade on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

לא נותר לנו אלא לצחוק – הפילוסופיה של התמודדות עם חרטה ופחד מקבלת החלטות

ערכן הרב של בעיות טריוויאליות – לא תמיד הישגינו נראים, אך יש סיבה להתגאות בהם

מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים

עוד מרדיו מהות החיים:

אירי ריקין ושמואל וילוז'ני נפגשים לשיחה אסוציאטיבית על דיכאון