הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: לתת מקום לכל קשת הרגשות, מבלי שאלו ינהלו אותנו


מה הם בדיוק הרגשות שלנו, ואיך נכון להתייחס אליהם? ד"ר סוזן דיוויד, פסיכולוגית קלינית מהרווארד, טוענת כי בשונה מהדרך שבה נוטים לחשוב עליהם, אפשר להסתכל על רגשות לא כעל מצבים מנטליים, אלא כמידע אובייקטיבי על עצמנו. שינוי תפיסה שכזה עשוי להעניק לנו יותר שליטה על הרגשות, במקום שהם ישלטו בנו.


בועז מזרחי | 22 ביולי, 2021

שמחה, עצב, התלהבות, אכזבה – אם נבקש מאדם אקראי לקטלג את הרגשות הללו כראות עיניו, סיכוי טוב שנקבל סיווג לשניים, בצד אחד רגשות חיוביים: שמחה והתלהבות, בצד השני רגשות שליליים: עצב ואכזבה. זוהי חלוקה אינטואיטיבית המשותפת לרובנו המוחלט מאחר שעצב לא נעים לנו, לעומת שמחה שכן נעימה לנו. אבל זוהי שאלת ביצה ותרנגולת קלסית – האם נעים לנו בגלל נוכחותה של שמחה, או ששמחה מבשרת לנו כי דבר מה טוב קורה בחיינו? ולהיפך, האם עצב גורם לנו להרגיש לא נעים, או שהוא נועד לאותת לנו כי משהו טעון שיפור?

אז מה הם רגשות? מצבים שמאפיינים אותנו או מידע על נסיבות חיינו? כשאנו מתייחסים אליהם כמתארי מצב מנטלי, למשל 'אני עצוב', אנו מרוויחים תובנה ברורה ופשוטה. זה עושה את החיים קלים. אבל אז, מסבירה ד"ר סוזן דייוויד, פסיכולוגית קלינית מבית הספר לרפואה של הרווארד, אנו נופלים למלכודת של הגדרות נוקשות, מה שעלול להיות בעוכרינו. שכן מרגע שאנו נותנים למצב שלנו שם חד משמעי, קרי מתייגים לטוב או לרע, זה מה שינהל אותנו.

לכן, כשזה נוגע להתמודדות היומיומית עם עולמנו הפנימי, דייוויד מאמינה כי עלינו להפעיל יותר גמישות בהתבוננות על רגשותינו. במקום לסווג אותם כחיוביים או שליליים היא מציעה לשאול שאלה אחרת לגמרי – מה הרגשות מספרים לנו על האירועים בחיינו? זה מצריך אומנם התבוננות מורכבת יותר, אך בעזרת השאלה הזו אנו יכולים לקחת את המושכות על עולמנו הרגשי ולצאת מהעמדה הפסיבית של הגדרות רגשיות פשוטות.

הדחף הלא מציאותי להיות חיוביים

הסתכלות על רגש כהגדרת מצב מנטלי מזיקה לנו רק כשהרגש מסווג כשלילי. ברגשות שמסווגים חיוביים, לעומת זאת, אנחנו על הגל, לכן אנו שואפים להיות מוגדרים כל הזמן בידי רגשות חיוביים. לדברי דייוויד יש למנגנון הזה תופעת לוואי: אם אנו שואפים להיות כל הזמן מוגדרים על-ידי רגשות חיוביים, אזי כשרגשות שליליים מופיעים אנו מועדים להדחיק אותם.

זה תקופה לא מבוטלת שהצורך להיות חיוביים הפך כמעט לאובססיה. הכוונה אינה לשמור על אופטימיות, להיות מלאי תקווה או להתמקד ולהדגיש את הטוב שבחיינו לעומת מה שלא. מדובר בתופעה אחרת – לחץ סביבתי להיות מאושרים כל הזמן. מכיוון שזה לא אפשרי בצורה אותנטית, עלינו ליצור מצג שכזה כלפי הסביבה וכלפי עצמנו, מה שדורש את הדחקתם והכחשתם של רגשות המעוררים בנו חוסר נוחות. לכן, היא אומרת, "הראייה המקובלת של רגשות כטובים או רעים, חיוביים או שליליים, היא נוקשה, ונוקשות למול מורכבות היא ארסית. אנו צריכים רמות גבוהות יותר של גמישות רגשית בשביל חוסן ושגשוג אמיתיים".

לדייוויד יש היכרות אינטימית עם הכחשת רגשות, היכרות שקדמה לעיסוק האקדמי שלה, "בעסק המבולגן והרגיש של החיים" כלשונה. כשהייתה בגיל 15 עבר אביה מן העולם, אירוע שהותיר בה חותם עמוק מכדי שיכלה להבין באותם ימים. על פני השטח היא הפגינה עוצמה. לאחר מותו, היא מספרת, "התהלכתי עם החיוך הרגיל שלי. אף ציון שלי לא נפגע. כשנשאלתי, 'מה שלומך?' משכתי בכתפי ואמרתי 'בסדר'. שיבחו אותי על היותי חוזקה. הייתי אמנית בלהיות בסדר".

ואולם, מאחורי הקלעים הייתה דייוויד שרויה בסערה קשה מנשוא. "התחלתי להשתמש באוכל כדי לאלחש את הכאב שלי. זללתי והקאתי. סירבתי לקבל את מלוא כובד האבל שלי. איש לא ידע, ובתרבות שמקדשת חיוביות תמידית, חשבתי שאף אחד לא רצה לדעת".

"כמו בניסיונות דיכוי רבים, בסוף נוצרת מחתרת: התעלמות מרגשות 'שליליים' רק מגבירה אותם. כמו עוגת השוקולד הטעימה במקרר, ככל שתנסו להתעלם ממנה, כך האחיזה שלה בכם גדולה יותר".

כמה פעמים אנו מסתובבים עם תחושה שהרגשות השליליים שלנו אינם לגיטימיים? עלינו להיות אסירי תודה, מפמפמים לנו השכם והערב. זו התוצאה של סיווג רגשות לחיובים ושליליים במקום לשאול מה הם מנסים לספר לנו. הניתוק של הרגש מהנסיבות מוביל לשיפוטיות שהופכת לספירלה של הדחקה ופיצוי.

הדרך של דייוויד לצאת מהספירלה – והדרך שהיא מאמינה שיכולה לעזור לכולנו – הייתה התעמתות ראש בראש עם הרגשות האותנטיים שלה. הייתה זו מורה בבית הספר שפקחה את עיניה. היא מספרת כי אותה מורה "לא קנתה את סיפור ניצחוני על האבל" ועשתה תרגיל פשוט ביותר, אך מבריק. היא נתנה לתלמידים משימה עם הוראה אחת: פתחו מחברת ריקה וכתבו מה אתם מרגישים לעיניכם בלבד. "וככה פתאום, זומנתי להתייצב, באותנטיות, בפני האבל והכאב שלי". כדי לעשות זאת היה עליה לשנות את יחסה כלפי רגשות.

איך משחררים את אחיזת הרגשות בנו?

את גישתה החדשה היא מכנה "גמישות רגשית". נקודת מבט זו מעבירה את מרכז הכובד מתיוג וסיווג הרגשות לכיוון של חקר והתבוננות בהם. מטרת העל היא הענקת לגיטימציה לכל המנעד הרגשי שלנו כדי להימנע משיפוט עצמי. "בסקר שערכתי עם מעל 70,000 אנשים, מצאתי ששליש מאיתנו – שליש! – שופטים את עצמנו על הרגשת 'רגשות רעים' כמו עצב, כעס או אפילו אבל – או מנסים להדוף את הרגשות האלו. אנו לא עושים זאת רק לעצמנו אלא גם לאנשים שאנו אוהבים, כמו הילדים שלנו. מבלי להתכוון, אנו עלולים לבייש אותם על הרגשת רגשות שנתפסים כ'רעים', לקפוץ לפתרון ולהיכשל בלעזור להם לראות את הרגשות האלו כבעלי ערך יסודי".

זה יוצר אווירה שבה המצב הנורמטיבי הוא להיות חיוביים ואילו כשאנו חווים רגשות אחרים אנו בסטייה. או במילים של דייוויד, "תקינות מוסרית". וכמו בניסיונות דיכוי רבים, בסוף נוצרת מחתרת: התעלמות מרגשות 'שליליים' רק מגבירה אותם. "כמו עוגת השוקולד הטעימה במקרר", היא מדגימה, "ככל שתנסו להתעלם ממנה, כך האחיזה שלה בכם גדולה יותר".

כשאנו מספרים לעצמנו למשל שהערה כלשהי לא פגעה בנו, הרגשת העלבון רק מתבשלת בתוכנו וממתינה להתפרץ מהנקודה הכי חלשה, כמו זרם געשי תת-קרקעי. בינתיים אנו משקיעים מאמץ מנטלי כביר כדי לכסות אותה וכך מפסידים פעמיים. גם מגבירים את עוצמת התגובה, שבוא תבוא, וגם מבזבזים משאבים על קבירת הרגש. ולמעשה, דייוויד טוענת כי אנו מפסידים אפילו 3 פעמים, שכן "כשאנחנו מדחיקים רגשות נורמליים בכדי לחבק חיוביות שקרית, אנו מאבדים את היכולת לפתח כישורים בכדי להתמודד עם העולם כפי שהוא, לא כפי שהיינו רוצים שהוא יהיה".

לעומת זאת, לגיטימציה אחידה לרגשות על כל גוניהם מסירה את העוקץ מהרגשות 'הקשים', והופכת אותם פשוט לרגשות המספרים סיפור אחר על מצבנו. שינוי התפיסה הזה מעלים את הצורך להרגיש משהו מסוים ואין לנו עוד דחף בלתי נשלט להיות ב"היי" בכל רגע נתון. אנחנו חופשיים לחיות חיים עשירים יותר מבחינה רגשית וחווייתית, וגם בנויים חזק יותר להתמודדות עם האירועים שמעוררים רגשות כאלה. כיוון שבמקום לשפוט את עצמנו על הרגשות אנחנו מפנים את תשומת הלב לסיבות שמעוררות בנו את הרגשות האלה.

"במקום להיות שקועים בנהר ולהיסחף כליל עם כל רגש, אנו יכולים לשבת על הגדה, לטבול את הרגליים ולהחליט אם נעים ונוח להיכנס עכשיו למים, לאיזה עומק ומתי לצאת".

איך השינוי בא לידי ביטוי בפועל? במקום לקבוע איך אנו מרגישים נוכל לשאול מה גורם לנו להרגיש כמו שאנו מרגישים. למשל, מסבירה דייוויד, "'אני מתוחה' היא התווית הכי נפוצה שאני שומעת, אבל יש הבדל עצום בין מתח ובין חשש מהכרה שאני בקריירה הלא נכונה". במקום לתת שם והגדרה למצב הרגשי שלנו אנו נותנים שם והגדרה לגורם לו, מה שמעלה את היכולת והמוכנות שלנו לפעול לשינוי. זה בדיוק מה שהופך אותנו חסינים יותר מנטלית – אנו מנצלים את הרגשות כמודיעין איכותי לפני פעולה ממשית בחיים.

או הימנעות ממנה. כיוון שהרווח בלקיחת בעלות על הרגשות כמידע הוא חופש הבחירה לא רק איך לפעול, אלא האם לפעול על פיהם. "רגשות הם נתונים, לא הוראות", מדגישה דיוויד, "אנו יכולים לראות את הערך שברגשותינו מבלי להיות חייבים להקשיב להם".

אנחנו לא הרגשות שלנו

הפרדה בין מי שאנחנו ובין הרגשות המתחלפים שאנו יוצרת שיווי משקל פנימי. אנחנו לא כועסים, משהו שעובר עלינו מעורר בנו כעס. הכעס כשלעצמו הוא רק סיגנל לעניין המהותי. הוא לא מגדיר אותנו ואין לנו סיבה לשפוט את עצמנו על קיומו. "כשאתם אומרים 'אני' [כועס] זה גורם לכם להישמע כאילו אתם הרגש. כשבעצם אתם אתם, והרגש הוא מקור מידע". מה מכעיס אותנו? ולמה? האם יש מה לעשות עם זה? האם כדאי לעשות את זה ממש עכשיו? שאלות אלה הופכות אותנו למרכזי שליטה ובקרה שמקבלים נתונים רגשיים וגוזרים מהם פעולות אופרטיביות. או, אם תרצו דימוי רך יותר, במקום להיות שקועים בנהר ולהיסחף כליל עם כל רגש, אנו יכולים לשבת על הגדה, לטבול את הרגליים ולהחליט אם נעים ונוח להיכנס עכשיו למים, לאיזה עומק ומתי לצאת.

בפתח דבריה מספרת דייוויד כי הקשר שלה לנושא מגיע מהבית. במרוצת השנים היא עברה לעסוק בו גם במישור מחקרי ושם גילתה ראיות אמפיריות לדברים. "כשבחנתי מה עוזר לאנשים להביא את עצמם בצורה הטובה ביותר לעבודה מצאתי מאפיין מרכזי: התחשבות אינדיבידואלית. כשמתאפשר לאנשים לחוש את האמת הרגשית שלהם, מעורבות, יצירתיות וחדשנות משגשגים בארגון. גיוון הוא לא רק אנשים, הוא גם מה שבתוך האנשים, כולל גיוון של רגשות. האנשים, הארגונים, המשפחות והקהילות הגמישים ביותר ובעלי החוסן הכי גדול בנויים על פתיחות לרגשות הנורמליים והאנושיים. זה מה שמאפשר לנו לשאול, מה הרגש הזה אומר לי? איזו פעולה תקרב אותי לערכים שלי? איזו תרחיק אותי מהערכים שלי?"

אביה, היא מספרת, לימד אותה להסתכל לאמת בעיניים. כשהייתה מתעוררת בלילות מפוחדת ממחשבות על מוות היה מרגיע אותה ומסביר שמוות הוא חלק מהחיים וטבעי לפחד. הוא העניק לגיטימציה לרגשות שלה. אומנם לקח לתובנות הללו זמן לצוף לפרקטיקה, אבל הן קיננו בה והיוו את היסודות שעליהם הניחה מורתה את אבן הפינה לבניין החוסן הנפשי שלה.

אנחנו לא חייבים להיות מאושרים ושמחים כל הזמן, כי המציאות לא תמיד מאושרת ושמחה. הרגשות שלנו אינם טובים או רעים כשלעצמם, אלא טעונים במטען של החוויות שלנו. חיינו מורכבים מכדי לצמצם אותם לקשת צרה של רגשות, וגם לו יכולנו, למה שנרצה לעשות זאת? בסופו של דבר כל חוויה טובה מתקהה כשאין לה רקע מנוגד לבלוט עליו.

תמונת כותרת: Giorgio Caracciolo / shutterstock

 כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

קחו אותה בפרופורציות – דחייה היא עניין של סטטיסטיקה ורק אומרת שאנו בכיוון הנכון

תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד

התחדשות מנטלית – כך יערנות מלמדת אותנו עקרונות חשובים לשימור האיזון הרגשי שלנו

עוד מרדיו מהות החיים:

רגשות זה מדבק – דליה אילת, גליה אלכסנדר ודנה דבורין בשיחה על הצפה רגשית