על אף הרושם הראשוני השכיח, פו הדוב אינו רק דמות מתוקה ונאיבית המהלכת לה ביער ללא דאגות. בהרצאה המוקדשת לגיבור חובב הדבש, מתבונן אירי ריקין דרך נקודת מבטו של הדובון המפורסם בעולם ומציף מספר תובנות עמוקות שנוגעות לחיינו במאה ה-21.

נסו להעלות בדעתכם גיבור ספרות מאושר. כל המדפים לרשותכם. פרוזה למבוגרים, ספרות ילדים, מדע בדיוני ואף מחזות כתובים. רסקולניקוב של דוסטוייבסקי סבל ממצוקה נפשית קשה, אליס שמשוטטת בארץ הפלאות ברחה מהבית ומהנורמות החברתיות, המלט – גיבור הטרגדיה המפורסמת ביותר של שייקספיר – לא היה מאושר כלל וגם לא נונו, אסף או אהרון, גיבורי ספריו של גרוסמן. לא הארי פוטר ולא הנסיך הקטן. אפשר אולי לומר שבילבי בת גרב חיה חיים חסרי גבולות ועשתה את כל העולה על דעתה, אך לא בהכרח הייתה מאושרת.

אין פלא שדמויות מאושרות אינן מככבות בספרות. לא הקלסית ולא המודרנית. "אושר הוא מאוד משעמם", מסביר אירי ריקין בהרצאתו מדוע פו הדב הוא הפילוסוף החשוב במאה ה-20, "מה כבר אפשר לכתוב על מישהו שטוב לו?" לפי ריקין, רוב גיבורי הספרות הם אומללים, אכזריים או אפילו סתם מופרעים, העיקר שיהיה עניין. ובאמת, ללא בעיה מורכבת שצריכה להיפתר או טרגדיה מטלטלת שעליה ניתן להתגבר, איננו זוכים בקתרזיס המענג שמובטח לקוראים – בתקווה שגם אנחנו נצליח לגבור על מכשולי החיים.

נרשה לעצמנו להכליל ולומר שקהל הקוראים הממוצע אינו מאושר באופן גורף ותמידי ועל כן גם ההזדהות עם גיבור מאושר היא פחות אינטואיטיבית. אנחנו נוטים להזדהות עם הדומים לנו: עם גיבורי ספרות שחווים את מורכבויות החיים, שמסתבכים עם שאלות גדולות וקטנות, שנפגעים וטועים והולכים לאיבוד. ובכל זאת, באורח פלא, מצליח גיבורו של א.א. מילן, פו הדוב – התמים והמאושר בחלקו – להחזיק את התפקיד המפוקפק ואף להיבחר שוב ושוב כחביב הקהל. מה יש בו, בדוב הצעיר, שהוא מתנדנד לו בעולם בנחת ומגיב בפשטות ובשוויון נפש לכל בעיה הנקרית בדרכו ועדיין מצליח לעניין ולסחוף ילדים ומבוגרים כאחד? צלילה מודרכת לעומק דבריו עשויה לחשוף בפנינו דמות בעלת תובנות שלא מביישות תרגול בוקר במנזר זן.

בדומה לנזירים שמקיימים חיים מינימליסטיים תחת קורת גג משותפת, ללא משפחה לפרנס או קריירה להחזיק, גם פו הדוב אינו מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים במלואם. העולם בהחלט נראה אחרת כשביתך הוא מאורה מגולפת בגזעו של עץ, מזונך הוא דבש שרוקחות דבורי בר ואין לך 3 ילדים במסגרות חינוכיות. ועם זאת, כמו הנזירים, גם פו יכול להוות מקור להשראה. ריקין אסף בהרצאתו 5 רעיונות מעוררי השראה כאלה וניתח כיצד הם רלוונטיים לחיים המודרניים.

1. "כשאתה מתעורר בבוקר פו, שאל חזרזיר לאחר שתיקה ארוכה, מהו הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?

מה יש לארוחת בוקר? אמר פו, ומה אתה אומר, חזרזיר?

אני תוהה איזה דבר מלהיב הולך לקרות היום, אמר חזרזיר.

פו הניד את ראשו בהרהור. זה אותו הדבר, אמר פו".

עם הזמן והניסיון, באופן טבעי, סף הגירוי שלנו צפוי לעלות. חוויות החיים שלנו הופכות מרגשות יותר, ולפתע מה שריגש אותנו בעבר כבר לא מעורר בנו את אותה התחושה. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו רודפים אחרי ריגושים והצלחות כדי להתעלות בכל פעם על התחושה הקודמת. ריקין סבור ששלושת הערכים שמובילים את החברה המודרנית הם הישגיות, תחרותיות ומצוינות. "על בסיס אלו אנחנו מחנכים את עוללינו במאה ה-21" ועל פיהם אנחנו מודדים את עצמנו, את ילדינו ואת החיים עצמם. הווה אומר, במקום לבחון האם טוב לנו אנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו מוצלחים. האם החיים שלנו טובים מספיק? האם הם מרגשים ועונים על הציפיות שלנו?

בעוד שחזרזיר מצפה מהחיים להיות מלהיבים, פו מצפה מהם לענות על הצרכים הבסיסיים שלו, מסביר ריקין. ומציע שאם נצליח להוריד ציפיות ולהפסיק להעמיד את החיים שלנו במבחן – על פי סטנדרטים שלרוב הוכתבו לנו מבחוץ ולא נבחרו על ידינו – אולי נוכל להרגיש קצת פחות מאוכזבים וקצת יותר שמחים בחלקנו. נקודת מבטו של פו מזכירה לנו שגם הדברים הפשוטים, כמו ארוחת בוקר, מלאים בפוטנציאל להיות מלהיבים. אולי לא בהכרח בהשוואה לטיסות לחו"ל אבל כשלעצמם.

2. "הדברים שגורמים לי להיות שונה הם הדברים שגורמים לי להיות מי שאני".

"בעידן הזה יש לנו חופש שהיה פעם רק למלכים", טוען ריקין. אנחנו חופשיים לבחור עם מי להתחתן, מה לאכול, איך לחיות ובמה לעבוד. ואף על פי כן, אנחנו עסוקים בלי סוף בליישר קו עם מה שנורמלי או מוערך ונחשב. "ככל שיש לנו יותר חופש ככה אנחנו מנסים להיות יותר כבולים לעדר שאליו אנחנו משתייכים", הוא אומר ומתכוון לכל קבוצת שייכות: פוליטית, חברתית, מקצועית או בעלת תחומי עניין משותפים. "אנחנו החיה היחידה שבונה פירמידות וטסה בין כוכבים, שמפצחת קודים גנטיים ומבקעת אטומים אבל עם כל זה, אנחנו החיה הכי עדרית בטבע", ואנחנו רק הופכים דומים יותר אחד לשני. לדבריו, הבעיה היא שככל שאנחנו משתייכים לקבוצת שייכות מסוימת ככה אנחנו פחות שייכים לעצמנו: פחות מכירים את עצמנו, נאמנים לעצמנו ובוטחים בעצמנו.

"פו מבין שכדי להיות חופשי אתה לא צריך להיות דומה לאף אחד וגם לא לרצות להיות דומה לאף אחד. ובגלל זה הוא עושה בכל רגע נתון רק את מה שבא לו. לא את מה שצריך, משתלם או ראוי לעשות", אומר ריקין. ובכן, תחושת שייכות היא אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים שלנו והיא מסיבה לנו ביטחון רב. גם פו אינו נווד בודד אלא חי בתוך קהילת היער, מוקף בחברים ומכרים. השאלה היא מהו המחיר שאנחנו משלמים עבור השייכות. יכול להיות שהוא סכום סמלי ושווה את ההשקעה ויכול להיות שהוא גבוה מהממוצע או אפילו, ללא השוואה חיצונית, גבוה ממה שאנחנו מסוגלים לשלם ועדיין להיות ייחודיים בתוך הקבוצה.

3. "בוא נניח שהעץ לא ייפול עלינו, העלה פו רעיון מעניין וזה הרגיע את חזרזיר".

"כל הפחדים בעולם הם תמיד עתידיים. הם תמיד ממשהו שעוד לא קרה", אומר ריקין. אנחנו מפחדים שנאבד את הפרנסה שלנו, שאהובינו יעזבו אותנו או שניתקל בקשיים. בהכרח מדובר במשהו תקין שעלול להשתבש, ולרוב, אנחנו מבססים את הפחדים שלנו על ניסיון העבר. מאז שנעזבנו אנחנו חוששים להיעזב בשנית ומאז שנדחינו אנחנו חוששים להידחות בשנית. זהו מנגנון למידה וניהול סיכונים חיוני וחכם שמשרת אותנו נאמנה, אך לדברי ריקין, גם נוטה להשתלט על המחשבה ולמנוע מאיתנו להבין כמה ברי מזל אנחנו.

באחד הימים, מספר ריקין, מטיילים פו וחזרזיר ביער עד שחזרזיר מבחין במישהו על אחד העצים. "זהו יגולר, אמר פו. מה היגולרים האלה עושים? שאל חזרזיר, בתקווה שהם לא יעשו את זה. הם מתחבאים בין ענפי העצים ואז כאשר מישהו עובר מתחת לעץ הם נופלים עליו, הסביר פו. אז אולי לא כדאי לעבור מתחת לעץ הזה, חבל שהיגולר הזה ייפול וייפצע, הציע חזרזיר". פו מסביר לחזרזיר שהיגולרים לא נפצעים לעולם וחזרזיר מפציר בו בכל זאת לא לעבור מתחת לעץ, שהרי גם אם אין יגולר על העץ, העץ עצמו עלול ליפול עליהם. "בוא נניח שהעץ לא ייפול עלינו, העלה פו רעיון מעניין וזה הרגיע את חזרזיר".

לפי ריקין, לעיתים קרובות תודעת העתיד ממסכת אותנו מלראות שהניסים האמיתיים של חיינו הם הדברים שלא קרו לנו. אלו העצים שלא נפלו לנו על הראש. "אפשר לומר על דרך הסטטיסטיקה שכל רגע שאנחנו נמצאים בעולם ולא קרה לנו אסון זה סוג של נס", הוא אומר. ברגעים אלו ממש למישהו נשרף הבית, נשברה שן או הודיעו בשורה רעה. אבל ממש עכשיו, כשאתם קוראים את הכתבה הזו, סביר להניח שאתם לא תחת אסון. "אתם לא יודעים איזה מזל יש לכם שאתם נמצאים בצד הנכון של הסטטיסטיקה".

4. "הנהרות יודעים: לא צריך למהר, בסוף הם יגיעו לשם – איך שלא יהיה".

לפני 300 שנה יכולנו להירדם ל-100 שנה ולהתעורר לאותה מציאות פחות או יותר, מציע ריקין. כמה אנשים יתחלפו וכמה מקומות עבודה ייסגרו ויתחדשו, אבל לא משהו שלא נוכל להסתגל אליו. "היום, אנחנו נרדמים לשנ"צ ומתעוררים לעוד עשרה כפתורים חדשים ואפליקציות חדשות", הוא אומר. "יש לנו יממות בחיים שלנו שמייצרות יותר שינויים ממה שייצרה המהפכה התעשייתית במאה שנה". ולכן, לדבריו, אנחנו כל כך רגישים לגזל זמן ומנסים לשדרג כל היבט בחיינו על ידי הפיכתו למהיר יותר. "שלט רחוק נולד כדי שנגביר את הווליום מהר יותר, פאסט-פוד נולד כדי שנאכל מהר יותר. מיקרוגל זה טוסטר על סטרואידים".

בעוד שאיטיות הפכה למילה גסה כמעט, נרדפת לעצלנות, לבטלות או לטיפשות, פו מתבונן בטבע ומסיק שביטחון רב טמון ביכולת לא למהר. שכשאנחנו מאיטים את הקצב אנחנו גם מזכירים לעצמנו שהכול בסדר, שנגיע. קצת כמו לומר שאנחנו לא צריכים להגיע כדי לדעת שנגיע. אז אולי לא נשנה את המציאות כולה, אבל בחלק מהרבדים של חיינו או בחלק מהרגעים ביומנו אנחנו יכולים לבחור את הקצב. יכול להיות שתמהיל מקצבים שבו אנחנו גם תואמים את הסביבה שלנו וגם זוכים להרגיש את הביטחון של הנהר יהיה מתכון מעניין.

5. "אנשים אומרים שכלום הוא בלתי אפשרי אבל אני עושה כלום כל היום", אומר פו וממשיך: "אתם לא מסוגלים לתפוס כמה נפלא זה לא לעשות דבר. סתם ללכת ככה הלאה, להקשיב לכל הרחשים ולא להתרגש משום דבר".

על אף אינספור מחקרים שתומכים בכמה שהשעמום בריא לנו, יש לרובנו נטייה לחפש כל דרך להימנע ממנו, טוען ריקין ומספר ש'שעמום' "היא מילה חדשה יחסית. היא נכנסה לספרות רק לפני 100 שנה". ואולי זה מסביר את היקף הפעילות של הניסיונות המודרניים ליצור פתרון לשעמום. נטפליקס, פייסבוק, יוטיוב, כל מה שיכול למלא את זמננו ורק שלא ניאלץ להשתעמם. "ככל שיש לנו יותר אמצעים אסקפיסטיים כדי לברוח מהשעמום, ככה אנחנו יותר סובלים ממנו", הוא אומר ומציג ניסוי שבו התבקשו הנבדקים לשבת בחדר ריק, בגפם, למשך 15 דקות. רוב הנבדקים העידו שלא היה להם פשוט לבצע את המשימה. כשהתבקשו להיכנס בשנית, רובם העדיפו להיכנס עם גאדג'ט קטן שמחובר ליד ומעביר זרם חשמלי עדין בכל פעם שלוחצים עליו – על פני שהייה בחדר ללא דבר. אנחנו אומנם נוטים להעדיף סבל על פני שעמום, אומר ריקין, אבל אנחנו לא מבינים "ששעמום הוא ההדוניזם הכי גבוה שיש".

לפני שאנחנו מטיחים בדוב הקטן את היקף הפריבילגיות שלו, האם באמת אין לנו הזדמנויות לעשות כמותו 'כלום' במהלך היום? להתרכז בארוחת הצהריים בלי לקדם מיילים, לצאת 5 דקות קודם מהמשרד וללכת טיפה יותר לאט לעבר גן הילדים או לשבת בשירותים ולבהות בתקרה מבלי לגלול את הפיד בפייסבוק או אפילו לקרוא את התווית של השמפו? ארכימדס צעק 'אאוריקה' כשהוא צף לו באמבטיה וניוטון גילה את כוח הכבידה כשהוא הסתלבט מתחת לאיזה עץ, מזכיר לנו ריקין, ומעודד אותנו לרכוב על ההזדמנות הבאה לשעמום.

 

תמונת כותרת: Neftali / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

השאלה הקיומית של סנופקין ו-4 תהיות פילוסופיות נוספות שמסתתרות בתוכניות ילדים

גם הימנעות מהאמת היא חלק מהמפגש איתה – 3 אנקדוטות מהזן-בודהיזם היפני

קריאת סיפורים מפתחת את המוח – כך תהפכו אותה לחוויה מיוחדת

עוד מרדיו מהות החיים:

סיפורו של יאנוש קורצ'אק מאת חניכו יצחק בלפר