הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

לא נותר לנו אלא לצחוק – הפילוסופיה של התמודדות עם חרטה ופחד מקבלת החלטות


29 באוקטובר, 2019

כל הנוסחאות לאושר שהומצאו עד היום לא יעזרו לנו אם בתוכנו מקננת חרטה על העבר. הן גם לא יעזרו אם אנו חוששים מתוצאות של החלטה עתידית. בשביל זה בדיוק פיתח האדם את הפילוסופיה – היא מאפשרת לו להתמודד עם שאלות בעלמא, תרחישים היפותטיים ומציאות אלטרנטיבית שמהווים את אבני הבניין לכל מה שנמצא מחוץ להשפעתנו, כמו בחירות עבר והחלטות עתיד.


בועז מזרחי

את שנעשה אין להשיב, ואת שיבוא אין לדעת. ובכל זאת, כיצד ניתן להתמודד עם החלטות עבר ועתיד? הרי כולנו עושים ונעשה אותן. איך אפשר לחיות בשלווה בידיעה שאת חלקן בהכרח לא ניתן לתקן ולאחרות בהכרח יהיו השלכות שונות משהיינו רוצים? השאלות הללו טורדניות במיוחד משום שאין שום דרך מעשית להתמודד עימן. בשל כך הן מהוות קרקע פורייה לדיונים פילוסופיים.

ועדיין, אם מצליחים לאמץ גישה פילוסופית להתמודדות עם חרטות, היא יכולה להיות מאוד מעשית ליצירת שלוות נפש. אז לפני שאנו צוללים אל הפילוסופיה, רובין וויליאמס ימחיש לנו כיצד תפיסת עולם יכולה להיות מעשית גם כשאין עוד מה לעשות. בסרט זוכה האוסקר סיפורו של וויל האנטינג מגלם וויליאמס פסיכולוג בשם שון מגווייר אשר מטפל בוויל (מאט דיימון). באחת השיחות שלהם שואל וויל את ד"ר מגווייר אם הוא תהה אי פעם איך היו נראים חייו לולא פגש את אשתו, לאור הכאב העצום של ההתמודדות עם מחלתה ומותה.

מגווייר, אז, מגולל בפני וויל את סיפור ההיכרות שלו עם אשתו. הוא מתחיל לספר לו על משחק גמר בייסבול שהפך למיתולוגיה. כשמגווייר מספר לוויל שהיו לו כרטיסים למשחק, הלה כמעט שאינו מסוגל להאמין לו. אחרי הכול מדובר באירוע היסטורי ברזומה של הקבוצה האהובה על שניהם. בזמן שהוא וחבריו ממתינים בפאב למשחק שיתחיל, נכנסת בחורה מדהימה. בשלב זה מתחיל הפסיכולוג להלהיב את וויל הצעיר, והשניים ממש חיים מחדש את האקסטזה של רגעי השיא במשחק. אלא שלמרבה הפתעתו של וויל, המטפל שלו כלל לא נכח באירועים. הוא נשאר בפאב עם הבחורה. הצעיר לא מאמין ונוזף במטפל קשות על החמצת משחק הגמר כשהכרטיסים בידיו, בשביל בחורה שלא ראה מעולם, ועל החברים שאפשרו לו לפעול כך. אבל מגווייר בשלו. "לכן אני לא מדבר עכשיו על בחורה כלשהי שראיתי לפני 20 שנה ואיך אני מתחרט שלא הלכתי לדבר איתה", הוא משיב לו, "אני לא מתחרט על 18 השנים שהייתי נשוי לננסי, אני לא מתחרט על 6 השנים שנאלצתי לוותר על עבודה כשהיא חלתה ואני לא מתחרט על השנה האחרונה כשהיא נהייתה ממש חולה. ואני בטח ובטח לא מתחרט על שהפסדתי את המשחק הארור".

חיים ללא חרטות – הגרסה המודרנית לעומת גרסתו של ניטשה

בסצנה הקצרה הזו ממחיש וויליאמס קונספט פילוסופי מהגותו של פרידיריך ניטשה, שתיאר אותו בשתי מילים לטיניות: "אמור פאטי" (Amor fati). או, בתרגום חופשי, "אהבת גורלך". ניטשה למעשה שאל את המונח מהפילוסופיה הסטואית ואוליבר בורקמן מסביר בטור ב-Guardian כי הכוונה היא לחיים ללא חרטה. אך הוא מבחין בין שני סוגים: המובן המודרני מדבר על קבלת החלטות אמיצות בכל פעם, ברוח המנטרות "חיים רק פעם אחת" ו"החיים קצרים מכדי להתלבט". הצעת עבודה בחו"ל? קחו. מישהו הציע לכם לצאת? צאו. רוצים כלב? אמצו. שוקלים לעבור דירה? עברו. אם לא, תאספו על גבכם שק מלא חרטות. את הגישה הזו מייצג הביטוי הלטיני קרפה דיים (Carpe diem).

אבל כפי שבורקמן מסביר, המובן המודרני של חיים ללא חרטה – עם כמה שהוא מפתה – מכיל כשל לוגי בוטה. "לא ייתכן שאני היחיד שמוצא את זה די מלחיץ, ולו משום שחרטה נראית כבלתי נמנעת: בחירת כל נתיב משמעה דחיית אחר", הוא כותב, "אז איך לבחור? הרי בפירוש אומרים לנו להתחרט על דברים שאתה לא עושה". כך למשל, אנו יכולים להתחרט שלא נשארנו בארץ, שלא חיכינו מספיק זמן לפני הדייט הבא, שלקחנו כלב ועתה הוא כלוא בבית רוב היום ושלקחנו משכנתה נוספת שהידקה את החבל על ההוצאות שלנו. אם לא די בכשל הלוגי הזה, בורקמן מציין כשל נוסף שנוגע לניסוח: "כל זה חסר משמעות כיוון שכל החלטה נועזת אפשר לנסח גם כפחדנית". למשל, ההחלטה לעזוב משקפת חוסר יכולת להתמודד עם אתגרים.

לעומת המובן המודרני מציב בורקמן את פרשנותו של ניטשה לחיים ללא חרטה. "אמור פאטי משמעו ללמוד לאהוב את ההחלטות שכבר עשית, נועזות או לא". ניטשה הסביר שאם הדברים כבר קרו, הרי שהם הכרחיים. הוא ביקש ליצור זיהוי בין היפה להכרחי, כלומר ללמוד לאהוב ולראות את החן שבדטרמיניזם הפרטי שלנו. "אחרי הכול", מבאר בורקמן, "אם היבט מסוים של החיים באמת 'הכרחי', סירוב לקבל אותו משמעו דחיית המציאות". במילים אחרות, ניטשה מציע אהבה חסרת פניות לגורלנו. כשם שאנו אוהבים את ילדינו עם כל המגרעות שלהם, כך עלינו לאהוב את מסלול חיינו, על כל המהמורות שחלו בו.

לאהוב את הגורל במקום לפחד ממנו

"ברגע שאתה תופס את זה, את המנטרה המודרנית של 'חיים ללא חרטות' מתחיל להיראות נועז, אך נובע מפחד: מאמץ נואש ומלא פאניקה להימנע מעצב עתידי", מסביר בורקמן. לעומת קרפה דיים, אמור פאטי מאפשר לנו לקבל בהכנעה את העובדה שלא משנה אילו החלטות ניקח, על חלקן נתחרט, ולכן עלינו לראות את כל ההחלטות שלנו כבלתי נמנעות ולאהוב אותן בצורה שווה.

עכשיו, יבואו ויאמרו הסקפטיים, הציניים והסרקסטיים: "אה, באמת? איך לא חשבתי על זה קודם – במקום להתחרט אני פשוט אשמח ביחס לכל החלטה". ואז יסבירו ברצינות כי זה שומט את הקרקע מתחת להנחה שיש לנו רצון חופשי וכי זה מדכא יותר מאשר מעודד. אז לאלה נשיב מהסוף להתחלה. ראשית, מדובר בתפיסה רטרוספקטיבית, כך שחופש הבחירה לא משחק פה תפקיד. נכון שזה נועד לעזור גם להחלטות עתידיות, אך הרעיון אינו לקבל החלטות בשוויון נפש ואפתיות, אלא להוריד את מעמסת הדאגה מההשלכות של מיטב שיקול דעתנו ברגע נתון. ובתשובה למורכבות אימוץ נקודת המבט אמור פאטי, אכן, מדובר בתהליך לא פשוט. כדי לסייע להביא את עצמנו לחבב את הגורל שנפל בחלקנו אפשר להיעזר בגישה הפילוסופית הבאה, מודאל-ריאליזם – שיכולה אף לעמוד כתפיסת עולם בפני עצמה – ועורכת לנו היכרות עם כל מה שיכול היה להיות, על היתרונות והחסרונות שלו. שעשוע פילוסופי זה מגיע מבית מדרשו של הפילוסוף דייויד לואיס, ומציג אותו בצורה משעשעת סם דרסר בערוץ היוטיוב של Aeon.

בסרטון מציג דרסר פנייה שקיבל מאחת הצופות ובה היא מספרת כי דחתה הזדמנות להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית כדי להישאר קרובה לחבר, ועתה היא ממש מתחרטת. כדי לעזור לה דרסר מציג את מודאל-ריאליזם, תפיסה שעל פיה כל ה'מה-אימים?' מתקיימים בעולמות אחרים. בעגה המקצועית זה מכונה אנטי-עובדה: "משהו שיכול היה לקרות, אבל לא קרה". במקרה של הצופה המתחרטת, אנטי-עובדה תהיה משהו כמו: יכולתי ללמוד באוניברסיטת קולומביה אם הייתי נפרדת מחבר שלי. תורתו של דיוויד לואיס מאוד פשוטה בהקשר זה. כפי שאומר דרסר, "לומר שיכולת ללמוד בקולומביה זה לומר שקיים עולם אפשרי ובו אכן קיבלת את ההחלטה האמיצה".

לואיס יטען שכל העולמות האפשריים אכן קיימים וכל האפשרויות אכן התקיימו בעולמות הללו. ולכן, למעשה, הצופה ששלחה את המכתב אכן התקבלה לקולומביה. מה בכל זאת ההבדל בין העולמות הללו לעולם הזה? ובכן, בעוד כל שאר העולמות הם אמיתיים, העולם שלנו גם ממשי. 'האני' שלנו קיים בו, לעומת 'אני' אחר שמאכלס עולמות אחרים וחי אפשרויות אחרות.

עולמות אחרים צובעים את גורלנו באור יקרות

עד כאן, תיאוריה חסרת תועלת לחלוטין. היא מציעה לנו לא להתחרט על דבר, כיוון שאם הוא אפשרי הוא גם התקיים. רק לא לאני הממשי שלנו. זה רק מאפשר לנו להשתעשע בפנטזיה שהכול עובד לטובתנו, נחמה פורתא עבור רובנו. החלק המעשי שלה מגיע כאשר מביטים על הצד האפל של מודאל-ריאליזם. כשם שבעולם אחר אותה צעירה למדה באוניברסיטה, המשיכה לדוקטורט וקנתה לה תהילת עולם בתחומה, בעולם אחר-אחר היא נכשלה קשות בלימודים. או נדרסה בכניסה לאוניברסיטה ביום קבלת התואר. או שלא מצאה עבודה ושקעה בייאוש. "את מבינה", פונה אליה דרסר, "עם עולמות אפשריים יש טובים ויש רעים [...] בפעם הבאה שתחשבי על מה יכול היה להיות, חשבי על מודאל-ריאליזם. את תשמחי לעשות כך כי הוא גורם לך להבין שהעולם הזה אינו הגרוע ביותר מבין העולמות האפשריים".

מה שמחזיר אותנו לרובין וויליאמס – הוא ד"ר מגווייר בסיפורו של וויל האנטינג. עד כה שמרנו לעצמנו משפט מפתח שמופיע בתחילת השיחה. כך אומר מגווייר לוויל בטרם הוא מספר לו על הפגישה והמשחק: "יהיו לך זמנים רעים, אבל זה תמיד יעיר אותך לדברים הטובים שלא נתת להם תשומת לב". וזה למעשה המסר שאפשר לקחת ממודאל-ריאליזם. כתוצאה מכך – ולכן אמרנו שהתיאוריות עומדות בפני עצמן אך גם משלימות אחת את השנייה – אנו יכולים להתחיל ללמוד לחבב את גורלנו שלנו אהבה חסרת פניות. בפארפזה על מטאל ג'אקט של סטנלי קובריק – "זה הרובה שלי. יש הרבה כמותו, אבל זה האחד שלי" – כל העולמות האפשריים קרו, אבל זה העולם שלנו. ואנחנו אוהבים אותו כמות שהוא. בלי חרטות על מה שהיה, בלי חשש ממה שיהיה.

כדי לשים חותמת אחרונה על הנושא נפנה לסרן קירקגור שטען כי לא משנה איזו בחירה נעשה, בסופו של דבר נתחרט גם עליה. יש פה אמירה עמוקה על טבע האדם שלא יודע שובע, והיא משקפת את הטרגדיה האנושית, המשבר הקיומי ושאר מרעין בישין. קירקגור הצליח לראות במצב האנושי הזה אירוניה, והחליט כי במקום להתייסר מולה, הדרך המעשית היחידה לגשת לחיים היא לצחוק בפני הגורל. לא סתם לצחוק, אלא בהתרסה. כמו לומר, אתה לא יכול לפגוע בי. מה שתשליך עילי – אמור פאטי.

תמונת כותרת:  Mihail Pustovit / shutterstock 

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הפולינזים הקדמונים ומדעני נאסא חולקים סוד משותף – מה ניתן ללמוד ממנו על גישה לחיים?

האפקט המשחרר של אקראיות – וכיצד היא יכולה לעזור לנו לקבל החלטות נקיות יותר

מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים

עוד ממהות החיים

21.11.19
ההרצאה השבועית של TED: ליצירתיות אין גיל, מי שממשיך לנסות יכול להצליח
20.11.19
על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו
19.11.19
האוכל הוא לא אויב – התמודדות עם אכילה רגשית מנקודת מבט מפייסת
18.11.19
חידת היופי – החוט המקשר בין מתמטיקה, אהבה ופחד
14.11.19
ההרצאה השבועית של TED: לקדם את עצמנו זה אתגר לא פשוט, אבל לגמרי אפשרי
13.11.19
קסמה של עלילה טובה – לחזק את התדמית העצמית באמצעות טכניקות סיפור סיפורים
11.11.19
גם אם אתם לא ממש הטיפוס הספורטיבי - 6 יתרונות שבלהיות אוהד מצטיין
07.11.19
ההרצאה השבועית של TED: אל תמהרו להתחמק מוויכוחים, אפילו בנושאים רגישים
06.11.19
ההבדלים בין אנשים נוצרים בדמיון שלנו – ראם דאס על תמצית הזהות האנושית
05.11.19
רענון למחשבה? לכו על זה – פסיכולוגים מסבירים את יתרונות הצעידה עבור המוח
31.10.19
ההרצאה השבועית של TED: כיצד התרבות שלנו משפיעה על האופן שבו אנו חווים רגשות?
30.10.19
אין כמו קרן שמש דבר ראשון בבוקר – כך שעון החורף מועיל למוח ומשפר פרודוקטיביות
29.10.19
לא נותר לנו אלא לצחוק – הפילוסופיה של התמודדות עם חרטה ופחד מקבלת החלטות
28.10.19
מהי החשיבות של מצב רוח רע וכיצד ניתן לצלוח אותו על הצד הטוב ביותר?
24.10.19
ההרצאה השבועית של TED: כלבים הם דוגמה היסטורית של הפיכת משבר להזדמנות
23.10.19
הכישרון להתגבר על מחסומי השינוי – 12 שלבים בדרך ליצירת מציאות חדשה
22.10.19
הזוי ומעורר מחשבה – 5 מחקרים זוכי פרס איג-נובל מוכיחים כי חוכמה ניתן למצוא בכל מקום
17.10.19
ההרצאה השבועית של TED: תופתעו לגלות כמה אפשר לקבל, כשפשוט מבקשים
16.10.19
מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז
15.10.19
מניפולציות קטנות שיכולות להגביר משמעותית את אחיזת הזיכרון במוח