הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

השאלה הקיומית של סנופקין ו-4 תהיות פילוסופיות נוספות שמסתתרות בתוכניות ילדים


כיצד באגס באני מלמד אותנו על שליטה? האם אמא של ארתור וגילי היא בודהיסטית במסווה? ומה באמת מסמלת ריבת השזיפים של דרדסבא? מסתמן שגם עבור מבוגרים, תוכניות ילדים הן הזדמנות להרהר בתהיות קיומיות ושאלות פילוסופיות גדולות.


תום לב-ארי בייז | 12 באפריל, 2021

מי לא נהנה להתרפק על תוכניות עבר? להיזכר בסצנות בלתי נשכחות שחלקנו אף מדקלמים בעל פה ולדלות ממעמקי הזיכרון פרטים משעשעים שנדמים כה תמימים מנקודת מבטנו הנוכחית? שירי הפתיחה הקליטים, קולות הדיבוב המוקצנים וחוסר המגבלות של הפלטפורמה הם רק חלק מההיבטים שהופכים תוכניות ילדים לתענוג צרוף. אז נכון, אם הן מתנגנות על המרקע בלופ אינסופי דווקא בזמנים שאנחנו מייחלים לשקט ושלווה הן כנראה מסיבות הנאה רק לזאטוטים שבבית. אבל באופן מבוקר וברגע הנכון, צפייה בפרקים נבחרים יכולה להיות חוויה מהנה גם עבורנו, המבוגרים. ואפילו, נעז ונוסיף – מרתקת.

כאשר מתגלה שהן דנות בנושאים שמעסיקים אותנו היום, כמבוגרים, ומציעות זוויות הסתכלות מרעננות תוך שימוש במונחים פשוטים, יש קסם מיוחד אף יותר בצפייה מחודשת בדמויות אהובות מהילדות. קצת כמו לקבל בהפתעה שיעור לחיים מאדם יקר. מתוך שפע הפרקים והעונות, אספנו 5 קטעים שמגלמים בתוכם מעין שיח פילוסופי בנוגע לסוגיות מלאות משמעות בחיינו. מוזמנים לצפות ולהרהר ביחד איתנו:

1. רחוב סומסום: אני רוצה להיות 'שם'

עזרא, אחת הדמויות ברחוב סומסום, פוגש מכר ויחד הם מלמדים ילד צעיר מה זה 'כאן' ומה זה 'שם'. כבר מאופן ניסוח השאלה ניכר שהילד מפגיש אותנו עם סוגיית יחס מהותית: "אם אני לא יודע מה זה כאן, אני בעצם גם לא יודע מה זה שם", הוא אומר. לשם ההמחשה עזרא וידידו מתפצלים, אחד נשאר לצידו של הילד והשני הולך כמה מטרים הצידה. בשלב הזה מתחיל פינג פונג שהוא מובן ומבלבל ממש באותה המידה. כולנו רואים במו עינינו שכמה שלא ננסה, אי אפשר בכלל להיות 'שם'. ברמה הטכנית והפשוטה ביותר, תמיד כשנגיע ל'שם' הוא יהפוך עבורנו ל'כאן' ובאותו אופן, לנצח ה'כאן' שלנו יהווה 'שם' עבור אדם אחר.

פרופסור לרפואה ומקים המרכז לקשיבות באוניברסיטת מסצ'וסטס, ג'ון קבט-זין, קרא לספרו באשר תלכו שם תהיו. הכותרת הזו משקפת אולי את כל הלך הרוח של המיינדפולנס: לאן שתלכו ומה שתעשו, רק היו שם בנוכחות מלאה וייטב לכם. ספק אם קבט-זין צפה בפרק של רחוב סומסום כשהגה את השם אבל כמעט ואין ספק שהגישה אינה זרה לדיירי הרחוב. בדרכם הפשוטה והיומיומית הם כמו מבקשים לעצור אותנו מההשוואה הבלתי פוסקת עם מדשאותיהם של האחרים, זו שממלאה אותנו בחוסר שביעות רצון ומסכלת את אושרנו. לא על-ידי משפטים מפוצצים אלא על-ידי ההבנה החד משמעית שפשוט אי אפשר להיות בשום מקום אחר מאשר היכן שאנחנו. באותה המידה, אי אפשר להיות אדם אחר מאשר מי שאנחנו היום. תמיד יהיה איזה שהוא 'שם' אוטופי מנצנץ ותמיד כשנגיע אליו, המקום שבו נהיה כבר יהיה ה'כאן' שלנו ו'שם' חדש יצוץ.

2. המומינים: על קסמם של חופש ותלות

סנופקין, הנווד הנצחי וחברו הקרוב של מומין, יושב בגפו לעת ערב ליד המדורה כאשר יצור קטן ולא מוכר מגיח מהחושך. כשהוא מזמין אותו להצטרף אליו, מגלה סנופקין שמדובר במעריץ אלמוני שלו. האורח מסביר שהוא כל-כך קטן שאפילו שם אין לו, והוא גם מעולם לא ייחס לכך חשיבות כיוון שאיש לא שאל אותו לשמו קודם לכן. "האם זו תהיה טרחה גדולה מדי בשבילך לתת לי שם?" מפציר בו המעריץ בהתלהבות ומצייר את מאזן הכוחות בין השניים. סנופקין די מזועזע מהעניין הרב בו ומטיף לקטנטן כי "לעולם לא תהיה חופשי אם תעריץ מישהו יותר מדי, האמן לי". "אני מאמין", עונה לו היצור וממשיך להעצים את הפער ביניהם, "אני יודע שאתה יודע הכול! אתה הרי חכם כל-כך!" 

אם תחילה נראה שהסוגיה עוסקת בהערצה המוגזמת, השיחה מתגלגלת ומסתמן שגם לסנופקין יש מורכבויות משל עצמו בכל הנוגע ליחסי חופש ותלות. כשהקטנטן מספר לו שמומין כבר התעורר משנת החורף ומחכה לו בקוצר רוח, סנופקין מתעצבן והודף: "ייתכן. אבל אני אלך לשם רק כשאני ארצה". ליצור החדש זה נראה תמוה, שהרי בתור מי שמעולם לא נשאל אפילו לשמו הוא יכול רק לחלום על כך שמישהו יתגעגע אליו. בסופו של דבר מסביר סנופקין כי יחזור לעמק ויפגוש את מומין חברו, הוא פשוט "לא אוהב להרגיש שהוא חייב לחזור לשם". האם עצם המחשבה שביכולתנו לבחור היא שמשאירה אותנו חופשיים? והאם אפשר ליהנות מתחושת הקרבה הנעימה שכרוכה בתלות מסוימת ובמקביל לשמר את החופש והעצמאות?

3. דרדסים: חלשלוש מאמין שהוא יכול

חלשלוש מזין את עצמו ללא הרף במחשבות שליליות על חוסר מסוגלות. לא ברור מי הביצה ומי התרנגולת, אך במקביל הוא גם מפשל ונכשל בכל משימה שבה הוא לוקח חלק. מאוד מתסכל. הדרדסים מחליטים להתכנס עם דרדסבא ולדרדס עצה. איך יעזרו לחלשלוש לסגל ביטחון עצמי? משחת הקסם של דרדסבא פותרת את העניין, ומרגע שחלשלוש מורח אותה על אפו הוא הופך חזק לאין שיעור. תקליט חדש מתחיל להתנגן במוחו: "אני יכול". רק בסוף הפרק מגלה חלשלוש שזו הייתה ריבת שזיפים ושגם כאשר הגשם שטף אותה מאפו כוחו נותר בעינו.

הדרדסים כולם לומדים שיעור חשוב על כוחה של המחשבה ליצור מציאות. הרבה לפני שקואוצ'ינג וטיפולי NLP הפכו מוכרים ושכיחים, הדרדסים כבר דקלמו את הנוסחה: מה שנגיד לעצמנו יוביל אותנו ויעצב את הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם המציאות. כל אלו כמובן ישנו את השתלשלות העניינים ויעצבו את המציאות עצמה. 

4. ארתור: עת לנבור ועת להישען לאחור וליהנות מהמופע

גילי, אחותו של ארתור, והוריה מוציאים כיסאות מתקפלים למרפסת הקדמית וצופים במצעד חג ההודיה המפורסם: שיירה של משאיות, ילדים מחופשים, הצגות, שירים ומופעים. משתתפי המצעד נתקלים במספר מורכבויות, ביניהן חוסר הנוחות שבחבישת המסכות, אי סנכרון בין המשתתפים ועז שמכרסמת את החבל שמחזיק את בלון ההליום הענק בצורת תרנגול הודו. מעמדת הצופה, גילי מזהה את הפאשלות ובתסכול מובן שואלת את אמה למה יש עז על הבמה, למה הדמויות נראות כפי שהן נראות ולמה העץ צופר על העכברוש? אמא של גילי וארתור מגיבה במשפט שנזרק לאוויר באופן אגבי כביכול אבל אוצר בתוכו תובנה עמוקה על החיים: "אני לא חושבת שעלינו לשאול 'למה?' כדאי לנו פשוט ליהנות מהמופע המרהיב". 

ואכן, כפי שקהלת אמר פעם "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים". לעיתים נכון להתעמק ולשאול, לחפש מה השתבש ומדוע, ללמוד מטעויות כדי לצמוח ולהתפתח, ולעיתים – נכון להישען לאחור ולקבל את המציאות כפי שהיא. ליהנות מהפלא מבלי להבינו. ואולי דווקא מכיוון שאיננו מבינים אותו אך משחררים כל צורך בכך, הוא יכול להפוך לחוויה כה נפלאה.

5. לוני טונס: משחקי שליטה

באגס באני נכנס לאולם בתפקיד המנצח המפורסם לאופולד. כל מחוות גוף שלו כמו שולטת בביצועיו של זמר האופרה שניצב על הבמה והקהל – יוצא מגדרו. הזמר, שנשלט על-ידי לאופולד כמו בובה על חוטים, נראה טרוד ומטולטל מגובה המאמץ. בגדיו נקרעים, צבע פניו מתחלף ללא הרף והוא נפצע מהאולם שקורס עקב עוצמת קולו. הוא סובל ואינו יכול להפסיק ועם זאת הוא נראה גם גאה בתוצר. כשבאגס באני מחליט שנגמרה ההופעה, מזדקף זמר האופרה העירום והפצוע מבין ההריסות ומשתחווה בחיוך חסר שיניים בפני הקהל.

מעבר להיותה מצחיקה מאוד ברמה הוויזואלית, הסצנה מעלה שאלות קיומיות: האם אנחנו פועלים על דעת עצמנו או שכולנו, בדרך כזו או אחרת, חיילי משחק שמונעים על הלוח בידי מישהו או משהו? ועד כמה אנחנו באמת רוצים או לא רוצים בכך? מי היינו לולא היינו מובלים על-ידי אחר כלשהו, ערך או מוסכמה חברתית ואיפה עובר גבול הטעם הטוב?



תמונת כותרת: Olga Popova / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

חיים בסרט? כיצד יכולים 22 כללי הכתיבה של פיקסאר לדייק את הסיפור של חיינו

מיוון העתיקה ועד הודו הרחוקה – 5 סיפורי בריאה מציעים דרכים שונות להסתכל על תהליך היצירה

להפסיק לכוונן את הכלי ולהתחיל לנגן – כיצד למצוא משמעות לחיים בין משימות היומיום

עוד מרדיו מהות החיים:

דידי ארז צולל אל תוך פסקול הסרט הקלאסי של דיסני – "מלך האריות"