הדופק עולה, הראש מעט סחרחר, התרגשות אוחזת בנו ואנו חוששים מכל פעולה מגושמת. אלה התחושות שאוחזות בלוליינים כשהם תלויים בין שמיים וארץ, והן מסייעות לשמור על ביטחונם. אדי דילייני, אקרובטית מנוסה שעובדת עם ילדים ונוער, טוענת שתחושות דומות מגיעות גם במצבים אינטימיים, ובכוחן לשמור על ביטחוננו באותה מידה גם שם.

סיטואציות אפופות חשש משחקות בשיקול הדעת ובצלילות המחשבה שלנו. כמה פעמים בחיים אנו חושבים "לו רק יכולתי לחזור אחורה לנקודה הזו עם התבונה שיש בי היום". פחד מפעיל את מנגנון הילחם, ברח או קפא, שלפעמים יכול להציל אותנו ולפעמים עלול להוביל אותנו להחלטות נמהרות מדי.

האקרובטית אדי דילייני חיה את התיאור הזה הלכה למעשה. כלוליינית בקרקס היא מבצעת פעלולים בין שמיים וארץ, לא פעם כשתזמון של שנייה והסתמכות על אדם אחר עושים את ההבדל בין אסון ובין תרגיל מבריק שסוחט קריאות התפעלות. היא מצאה כי אותה השפעה של פחד עוברת כחוט השני בהיבטים רבים של חיינו, וביתר שאת היא מצאה דמיון בין עבודת הלוליינות ובין סיטואציות של אינטימיות רומנטית.

דילייני עובדת עם ילדים ונוער כמאמנת אקרובטיקה, אך בכובעה הנוסף היא מדריכה למניעת פגיעה מינית. בהרצאת TED היא משתמשת בתובנות שרכשה בעמל רב על המכשירים כדי ללמד כיצד להאזין לרמזים שהגוף שולח בעת בלבול במטרה לפתח גישה מינית של הסכמה ושיתוף מלאים. בתוך כך היא מספקת שיעור כללי יותר לחיים, על הסכמה בפרט ועל התמודדות עם פחד בכלל.

קיפאון במצב סכנה

את הרצאתה פותחת דילייני במקום שאליו היא רגילה ובו היא חשה בנוח: תלויה על רצועת בד בגובה רב בתוך אולם אימונים. "אל תבינו אותי לא נכון", היא אומרת, "הלב שלי דופק כל-כך חזק, אני מופתעת שאתם לא יכולים לשמוע אותו. הראש שלי קצת סחרחר והיד שלי קצת מזיעה. למרבה המזל, לא רק שאני מכירה את התחושות האלה – אני נהנית מהן".

למעשה, בתנאים הנכונים כולנו נהנים מווריאציות של התחושה הזו. דילייני מציינת כדוגמה רכבות הרים וסרטי אימה – פעילויות שאנו עוסקים בהן מרצון מכיוון שיש לנו מידה גבוהה של ביטחון. מניסיונה, הקשבה לסימנים שהגוף משדר, כמו דופק מואץ או התכווצות פנימית, היא המפתח לתחושת הביטחון ולהבדל בין סכנה ממשית ואובדן שליטה ובין הנאה מסיכון מחושב מתוך בחירה ושליטה במצב.

הסימנים הללו נועדו להתריע על מצב סכנה, והתגובה שלנו צריכה להיגזר מהיכרות מעמיקה איתם: האם הגוף מאותת לנו שאנחנו בגבול הבטיחות או שאנו חוצים לכיוון סכנה? הסימנים עשויים להיתפס אחרת בין אנשים שונים. גופו של נהג מרוץ למוד הסיכונים ככל הנראה יגיב אחרת מגופו של מרצה באוניברסיטה. לכן דילייני מדגישה את חשיבות ההתנסות המבוקרת במצבים כאלה תוך למידת הגוף שלנו. "אם לא נדע איך להקשיב ולהגיב לסימני האזהרה של הפחד, אנחנו מסתכנים בכך שתשתלט עלינו התגובה המיידית של הילחם, ברח או קפא". כשמנגנון זה תופס פיקוד אנו מקבלים החלטות לא מתוך שיקול דעת, אלא מתוך אינסטינקט, ולא תמיד זה משרת אותנו, כי אין לנו שליטה באיזו משלוש האפשרויות "נבחר": קיפאון, למשל, עלול להיות תגובה שלוקחת מצב גבולי ומדרדרת אותו.

לעצור – ולקחת חזרה את המושכות

"כשאני מלמדת לוליינות אני רואה איך התלמידים שלי חווים את התחושות האלה מדי יום, וכשהם חווים אותן, נוצרת הזדמנות ייחודית לדבר עליהן, להכיר ולסמוך על התחושות האלה, כולל האפשרות לומר לא כשמשהו לא מרגיש כשורה". מכאן המעבר האינדוקטיבי לסיטואציות יומיומיות היה עבורה טבעי. גם אם הסיכון אינו פיזי ממשי, אלא יותר חוסר נוחות, מבוכה חברתית או שלל גוונים וניואנסים רגשיים אחרים, האזנה לגוף מסייעת להתנהלות מתוך בחירה והסכמה.

"בני נוער חשופים היום למקורות מידע מפוקפקים ביותר לגבי מיניות. הם חיים בתחושה שמצופה מהם להתנהג בצורה מסוימת ושזו הנורמה. וזה לא רק בני נוער, אנו המבוגרים חיים באותו עולם. בחירה והסכמה הם כלי עבודה חיוניים מאין כמותם במציאות כזו, והדרך לרכוש אותם היא הסבת הקשב מהרעשים שבחוץ אל הצלילים שבפנים".

זה יכול להיות בתמרון משפחתי מורכב, בשיחת מכירות מאלצת, ואפילו בשאלה סתמית בין חברים – מה עושים היום? המיקוד של דילייני הוא בנושא הרגיש של חינוך מיני. בעבודתה עם בני נוער שנפגעו היא נחשפה לעובדה שבמקרים רבים של פגיעה מינית קיימת היכרות מוקדמת בין הפוגע לנפגע. למעשה, פעמים רבות הפגיעה מתקיימת כבר בתוך מסגרת רומנטית, כאשר נחצה גבול. מטרתה של דילייני היא ללמד בני נוער להתפתח לבוגרים בעלי מודעות מינית גבוהה: מצד אחד,  לשרטט גבולות ביתר בירור מתוך היכרות עם הרמזים של גופם, ובאותה נשימה לפתח תקשורת פתוחה כדי לבסס הסכמה בסיטואציות אינטימיות. ולדבריה, "ככל שאני עוזרת לבני נוער להבין מהי הסכמה מינית כך אני מבינה שלימוד אקרובטיקה יכול לסייע לנו לנווט את החיים על פני הקרקע".

איך היא עושה זאת בפועל? באמצעות גישה לימודית קצת אחרת. מאמן קלאסי מסביר למתאמן מה לעשות, באיזה מנח להציב את הגוף, מה הוא אמור להרגיש באותו מצב וכן הלאה. "גישה זו דוחפת קדימה מבלי לבדוק עם האדם, והיא מתמקדת במה שאני רוצה מהם", היא מסבירה. דילייני, לעומת זאת, נוקטת טקטיקה שמשתפת יותר את המתאמן, נותנת מקום לתחושותיו ומעבירה לו שליטה ובחירה. היא, למשל, תשאל מתאמנת צעירה אם נוח לה לשבת על נדנדה, אם היא פוחדת, איך יהיה לה נוח יותר לשפר אחיזה והאם היא מוכנה לנסות לקחת צעד נוסף קדימה. היא גם מסבירה לה מה היא הולכת לבקש ממנה ומתארת לה את השלבים הבאים כדי שתהיה למתאמנת תמונת מצב מלאה, להבדיל מהליכה עיוורת עמוק יותר אל סיטואציה שעלולה לעורר חשש. בדרך זו המתאמנת לומדת לחבר בין תחושות הגוף ובין ביטחון והסכמה, היא יודעת מתי זה יותר מדי עבורה ומתי היא חשה נוח בתוך הסיכון.

דילייני מאמינה שהגישה הזו שומרת על בטיחותם של אקרובטים, שלומדים לסמוך על עצמם ועל הפרטנרים שלהם לתרגולות. אפשר בקלות לראות איך לוקחים את הגישה הזו לסיטואציה רומנטית. "פחות תקשורת יכולה להוביל לעמימות, לבעיות ואפילו לפגיעה", היא מסבירה, ואילו "כשאנו מדברים על אינטימיות, בדיקות כמו, 'האם זה נוח לך? האם אתה אוהב את זה?' בנוסף לכך שזה עוזר לבן הזוג להבין למה אתם זקוקים, רוצים ואוהבים, שאלות אלו מסייעות לנו לחוות חוויות שנזכור לחיוב ללא שום חרטות".

בני נוער חשופים היום למקורות מידע מפוקפקים ביותר לגבי מיניות. הם חיים בתחושה שמצופה מהם להתנהג בצורה מסוימת ושזו הנורמה. וזה לא רק בני נוער, אנו המבוגרים חיים באותו עולם. בחירה והסכמה הם כלי עבודה חיוניים מאין כמותם במציאות כזו, והדרך לרכוש אותם היא הסבת הקשב מהרעשים שבחוץ אל הצלילים שבפנים.

תמונות כותרת: David Tadevosian / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה

התוצאות המפתיעות שיכולות לבוא בעקבות חשיפת עצמנו והפגנת פגיעות

איזה מין בנאדם אנחנו - מה הפנטזיות המיניות שלנו יכולות ללמד אותנו על עצמנו?

עוד מרדיו מהות החיים:

לאהוב זה קל - ארקדי דוכין ועמית שלו על חכמת הקבלה ומיניות