החיפזון, אנחנו יודעים ממי הוא מגיע. מאידך, כולנו מועדים לפורענות בעידנא דריתחא. כמה פעמים הגבנו בשליפה מהמותן רק כדי להצטער על כך בהמשך? סיפור קצר מתוך הספר "המתנה" מלמד שלפעמים אנו מקבלים הזדמנויות לתקן בזמן אמת, צריך רק ללמוד לזהות אותן.

הספר המתנה מאת סְטֶפאנוֹס קְסֶנאקיס הוא אסופה של שיעורים לחיים, מוסרי השכל, הגיגים וסיפורים מעוררי השראה, שמהווים שילוב בין אינטראקציה אנושית, ניסיון עסקי והתבוננות פנימית עמוקה. המחבר, יליד יוון, למד לזהות את הרבדים העמוקים באנקדוטות מחיי היומיום שלו ולתאר אותן בצורה פשוטה, קצרה ושובת לב. לפניכם הראשונה בסדרת מובאות שנפרסם מהספר באדיבות מטר הוצאה לאור.

אצבע אלוהים

יצאתי מהכלים, פשוטו כמשמעו. אולי אפילו יותר גרוע. התחלתי לכתוב הודעה כאילו אני יורה בשדה קרב. בקלשניקוב. כל אות — צרור. ההודעה היתה ארוכה, רצופת עלבונות, תקיפה וכועסת. כועסת מאוד. קראתי אותה שוב ושוב לפני ששלחתי אותה. לא כדי לבדוק אותה. בעיקר כדי להתענג עליה. בכל פעם יותר. והגיעה השעה להיפרד ממנה. לחצתי בעונג על "שלח". כמו שקים ג'ונג־און מצפון קוריאה היה אולי לוחץ על הכפתור. בשחצנות ובשביעות רצון עצמית. היה לי מכשיר דור רביעי וקליטה מרבית. שליחה ודאית. ההודעה יצאה לדרך.

אבל כעבור זמן קצר, משום מה, הופיע אייקון אדום קטן על מסך הטלפון הנייד שלי. ההודעה לא נשלחה.

הייתי מוכן ומזומן ללחוץ שוב על המקש מימין כדי לשגר מחדש את הטיל. האצבע התקרבה אל הכפתור האדום של המלחמה, אבל הפעם לא לחצה עליו. פעם הייתי לוחץ עליו על המקום, בחמת זעם. אבל הפעם, משהו בתוכי אמר לי לא לעשות את זה. ההודעה, מסיבה כלשהי שאין לה הסבר, לא נשלחה. כאילו מישהו נתן לי הזדמנות שנייה. לחשוב שוב ולכלכל את צעדי.

כבר יצא לי לראות את האיש הקטן הזה. תמיד דוחף את האף במצבים משונים שכאלה. ואף פעם לא טועה.

שקלתי במהירות את ההשלכות. אם ההודעה הזאת היתה נשלחת, זאת היתה עלולה להיות טעות גורלית.

 

"שני דברים אי־אפשר להשיב לאחור:

אבן שנזרקה ומילה שנאמרה".

 

אני אחפש מי בדיוק הראשון שאמר את זה, כדי להוסיף לרשימה גם הודעות טקסט.

מרגע ששולחים הודעה כזאת, אין דרך חזרה, גם אם מכבים את המכשיר. גם אם מוציאים את הסוללה. הטיל כבר שוּגר.

ישבתי וחשבתי. כמה תינוקי והרסני מצדי היה להכריז מלחמה. הייתי מאלץ את הצד השני להשיב. מלחמה כזאת לא היתה מסתיימת בטוב. תבוסה מוחלטת לשנינו. וביום שאחרי, שום סיכוי לניסיונות פיוס מכל סוג שהוא.

ואמרתי תודה גדולה לאצבע הבלתי נראית ההיא שגוננה עלי. אני לא יודע מאיפה היא נשלחה. בכל מקרה, הבטחתי להקשיב לה גם בעתיד.

כשהייתי קטן, סבתא שלי היתה מדברת על אצבע אלוהים. לזה היתה הכוונה שלה.

אחחח, סבתא, כמה צדקת.

תמונת כותרת: Florian Schmetz on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

שומר החניון שכותב יצירות מופת ספרותיות מלמד את קסם ההתפעלות מהדברים הפשוטים

אנחנו מנסים להבין איך אחרים הפכו למאושרים – אך האם התשובה תועיל לנו באופן אישי?

כשתנאים מינימליים מעוררים גאונות – האלתור בחדר הלידה ששינה את ההיסטוריה

עוד מרדיו מהות החיים:

הקול יחסים – האם אנחנו מצליחים לנהל את הכעסים שלנו?