הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

שומר החניון שכותב יצירות מופת ספרותיות מלמד את קסם ההתפעלות מהדברים הפשוטים


12 בפברואר, 2019

אם תעברו ליד החניון שבו שומר ליאוניד פקרובסקי, דבר לא יסגיר כי מדובר באחד הכישרונות הספרותיים הנדירים. כמו רבים מבני דורו, כשעלה מברית המועצות הנסיבות הרחיקו אותו מעיסוקו בתחום האומנות והובילו אותו למקומות המחוספסים שיש לחיים להציע. אבל דווקא בהם מצא מחדש את ההשראה ליצור, ובספריו הוא מלמד כיצד אפשר לגלות אצילות ונשגבות גם בדברים הפשוטים ביותר, אפילו במטאטא רחוב.


בועז מזרחי

נסו לחשוב על המקום הרחוק ביותר מהשראה ספרותית שאתם יכולים להעלות בדמיונכם. ייתכן כי חלקכם יפליג אל ביתן שמירה של חניון תל אביבי גנרי. וגם אם לא, בוודאי רובנו נסכים כי לא מדובר במקום שנקשר אסוציאטיבית עם יצירת אומנות מופתית. דברים נוספים שיכולים לענות להגדרה הזו הם עגלתו של מנקה הרחובות, שירותים משרדיים או לשכתו של פקיד ציבור.

אבל לא אם תשאלו את ליאוניד פקרובסקי. עבורו כל המקומות הללו הם מעיין נובע ליצירה ספרותית. לא סתם כרקע לעלילה, אלא כאובייקטים מרכזיים להגות פילוסופית ענוגה, הומוריסטית, אירונית ונוגעת ללב גם יחד. ממקום מושבו בבודקה של החניון הפיק פקרובסקי כבר שלושה ספרים, אסופות של סיפורים קצרים, אשר עוררו לא רק עניין אלא גם תדהמה בקרב ציבור הקוראים: הן לגבי הסיטואציה ההזויה שבה מומחה לאומנות של הרנסנאס הצפון אירופי עובד בחניון או מנקה רחובות, הן לגבי היכולות הספרותיות בלי שום קשר לזהות הכותב או לעיסוקו הנוכחי.

כמו רבים מהעולים מברית המועצות לשעבר, גם פקרובסקי נקלע לסיטואציה שבה ההשכלה הרחבה לא סייעה לו להשתלב בצורה חלקה. במקום לעבוד במוזיאון, או כמבקר אומנות, מצא עצמו מטאטא את רחובותיה של תל אביב, גנן בבית עלמין ושומר בחניון. אבל אחרי ההלם הראשוני, שנמשך לא מעט זמן, החלו לבצבץ מחדש ניצני ההשראה, ולהפתעתו גילה אותם פקרובסקי ברכיבים היומיומיים האפורים ביותר שיש. בספרו הראשון, מטאטא (ספריית פועלים), הוא ממחיש בווירטואוזיות מילולית את היופי שנמצא בפרטים הזניחים לכאורה של החיים, שספק אם עדיין תוכלו להתייחס אליהם כך לאחר שתקראו מה יש לו לומר עליהם.

יופי שתפס אחיזה בנפש תמיד יישאר בה

אומנים רבים מתארים תקופות משבר כמקור לצמיחה יצירתית, וכך גם פקרובסקי, שעם הגעתו לארץ שקע אל ימי הביניים האישיים שלו. נפשו התייסרה לעומת השינוי בתנאים והמציאות הקשוחה שבה היה עליו לתפקד. מבלי לזלזל בכבודו של איש, אדם שכותב דוקטורט על אלברכט דירר לא מתכנן לעצמו קריירה בשירותי האחזקה של העירייה. עם הזמן חושיו קהו למצב והוא החל להתרגל. אבל אז, כאשר הסבל התחלף באדישות, הבשילו התנאים להתפרצות יצירתית מרהיבה. כמו קרקע געשית שתחילה חום הלבה לא מאפשר בה חיים, אך לאחר שהיא מתקררת ומתקשה היא מהווה כר עתיר מינרלים לצמחייה מלבלבת.

"האבק שקע", כותב פקרובסקי בסיפור המטאטא. "משפטו המעורפל של גתה, 'אם אינך יכול לעשות את מה שאתה אוהב – אהוב את מה שאתה עושה' קיבל אצלי משמעות ברורה. אתם לא תאמינו, התחלתי לאהוב את המטאטא!"

והנה מתחיל הלבלוב הפילוסופי: "לא מטאטא אחד ספציפי כאילו היה יצירת אומנות – אלא את רעיון המטאטא. גיליתי דבר שקודם נראה לי כמו רעיון כפירה נורא: מטאטא יכול להיות אובייקט חשיבה רציני. בעצם, מה הכפירה בזה, אם ידוע שכל חפץ (במקרה של אפלטון, למשל – הספסל) ניתן לתיאור בצורה אבסטרקטית. אבל בתקופה שלמדתי על האסתטיקה של דירר, בשום אופן לא עלה במוחי גילוי כזה. המטאטא הוא שהחזיר אותי לעולם הנוצץ בצבעים וריחות".

דוקטורט על אלברכט דירר. נפש האומן של פקרובסקי בעבעה שנים מתחת לפני השטח.

מכאן ממשיך פקרובסקי לתיאור מחקר היסטורי בעקבות שורשי המטאטא. הוא החל לחפש את ראשוני המטאטאים מסתתרים בציורי מערות של האדם הקדמון, במצרים העתיקה, ביוון הקלאסית והלאה לפי התקופות. לדבריו, המטאטא המודרני מוצאו ברומא העתיקה. "הגאונות של הרומאים שיפרה לבלי היכר את הפריט העתיק הזה, כך שבארכיטקטוניקה של המטאטא בתקופות הבאות [...] שום דבר מיוחד לא התווסף".

"אלה תוצאות המחקר הקטן שלי", הוא ממשיך. "אצלי, כמי שחש את ההיסטוריה באופן חד, הן מעוררות תחושת מסתורין וחשיבות. 'לעזאזל', אני חושב לפעמים כאשר אני נעצר לרגע לנוח, 'אתה, יקירי, הרי קרוב משפחה של הגלגל והאובניים', וליבי מתמלא אהבה. העייפות המעיקה נסוגה אל מעבר לקיר העכור של החום התל אביבי. העצים המפוררים את קרני השמש האכזרית מפזרים על המדרכה אבק זהב מרצד, והצפירות, חריקות הבלמים, הצעקות והרעש של אתר הבנייה מתמזגים בהרמוניה למנגינה רחבה שאוחזת במטאטא. והוא יוצא בריקוד סוער, בתנועות מורכבות, ומשאיר אחריו ניקיון של לובן טהור...

אני הוא שמביים את ריקוד המטאטא. המעוף הקליל והמתלהב שיש בו עכשיו, הוא תוצאת המאמצים הרבים שלי להשתלטות על טכניקת הטאטוא. אתם מחייכים? אתם חושבים שבעסק הזה מספיקה תנועת מטוטלת פשוטה – לפנים ולאחור? האמינו לי, אתם טועים. תקשיבו למקצוען.

קודם כל, חשובה בחירת המטאטא עצמו. שיאשימו אותי בחוסר פטריוטיות, אבל אני מעדיף בעלי מקצוע איטלקים. הידע בא עם הניסיון, עם 'ישראלים' ידעתי מספיק צרות. הם כבדים ומגושמים, גופם נטול אלסטיות וקפיציות. אין ויכוח – בתנאים מסוימים, אין כמותם, למשל כאשר נחוצה מסה גדולה של מטאטא לניקיון עלים ממדרכה רטובה, או כשצריך ליצור אפקט של רוח נוספת המאיץ את מעוף הפסולת. אבל בכל זאת... עודף המשקל של מטאטאים ישראליים וקשיחות הקונסטרוקציה שלהם מגבילים את חופש התנועה וגורמים להתעייפות מהירה. אין מה להשוות ל'איטלקים' – הם חטובים ומעודנים. קלילותם וגמישותם המדהימה מאפשרת לחולל ניסים. הרגישות והספונטניות מאפשרת לדגל בקלות בין סוגי הדחיפות. למשל 'הדחיפה הקפיצית', אשר חוסכת בצורה מקסימלית בכוחו של המנקה. במקרה הזה גוף המטאטא מתכופף בהתחלה במותניו, ואז מתיישר בחדות ומעיף את האשפה למרחק מטר או שניים."

חציבה דרך סלעי המשקע הפסיכולוגיים בדרך אל מרבצי ההגות

כך הוא ממשיך ומתאר טכניקות טאטוא תוך שהוא מסביר על אמפליטודות, זוויות ודמיון למשחק הוקי. "ובכן, המחקר הקצר הזה, על מה הוא?" מסכם פקרובסקי את סיפורו, "האם הוא על המטאטא? בכלל לא. הוא על הנשמה שלי שמחפשת הצדקות. אבל גם מטאטא, אם יורשה לי לומר – על אדמת ישראל הוא יותר ממטאטא".

אחרי טאטוא הרחובות הגיע אולי שדרוג מבחינת יגיע הכפיים, אבל מדובר במשימה שהשחיקה המנטלית שלה יכולה לקצור את עצביו של הרגוע באנשים – שמירה בחניון בלב תל אביב. את פגישתו הראשונה עם בודקה השמירה – שבאה לאחר שעבד תקופה כגנן בבית קברות – הוא מתאר בסיפור להתראות בגן עדן:

"ובכן, השהייה בבודקה מעכה אותי גופנית ממש. כדי להינצל הייתי חייב לגייס את שאריות כוח הרצון שלי, ו... לברוח מהמציאות. הצלחתי בכך. התכנסתי לתוך עצמי ופעלתי על פי משנתו של מרקוס אורליוס: 'הבט אל תוך עצמך. בפנים נמצא מעיין הטוב, הוא לעולם לא יתרוקן כל עוד תמשיך לחפור'. חפרתי במרץ רב. מזל שצברתי ניסיון בבית הקברות. לבסוף הגעתי בחפירה לצדו השני של הקיר המפריד בין העולם החיצון לעולם הפנימי ונפרשו בפניי מרחבים אין-סופיים, מדהימים ביופיים האגדי והבלתי רגיל...

ביתן השמירה הקלסטרופובי הפך למשכנה של ההגות הפילוסופית.

הייתי מגיע לבודקה בחמש בבוקר – זמן רב לפני החום הלוהט של היום. מעל תל אביב היו תלויים עדיין שמי הלילה, שצבעם שחור מוחלט, תהומי ממש. בטבע הדומם נתקלתי בצבע כזה רק פעם אחת: במוזיאון ואן גוך באמסטרדם, בתמונתו האחרונה של הצייר. התקשיתי להבין אז כיצד הפיק את הצבע הזה: האם באמצעות נפח, שנוצר כתוצאה ממשיחת מכחול אקספרסיבית של צבע סמיך, או שמא באמצעות ניגודיות, סמויה כמעט מן העין, בין הכחול הטהור והעמוק, שאותו נהג ואן גוך להכניס במנות זעומות, לבין השחור – ניגודיות שכאילו הפיחה חיים בצבע השחור והפכה אותו לאורגניזם חי, נושם ומתנועע".    

בשעות הביניים הללו של סוף הלילה-תחילת היום, העולם כולו כמו חוזר להכרה באיטיות, ומשאיר ליצוריו הערים פתח זמן שבו הם יכולים להרהר בדברים מבלי שיצורים ערים אחרים ידרשו את הקשב שלהם. "אסור לישון! יש שיטה כיצד לא להירדם: לחשוב. ועוד יותר טוב – להגות. אני מחליק אל תוך המנהרה שחפרתי.

במאה העשרים החלו לדבר על זרמי התודעה ועל ההפצה הגלית של המחשבה. אני לא חווה את זה כך. לי נדמה שהמחשבה קופצת מגבשושית לגבשושית, מחפץ לחפץ, זזה בניתורים, במנות קטנות, בקוואנטים. הנה, רק הגית את המחשבה, ומיד עולה בדמיונך השיח הענק שגדל בסמוך לגדר, בצדו השני של הכביש. האנשים שחולפים לידו מביטים בו ואינם רואים אותו. שאלתי את עצמי איך אפשר לא להבין בו, כשבאביב הפריחה הלבנה שלו עוצרת נשימה, ובעיניים מבצבצות פתאום דמעות בדרך נסתרת כלשהי. אבל אנשים לא רואים גם את השמיים: כאילו היו חסרי צוואר, כאילו ראשיהם מחוברים ישר לגוף והם כלל אינם מסוגלים להרים את ראשם כלפי מעלה.

אירוניה שנונה שמוציאה את העוקץ מהקלישאה

נכון אמר פרנסיס בייקון: החיים מתבטאים בעיקר בפרטים הקטנים. אבל לקלוט את הפרטים הקטנים האלה, ובעיקר להיות מודע להם, קשה מאוד. נחוצה בשביל זה תפישה חדה, שלא מפריע לה דוק ערפילי, אשר דרכו מבחינים רק בפרטים גדולים במיוחד. היא 'מחיה' את העולם הזעיר: את כל הגרגירים האלה, את הפירורים, את עלי הכותרת עם טיפות הטל, את הטיח המתקלף על קיר הבניין, טיח שמנסה לספר לך משהו, את השפירית עם הרעד העדין של כנפיה הכמעט בלתי נראות, בלב הזוהמה הקודרת של דרום תל אביב... התפישה החדה הזו מצריכה דמיון, אחרת שום דבר שולי לא יכול להפוך למעיין ובעל ערך אסתטי. פרט קטן מאוד, שנלכד בדמיון, עובר שורה של גלגולים, כך שלאט- לאט מתגלות דרגות יותר ויותר גבוהות של יופיו. לבסוף הוא מתחיל לזהור באור נגוהות מואר על ידי גאוניותו של האומן: למשל, ענף עץ  דובדבן במגילה מצירת, או בהייקו בן שלוש שורות, או ב'סיפור כף היד' של קוובטה.

אז למה בלז פסקל שלל בכזו נחרצות את הדמיון? (כאן המחשבה שלי שוב עשתה קפיצה. ישבתי באותה תנוחה, פסי האור לחצו על לחיי הימנית, עיניי היו עצומות, אבל השינה סולקה על ידי רוח אינטלקטואלית חדשה. חששתי להבהיל את המחשבה, פן ייקטע המסע המרתק בנבכי נפשי)".

פקרובסקי, באמצעות תיאור חוויותיו ורשמיו על המציאות, משרטט בספריו מעין 'מדריך למשתמש' – כיצד למצוא את היופי בכל מצב. בכל מצב רגיל הקלישאה הזו יכולה לעורר ציניות, ולא פעם בצדק. אבל במקרה של פקרובסקי, ההדגמה החיה והאותנטית, שאינה מסתירה אף את הצדדים האפלים והמכוערים, יכולה לחדור גם לגדול שבספקנים.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

לגירוי בלוטות המחשבה – 14 טעימות מיצירות המופת של הספרות העולמית

מדוע כדאי 'להזיע' קצת בזמן הקריאה – וכיצד המאמץ מועיל לאינטליגנציה שלנו

לא סתם מכנים אותו "המורה שאין שני לו" – ריצ'רד פיינמן בהרהורים מרתקים על המדע

עוד ממהות החיים

24.04.19
סיטואציות מביכות – מתברר שיש להן סיבה טובה ואף כדאי לאמץ אותן אל חיקנו
22.04.19
הנדסת האושר של תעשיית הבידור – כך מעצבים עבורנו חוויות בלתי נשכחות
21.04.19
הפילוסוף של ההרים – 17 ציטוטים מאת ג'ון מיור, אבי הפארקים ושמורות הטבע
18.04.19
ההרצאה השבועית של TED: מדוע לפעמים העיניים מפריעות לנו לראות את המציאות?
17.04.19
החירות להפוך לאדם שאנו שואפים להיות מתחילה בנכונות להתבגר ולקחת אחריות
15.04.19
3 שינויים קטנים בבחירת המילים שלנו יכולים לעשות הבדל של שמיים וארץ
11.04.19
ההרצאה השבועית של TED: כיצד לוודא שאופטימיות לא הופכת לשאננות ביחס למצבנו
10.04.19
מיוון העתיקה ועד הודו הרחוקה – 5 סיפורי בריאה מציעים דרכים שונות להסתכל על תהליך היצירה
08.04.19
לאו דווקא מצב רוח – הנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שמכתיבות האם ומתי נחייך
04.04.19
ההרצאה השבועית של TED: מה בעצם יכול מבחן רורשאך לגלות על האישיות שלנו?
03.04.19
איזו גישה אתם נוקטים להפחתת שימוש בסמארטפון – רגע, בכלל יש לכם אחת?
02.04.19
מה מניע מיליוני בני אדם לעשות טוב לאחרים? המדע מתגייס לענות
28.03.19
ההרצאה השבועית של TED: הקשר המפתיע בין חוש הראייה ובין הקפדה על תזונה וכושר
26.03.19
לפעמים כעס על אחרים הוא הדרך של המוח לרמוז לנו בעקיפין משהו על עצמנו
25.03.19
האם לאופן החשיבה על מחשבות "שליליות" השפעה גדולה יותר מאשר למחשבות עצמן?
21.03.19
ההרצאה השבועית של TED: כיצד לחשוף את מכרות הזהב היצירתיים שנמצאים תחת אפנו
20.03.19
גלגוליה של שפה – כמה תוכלו להתרחק מהבית ועדיין אנשים יבינו אתכם?
19.03.19
ליל כוכבים: מה מלמד אותנו ואן גוך על הדרך שבה אנו רואים את המציאות?
18.03.19
עד כמה משפיעות המילים הקטנות שלנו? שדרני רדיו מהות החיים על שפה חיובית
14.03.19
ההרצאה השבועית של TED: מהו תפקיד המפתח בהובלת שינוי? לאו דווקא המנהיג