לעומת שפעת או קרסול נקוע, מדוע קשה יותר לעצור כשהנפש מבקשת הפוגה? האם זו מראית העין שעושה את ההבדל? אם באופן רשמי ימי מנוחה מנטאליים יקבלו לגיטימיות כימי מנוחה של הגוף, יכול להיות שתלמידים, סטודנטים, עובדים וכל היתר, לא יהססו לקחת הפסקה כאשר הנפש מתמודדת בקרבות הפנימיים והנסתרים שלה.

שלא כמו לגוף, לנפש אין מדחום שיעיד על האתגרים שעימם היא מתמודדת. לא על תחילתם ולא על סופם. למעט מקרים פתולוגיים, רופאי המשפחה (בדרך-כלל) לא רושמים אישורי מחלה על לב שנשבר או על התשה מנטאלית. לא על חרדה חברתית ולא על מצוקה קיומית. אך עם כל אלו ושכמותם מתמודדים כמעט כולנו לאורך כל תקופות החיים. האם מצב הרוח שלנו הוא באמת שולי לעומת בריאותנו הגופנית? כנראה שרובנו נסכים שלא. אם כן, מדוע באופן פורמלי אין זה מובן מאליו שגם בעבור מצב רוח שדורש זאת חשוב וכדאי לקחת הפוגה כדי להתאושש?

רפואת גוף-נפש הפכה די שגורה במאה ה-21. כבר לא מוזר להציע שכאב ראש נובע ממתח וכי משככי כאבים יקלו על הסימפטום אך לא יטפלו בשורש הבעיה. עם זאת, ניכר כי ברמה הבירוקרטית עדיין קיים פער די גדול בין ההתייחסות שלנו למצוקה גופנית ונפשית. האם נכון להמשיך בגישה הזו? כניסת הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים למרחב בית הספר העלתה את הלחץ המנטאלי המופעל על הנפשות הצעירות. במקביל, החיים הבוגרים נראים כהולכים בנתיב דומה של הגברת סטרס. בשני המקרים ההשלכות עלולות להיות חמורות יותר מצינון או דלקת גרון.

היילי הארדקסטל התחילה את מסעה כילדה שסובלת מחרדות ודיכאון פוסט טראומטיים, אך המסקנות שלה לגבי צורכיהם של ילדים המתמודדים עם הפרעות נפשיות רלוונטיות גם לגבי היחס שלנו למצוקות הנפשיות הרווחות יותר של ילדים ומבוגרים כאחד. על בימת TED היא מספרת כיצד הגישה ההורית של אמה הקלה עליה כילדה והניעה אותה, מאוחר יותר, להעביר הצעת חוק מדינית שמיטיבה עם אלפי ילדים ברחבי אורגון.

כשהמדינה מגבה את בריאות הנפש

שלושה ימי מנוחה נפשיים בכל סמסטר, זה היה הדיל בין הארדקסטל לאימה. "היו סמסטרים שבהם השתמשתי בכל אותם ימי מנוחה, ובאחרים לא הייתי זקוקה להם כלל. העובדה שהם תמיד היו אופציה עבורי היא שהחזיקה אותי כתלמידה שמחה, בריאה ומצליחה", היא מספרת. הארדקסטל מתארת את עצמה כילדה שלפרקים הייתה סופר פרודוקטיבית וחיונית ולפרקים סבלה מהתמוטטות עצבים והתקפי פאניקה. אז נכון, רוב הילדים והמבוגרים אינם סובלים מבעיה נפשית מאובחנת, אך לכולנו, באופן גורף, יש נפש שעל בריאותה היינו רוצים לשמור.

ביוני 2019 עבר חוק אותו שקידמה הארדקסטל יחד עם מספר פעילים חברתיים ואנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. מאותו יום, תלמידים במדינת אורגון שבארה"ב יכולים להיעדר מבית הספר ולהחשיב את ההיעדרות כימי בריאות-נפש, באותו אופן שבו היו לוקחים ימי מחלה. "לעיתים קרובות", היא אומרת בהקשר למצב הרוח, "יום התאוששות אחד הוא ההבדל בין האפשרות להרגיש הרבה יותר טוב או להרגיש הרבה יותר גרוע".

"האם אנחנו יודעים מה לעשות אם מישהו בסביבתנו מפתח התקף חרדה? האם אנחנו יודעים לזהות את זה? ומה עם בכי תמרורים, דיכאון או התקף זעם?"

בתי הספר באורגון עוקבים אחר היעדרויות התלמידים וכאשר מישהו משתמש במכסה גדולה של ימי היעדרות נפשיים הוא מופנה לפגישה עם היועצת. כך הם יכולים לאתר מבעוד מועד תלמידים שמתקשים, ולהקל את אחד השלבים הכי מאתגרים בהתמודדות עם משבר נפשי – זיהוי ובקשת העזרה.

ומה אם ילדים יתחילו להיעדר מבית הספר סתם כי לא בא להם? כי יותר קל להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה? הארדקסטל טוענת כי ברגע שהלגיטימציה ניתנת הצורך פוחת. ההתרסה שבלהישאר בבית דועכת והשיח הפתוח סביב מצוקה נפשית (גדולה או קטנה ככל שתהיה) מאפשר עיבוד של חוויות ולמידה של כלים אחרים להתמודדות. מה גם שעדיין האישורים צריכים לעבור דרך ההורים.

נקודת מבט שוויונית

הרעיון המרכזי שמאחורי פועלה של הארדקסטל הוא שבריאות פיזית ונפשית שוות בחשיבותן ויש לטפל בהן באופן שווה. אם מישהו מתעלף לידנו, רוב הסיכויים שבגדול נדע מה לעשות: להרים את הרגליים, להביא מים, להרטיב את הפנים ולנסות לדובב. יש אפילו שירים שעוזרים לשמור על המקצב במקרה שאנחנו מוצאים את עצמנו מעניקים החייאה (Staying alive של ה-Bee Gees, למי שתהה). "הכשרה של מתן החייאה מוצעת ברוב בתי הספר ומקומות העבודה ואפילו באינטרנט", היא אומרת "אבל מה לגבי טיפול נפשי?" האם אנחנו יודעים מה לעשות אם מישהו בסביבתנו מפתח התקף חרדה? האם אנחנו יודעים לזהות את זה? ומה עם בכי תמרורים, דיכאון או התקף זעם?

הארדקסטל פועלת אומנם בתחום בתי הספר ומבקשת לקדם את בריאותם הנפשית של הילדים למרכז הבמה, אך גם בעולם הבוגר, היא מציעה, אפשר להגביר את המודעות. בסביבת המבוגרים, ימי היעדרות מיוחסים למורדות של הגוף ולא לאלו של הנפש. בחלק ממקומות העבודה אף אחד לא ישאל מה הסיבה המדויקת, אבל רוב הסיכויים שאם ישאלו הנטייה תהיה לספק תשובה פיזית, גם אם הסיבה היא נפשית. למה? אולי בגלל חוסר השוויון והלגיטימציה שעליו מדברת הארדקסטל.

חוק רשמי בהחלט יגדיר מחדש את היחס הקולקטיבי לבריאות הנפש אבל אפשר להתחיל גם לפני ובלעדיו. אם כל אחד מאיתנו ישים את השלום הנפשי שלו במרכז הבמה, איכות החיים שלנו תשתפר וכך גם הנכונות והיכולת לעזור לאחרים בהתמודדות שלהם.

תמונת כותרת: Lora Sutyagina \ Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה יכול לספר לנו יומן בריאות אישי – וכיצד שיטות התיעוד של דה וינצ'י יכולות לעזור

אנחנו בלאו הכי נושמים – מדוע לא לעשות זאת בצורה שתפעיל מנגנון ביולוגי להפחתת מתח?

8 מאפיינים של מוח חרדתי מלמדים אותנו כיצד לפתח תשתית יציבה להתמודדות

עוד מרדיו מהות החיים:

לירון תאני והנטורופתית מיכל קירש: איך שומרים על בריאות הנפש בלי הרבה תנועה?