אנו רגילים לחשוב על מוזיקה כעל ממלכתו של חוש השמיעה. ואולם, מחקרי מוח מתחילים לחשוף תמונה הרבה יותר מורכבת: נראה כי מוזיקה מפעילה אותנו במנגנונים רבים יותר ובדרכים מורכבות בהרבה.

רבים טוענים כי החברה המערבית השכילה לפתח בנו היטב את ההמיספרה השמאלית של המוח, זו האחראית על קבלת החלטות, תהליכי היגיון, לוגיקה, חשיבה מתמטיקה ושפות.  הפנאי, לעומת זאת, בא לחזק לא במעט את ההמיספרה הימנית במוח, שאחראית בין השאר על הרגש, על האינטואיציה, על תפקוד החלקים המוטוריים, ועל השירה והמוסיקה. אם נערוך ניסיון פשוט שבו נדבר אל אדם במרוצת נגינתו, נשים לב כי הוא יחווה קושי רב לענות תוך כדי ביצוע הנגינה. שירה המתלווה לנגינה תהיה דבר טבעי עבורו, בעוד שמילים ומוסיקה יחדיו יחייבו אותו לפעולות הפוכות מבחינת תפקודי האונות במוח. יתרה מכך, הוכח כי אנשים שעברו הרדמה בחלק השמאלי של המוח אינם יכולים לדבר, אך עדיין יכולים לשיר.

אז אם התרבות מוטה לכיוון ההמיספרה השמאלית, מדוע מוסיקה היא חלק כה חשוב בחיים האנושיים? עד כמה ניתן ליהנות ממנה ומהו סוג ההנאה הזה? עד כמה המוסיקה מפעילה את החושים השונים? ועד כמה היא יכולה להשפיע על הרגשות הפנימיים שלנו?

על-מנת לענות על מגוון השאלות הללו יש לזכור כי האזנה למוסיקה אינה מערבת רק את חוש השמיעה (החלק האודיטורי). מוסיקה במהותה האבולוציונית היא קודם כל אקט גופני. אנחנו יוצרים אותה, מבצעים אותה וחווים אותה דרך הגוף, דרך הפולס הקצבי המושרש בתוכנו מעצם טבענו. ידוע כי ילדים מתחת לגיל ארבע אינם יכולים לשיר או לשמוע מוסיקה מבלי להזיז את הגוף. הריסון של החוויה הגופנית הטבעית בעת האזנה לקונצרט קלאסי, למשל, מושרש בנו כדפוס חברתי מילדות, אך הוא איננו טבעי. ההשפעה שיש למוסיקה על הגוף היא קודם כל קצבית ורק אחר כך מלודית. אוליבר סאקס, נוירולוג מפורסם, היה ידוע בשימוש במוסיקה ככלי לפתרון בעיות עצבים ושליטה בבעיות מוטוריות. כמו כן, בשנים האחרונות מתגבשת מגמה ברורה בתרפיה במוסיקה להעדיף שימוש בקואורדינציה אודיו-מוטורית על-פני קואורדינציה ויזואלית (זאת מתוך ניסוי מאלף עם ילדים אוטיסטים שהצליחו לקשור את שרוכי הנעל רק באמצעות קואורדינציה אודיו-מוטורית, דהיינו השמעת מוסיקה המארגנת את שלבי הקשירה בזמן נתון).

סריקות מוח מראות מה קורה בראשנו בשעת האזנה למוסיקה

טעות היא לחשוב כי תפקידה היחיד של המוסיקה הוא להרגיע את הגוף והחושים. ההיפך הוא הנכון. אנשים מאזינים למוסיקה מתוך מניעים מגוונים. מתוך הרצון "לנקות את הראש", להתרגש, להוציא לחצים, לחוות אהבה, להתעורר, לרקוד, לחבור חברתית ועוד. מכשיר האלקטרומיוגרף, הרושם את פוטנציאל השרירים בעת האזנה למוסיקה, חושף עלייה בפעילות החשמלית של השרירים ברגליים גם כאשר הנבדק מתבקש לא לזוז. מכשיר נוסף בשם אֶלֶקְטְרוֹאֶנְצֶפָלוֹגְרָם מודד שינויים בגלי המוח בעת האזנה למוסיקה ומגלה כי לא רק מתח השרירים משתנה, אלא ניכרים שינויים מוגדלים גם במדד לחץ הדם, קצב הנשימה, הדופק והתרחבות האישונים.

"מוסיקה במהותה האבולוציונית היא קודם כל אקט גופני. אנחנו יוצרים אותה, מבצעים אותה וחווים אותה דרך הגוף, דרך הפולס הקצבי המושרש בתוכנו מעצם טבענו. ידוע כי ילדים מתחת לגיל ארבע אינם יכולים לשיר או לשמוע מוסיקה מבלי להזיז את הגוף".

החוויה של התעוררות רגשית דרך שמיעה (אודיו) חזקה יותר מאשר התעוררת רגשית המונעת על-ידי אלמנטים ויזואליים. עדיין אין הסבר מדעי לסיבת ההבדל, אבל ידוע כי אנחנו נחרדים יותר מצעקות מאשר ממראות קשים. קשה לנו הרבה יותר לשמוע מוסיקה מודרנית, א-טונאלית של שנברג מאשר לצפות בציורים אוונגרדיים במוזיאון לאמנות מודרנית. עיניים אפשר תמיד לעצום – אוזניים לא תמיד אפשר לאטום. אולי קשור הדבר לעובדה שכעוברים ברחם אנחנו שומעים עוד לפני שאנחנו רואים.

חבר ילדות סיפר לי לא מזמן כי נסיעתו החלומית לגרנד קניון בארה"ב, נסיעה שלה ציפה זה זמן ממושך, אכזבה אותו נואשות. פלא הטבע הגדול שראה במספר לא מבוטל של סרטי טלוויזיה לא היה מרשים באותה עוצמה במציאות. רק שבועות ארוכים לאחר חזרתו הבין לפתע כי בכל פעם שראה את הגרנד קניון בטלוויזיה, הוא היה מלווה במוסיקה רומנטית וסוחפת שהעצימה את החוויה הוויזואלית.

מוזיקה מפעילה נתיבים קדומים ויצריים במוח, בשונה מאמנויות אחרות. צילום: Thirteen / shutterstock

הנאה השמורה ליצרים הקמאיים ביותר שלנו

את כוחה של המוסיקה על המוח והלב הבינו כבר ביוון העתיקה, שם הטיפו סוקרטס ואריסטו להימנעות מנגינה במודוס הפריגי והמיקסולידי (סולמות המיוחסים למוסיקה היהודית, הספרדית והמזרחית של ימינו). הללו טענו כי נגינה בסולמות "רגשניים" אלו משחיתה את לב האדם וגורמת לו עצבות ודיכאון. ממחקרים שנעשו במאה העשרים אנחנו יודעים היום כי מוסיקה עצובה לא בהכרח הופכת אותנו לעצובים, בדיוק כפי שההתרגשות מסצנת ההתאבדות של אותלו אינה גורמת לנו לרצות להתאבד גם כן. לעומת זאת, צדקו היוונים בטענתם שמוסיקה שמחה משביחה את לב האדם. החוקר פילד ( 1998) קבע במחקריו כי בעת האזנה למוסיקה שמחה יש שינויים בולטים בפעילות החלק הקדמי-שמאלי של המוח, האחראי על חוויית רגשות חיוביים. אי לכך, משתמשים במוסיקה מעוררת בטיפול באנשים הסובלים מדיכאון קליני ובמחלקות נוספות בבתי חולים (במיוחד בפגיות ובמחלקות טיפול נמרץ).

השימוש במוסיקה ככלי להשפעה חווייתית ומוחית מאוד מפותח כיום בארה"ב. המודעות לשילובה של המוסיקה בתרבות הפנאי מצויה בענפים חדשניים כגון ענף הקמעונאות ובשוק העבודה. ברבות ממדינות ארה"ב הבינו כי חוויית קניית המזון בסופרמרקטים אינה חוויה פונקציונאלית של צריכה, כי אם חוויה של פנאי הדורשת שילובים של מוסיקה מותאמת. כך קורה שאגפים שונים של מזון מלווים במוסיקה תואמת בעוד שבאזורי המדף של הקוסמטיקה מושמעת מוסיקה אימפרסיוניסטית המחקה רחשי מים וטבע. ההנחה היא שמוסיקה רגועה מסוג זה תגרום ללקוחות לצרוך באופן טבעי, יותר מאשר תכננו במקור. גם במסגרות עבודה רבות החלו להבין היום כי שילוב ערכים של פנאי בעבודה, ומוסיקה בפרט, הוא בבחינת חובה להתייעלות מקצועית. משרדי הייטק רבים מתאימים את מוסיקת הרקע המושמעת לערנות הטבעית הפוקדת את העובד במטריצת השעות שבה הוא מבלה במשרד. כך קורה, לדוגמה, שבשעות שלאחר ארוחת הצוהריים מקפידים על השמעת מוסיקה מעוררת ושמחה על-מנת להפיג את הלאות הטבעית המלווה את מרבית האנשים בשעות אלו.

"מרתק להיווכח שהמוסיקה היא האמנות היחידה שההנאה שלה נכללת במרכז הגמול של המוח הקדום. דהיינו מדובר בהנאה בסיסית ביותר מטבע האנושות המקבילה בעוצמתה להנאות הגוף השונות. הנאה שאינה דורשת ידע אינטלקטואלי או הכרה תרבותית מוקדמת, אלא הנאה מהסוג היצרי והחייתי ביותר".

ומה באשר להנאה המופקת ממוסיקה? איזו סוג הנאה זו? האם הנאה מהאמנויות השונות דומות לה? האם הנאה מסרט או הצגה מעולים יכולה להשתוות לסוג ההנאה המופק בעת האזנה למוסיקה נעלית? שאלה זו העסיקה אותי רבות עד לשיחתי עם פרופסור יונתן ברגר מאוניברסיטת פרינסטון. ברגר, מומחה למוסיקה ומדעי המוח, טוען כי כאשר אנחנו חווים ריגוש עילאי, צמרמורות ורעדות ממוסיקה, רגעים ספורים אך בהחלט זכורים לכל אחד מאיתנו, אנחנו למעשה מפעילים את מרכז ההנאה הגולמי, הלא הוא מרכז הגמול.  נקודה זו אינה מצויה בקליפת המוח אלא במוח הקדום, או כפי שמכונה ה"מוח הזוחל". זהו המקום הקולט בתוכו את כל מקורות ההנאה הבסיסיות שלנו כגון אוכל, מין ופעילות גופנית. זהו אותו מקום המופעל גם בעת נטילת סמים מסוימים.

מרתק להיווכח שהמוסיקה היא האמנות היחידה שההנאה שלה נכללת במרכז הגמול של המוח הקדום. דהיינו מדובר בהנאה בסיסית ביותר מטבע האנושות המקבילה בעוצמתה להנאות הגוף השונות. הנאה שאינה דורשת ידע אינטלקטואלי או הכרה תרבותית מוקדמת, אלא הנאה מהסוג היצרי והחייתי ביותר.

מוסיקה אם כן אינה רק חוויית פנאי ותרבות. היא הרבה יותר בסיסית מכך. היא מסוגלת לשלוט ולהשפיע על ה-doing וה-being שלנו באופן ניכר. אין לנו שום חברה אנושית בעולם ללא מוסיקה (וגם אנשים בודדים כדוגמת אסירים, שהיו מבודדים שנים רבות, ידועים בהישרדותם מתוך החברות לשירה ולמוסיקה שיצרו בעצמם). דרווין טען שהמוסיקה נוצרה לפני השפה והיא ממלא צרכים אבולוציוניים הישרדותיים. האדם הקדמון פיתח קולות מפורטים לכל מנגנוני החיים: לחיזור, לאזהרה בפני סכנה, להבעת שליטה ומנהיגות, כמו גם לחולשה.

כשם שהמוסיקה היא צורך אנושי קדום, כך הקשבה עבורי היא צורך דרוויניסטי הישרדותי. היא איננה בבחינת אפשרות אלא בבחינת חובה.

*

ד"ר אורית וולף הינה פסנתרנית בינלאומית, יוצרת רב תחומית, משוררת ומנטורית קריירה וחדשנות. מלמדת במרכז הבין תחומי בהרצליה בבית הספר למנהל עסקים ובאקדמיה המלכותית בלונדון. מרצת TED בתחום השארת החותם האישי וכלת פרס רוזנבלום. מאחוריה שורת פרסים בין לאומיים והגשמת חזון להביא את המוסיקה הקלאסית לקהל הרחב בדרך בלתי אמצעית. oritwolf@oritwolf.com.

תמונת כותרת: fizkes / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד מחוות קטנות וניואנסים מובילים אותנו לגדולה – מבט על החיים מעיניו של מנצח תזמורת

תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד

אנו יכולים לתעל את המוח ליצירתיות ושלווה – מומחים מסבירים אילו תנאים דרושים לכך

עוד מרדיו מהות החיים:

זמן להקשיב – שיחה עם ד"ר נאוה לויט בן-נון, חוקרת מוח ומנהלת מרכז סגול למוח ותודעה