הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

התוצאות המפתיעות שיכולות לבוא בעקבות חשיפת עצמנו והפגנת פגיעות


28 במרץ, 2018

בועז מזרחי

"זה מכוער, אבל זה ייקח אותך לשם". אם הייתם צריכים לנחש מי אמר למי ובאיזה הקשר, אפשר להניח שהניחוש הראשון שלכם לא היה קמפיין בשווי עשרות אלפי דולרים של אחת מיצרניות הרכב המובילות בעולם. ואולם, בשנות ה-60 הסלוגן הזה הופיע לצד תמונה של רכב הנחיתה הירחי – רכב חלל חרקי למראה – כרמיזה לכך שהיופי לא קובע. המודעה נועדה לשווק את החיפושית של פולקסווגן תוך הודאה במראה המפוקפק של הרכב. צריך לקחת בחשבון שבאותם ימים תעשיית הרכב האמריקאית התהדרה במכוניות גדולות וחזקות מאוד, שלידן החיפושית של פולקסווגן נראתה, ובכן, כמו חרק קטן. ואם המראה של חיפושית מפוקפק, מה נאמר על אסטרטגיית הפרסום הזו?

ריצ'רד שוטון, מומחה למחקר שיווקי, כותב במגזין Quartz כי משווקי פולקסווגן בארה"ב המשיכו עם האסטרטגיה הזו תקופה מסוימת ובכל מודעה הודו בחיסרון אחר של הרכב. מה עבר להם בראש כשהם העמידו את המותג חשוף על כל חולשותיו, ועוד בשוק התחרותי בעולם?

בואו נניח רגע את העולם המרתק של הפרסום בצד. מה קורה לנו, בני האדם, כשאנו לא מנסים להסתיר את החולשות? איזו שרשרת פעולות אנו יכולים לעורר כשאנו מפגינים פגיעות? מטעמים ברורים, הנטייה הטבעית שלנו היא להסתיר את המגרעות והכישלונות, ולהציג לעולם מהדורה ערוכה של עצמנו הכוללת רק את ההצלחות והשיאים. את היתרונות של חזות מלוטשת כמעט מיותר להסביר, אך האם יש יתרונות גם למצג משקף יותר של עצמנו – האם כדאי להראות לעולם שאנחנו פגיעים?

יצירתיות מסירה את הבריח מעל דלת סודית אל עולמנו המנטלי

כדי לענות על השאלה הזו הספיק לכותבת קייט הולווד להסתכל על עבודותיהם של אומנים מצליחים. היא חקרה את האופן שבו פגיעות משפיעה על יצירתיות במאמר מקיף במגזין הקריאייטיב It's Nice That ומסקנתה היא שהיצירות המרגשות והנוגעות ביותר הן אלה שחושפות את היוצרים במערומיהם. "לאונרד כהן כתב את הללויה כשהקריירה שלו הייתה בשפל של כל הזמנים", היא מדגימה. מאחורי הקביעה הזו מסתתר הסבר פסיכולוגי מרתק, שאחת הדוברות המובהקות שלו היא פרופסור לסוציולוגיה ברנה בראון מאוניברסיטת יוסטון. בראון, שמאמינה כי פגיעות וחשיפה הן אבני יסוד של יצירתיות, מעבירה תוכניות אימון על המעבר בין פחד לאומץ בדרך ליצירה. הולווד שוחחה עם רוקסן הובס, בוגרת התוכנית ויועצת לנשים בענייני קריירה. לדבריה, "פגיעות משמעה חוסר ודאות, סיכון וחשיפה רגשית [...] יצירתיות שווה לכל הדברים האלה".

פגיעות היא כנראה לא האסוציאציה הראשונה שלנו ליצירתיות. לרוב זו תתקשר קודם לצמיחה, הצלחה, פריצת דרך ושאר מילים יפות עם ניחוח חיובי. וזה נכון, אבל רק כאשר היצירתיות עובדת. רגע לפני שאנשים מתלהבים מהרעיון החדש והמופלא שלנו, אנחנו ניצבים על פי תהום. הרי מעצם ההגדרה של יצירתיות הבאנו לעולם משהו חדש, גם אם בזעיר אנפין. אנחנו לעולם לא יכולים לחזות במדויק כיצד הרעיון יתקבל, ולכן תמיד כרוך אלמנט של סיכון וחשיפה בתהליך היצירתי. קיימים אינספור רעיונות יצירתיים שנגנזו בשל החשש מתגובת הסביבה, או שיצאו לאור במקום ובעיתוי הלא מתאימים ונתפסו ככישלון.

אז אמנם לא נעים לעמוד על פי תהום, אבל כל זמן שאנו עוסקים ביצירתיות זה שלב הכרחי. אבל מה מסביר בדיוק את הקשר בין פגיעות ובין יצירות גדולות? הרי אם כל דבר שאנחנו מביאים לעולם כרוך בחשיפה, האפקט של פגיעות אמור להיות זהה בין אם הקלטנו אלבום סולו של סקסופון ובין אם שיתפנו תמונה באינסטגרם. אך נראה כי יש רובד עמוק יותר מהנכונות לעמוד חשופים עם הדבר החדש שהבאנו לעולם. הולווד מביאה את דבריה המנוסחים היטב של הבימאית אייפה מק'ארדל: "פגיעות היא כמו מעבר סודי אל עולמם הפנימי של אנשים, אל החלקים הפסיכולוגיים המורכבים והאמיתות שכולנו מנסים להסתיר אלה מאלה. האזורים הללו מתבררים כפוריים ביותר מבחינה יצירתית והמושכים ביותר". מזה נובע שככל שהיצירה שלנו חושפת יותר, כך הסיכוי שלה לגעת באנשים גדל. ככל שמצבו של היוצר בעת היצירה היה מורכב ועשיר יותר, ובהנחה שהוא הצליח להביא את תמונת המצב המנטלית שלו לידי ביטוי ביצירה, כך יעלה ערכה בעיני המתבונן, המאזין, הסועד וכך הלאה. מק'ארדל טוענת כי זהו מעבר סודי לעולם הפנימי של אנשים, אבל הפגיעות עולה דווקא מתנועה בכיוון ההפוך – כל פעולה יצירתית שאנו עושים היא למעשה מעבר סודי אל העולם הפנימי שלנו.

יצירתיות מחוללת קשר בין אנשים בתיווך של פגיעות. העמידה חשופים זה מול זה מאפשרת גישה למקומות עמוקים שלרוב אנו מסתירים.

על פי הלוגיקה הזו, כל זמן שיש לנו רגשות מורכבים, כולנו אומנים גדולים בפוטנציה. אבל רק מעטים מגיעים באמת לרמות הגבוהות. כישרון ומזל בצד, כדי להצליח דרושה גם יכולת לחשוף את עצמנו בפומבי, וזה, על פי פרופסור בראון, לא עניין של מה בכך. היא טוענת כי פחד מדחייה מונע מרובנו להיחשף. זהו מנגנון אבולוציוני עתיק שנועד לשמור אותנו בתוך הקבוצה ולווסת התנהגויות. היום, המחיר שנשלם על דחייה אינו גבוה כל כך כבעבר, מה גם שניתן להתאושש ממנו. לכן, כדי שבכל זאת נוכל למצות את הפוטנציאל היצירתי, עלינו להתמודד עם הפחד מדחייה. כיועצת קריירה, הובס עובדת עם הלקוחות שלה על העניין הזה באמצעות מסגור מחדש של הפחד כאומץ. "כל זמן שאנו חושבים שזו חולשה", היא מסבירה, "זה הולך להיות משהו שאנו נמנעים ממנו". כדי להגיע למצב שבו הפחד נתפס כאומץ, הדבר הראשון שלדבריה צריך לעשות הוא הבחנה מדויקת בין הרגשות השליליים השונים שלנו.

למה הכוונה? הובס מסבירה כי מכיוון שאנחנו לא אוהבים רגשות שליליים, רובנו נוטים לא להתעמק בהם יותר מדי, לא מנסים לפצח אותם כדי לחוש אותם בצורה עמוקה ומודעת. זה יכול לגרום לתחושת הפגיעות להתערבב בקלות עם רגשות אחרים שליליים אחרים ולהיקשר אליהם, מה שיוצר גוש חסר צורה של הרגשה כללית רעה בכל פעם שאנו חשופים. אם מעניקים תשומת לב מדוקדקת לתחושות, פגיעות יכולה להיות רגש הרבה יותר מחודד ומדויק. היא יכולה להרגיש, למשל, כמו יציאה מסאונה היישר אל מי קרח, כפי שתיאר לקוח של הובס מפינלנד. "אם אנחנו יכולים לבצע את ההבחנה ביניהם [הרגשות] ולהבין שאנו חשים פגיעות – להבדיל מבושה, למשל – אנו יכולים לספר לעצמנו שזה מכיוון שאנו נוהגים באומץ".

תיאור מובחן נוסף להרגשת הפגיעות? "חשתי מסוחרר קלות, אך מאושר, כאילו הרגע קפצתי במתח ממטוס וגיליתי שהמצנח שלי נפתח ואני יכול ליהנות מהריחוף לקרקע". על ההרגשה הזו מספר מאט האטרסלי, כותב ומאמן אישי לעסקים, במאמר ב-Tiny Buddha שבו הוא מספר על משימה שקיבל במסגרת סמינר ומטרתה להכניס את עצמו באופן יזום לסיטואציה של פגיעות וחשיפה. זהו תרגיל ידוע שעובד על הקונספט של טיפול בחשיפה – התמודדות עם הפחדים שלנו כדי להוריד את סף הרגישות. המשימה שהוא קיבל הייתה להיכנס לחנות כלשהי ולבקש מהמוכר בקשה נועזת, רנדומלית ומופרכת, שבינה ובין החנות אין ולו קשר דל.

גישת המדען – כל חשיפה לעולם היא ניסוי מעבדה

לאחר לבטים רבים האטרסלי אזר אומץ להיכנס לחנות עיתונים. "הלכתי לכיוון הדלפק, הבטתי היישר בעיני הבחור ואמרתי עם פני פוקר: אפשר לקבל צ'יזבורגר וצ'יפס גדול בבקשה?" זה אולי לא הדבר האמיץ ביותר שאפשר לעשות, אבל צריך לזכור שחלק מהמשימה היא לדחוף את עצמנו לתוך הסיטואציה ללא שום אילוץ חיצוני, כך שבפרופורציות הללו מדובר באתגר לא פשוט כלל. אבל משהו אחר, חשוב יותר, קרה כתוצאה מעמידתו חשוף ופגיע לביקורת. האטרסלי מספר שבמקום לסלק אותו מהחנות או לומר לו שהוא טעה, המוכר "מלמל משהו על סנדוויץ' שיש לו במקרר". תשובת המוכר הציפה אותו בחיבה כלפי המוכר, "שאפילו בסיטואציה הביזארית הזאת ניסה לעזור לאדם זר".

באופן מפתיע, ואולי לא כל כך, ההתנסות הזו הגבירה אצל האטרסלי מגוון תחושות ותכונות, שאחת מהן לדבריו היא יצירתיות. בדומה לבראון והובס שמחברות פגיעות ויצירתיות, גם במקרה הזה נוצר הקשר בין שני הגורמים. וכשהאטרסלי ממשיך לנתח את החוויה הוא מגיע אף לאותה מסקנה – העמידה חשוף מול בן אדם אחר הובילה לחיבור עמוק יותר ביניהם. כשהוא הרשה לעצמו להפגין פגיעות – להציג עצמו כאדם לא מחובר ואולי מעט הזוי – זה הפעיל משהו בתוך המוכר שעמד מולו שגרם לו להגיב באדיבות ולנסות לעזור. האטרסלי מסביר כי העובדה שחשף את עצמו כך ניערה את שניהם מהשגרה ויצרה ביניהם קשר, אמנם זמני, אבל כזה ששניהם כנראה לא יחוו שוב בתקופה הקרובה. הבדל אחד בכל זאת קיים בין הסיטואציה של האטרסלי ובין הגישה של בראון והובס – במקרה שלו, הטכניקה להתמודדות עם הפחד היא לחיות את הרגע מבלי להתמקד בעתיד מדומיין ובתרחישים מעוררי הבושה שהוא מזמן לנו.

פגיעות היא כמו קפיצה למים קפואים. כשמבודדים את תחושת הפגיעות מעיסת הרגשות הקשים, פתאום מגלים שהיא לא שלילית באופן מובנה.

ובכל זאת, אי אפשר שלא לתהות האם אנחנו לא משקרים לעצמנו קצת כשאנו מתעלמים מהעתיד, או מספרים לעצמנו שהפחד הוא למעשה אומץ. הכותב איודג'י אווסיקה הקדיש לעניין הזה טור במגזין Medium. הוא מאמין כי התמודדות עם הפחד כרוכה ראשית בהכרה בו. "הדחייה החברתית שממנה אתם חוששים היא בלתי נמנעת. דחייה ולעג באים עם הטריטוריה אם אתם מנסים להתבלט". למעשה הוא מהדהד את הדברים של בראון, אשר טוענת כי יצירתיות אינה יכולה להתרחש ללא הסיכון שבדחייה. אווסיקה רק מסביר שעלינו לקבל את הדחייה כעובדת מציאות. כי "כשאתה מקבל את הדחייה כבלתי נמנעת, אתה יכול לשאול את עצמך האם המטרות שלך שוות את המאמץ". ואם הדחייה בלתי נמנעת, והפחד הוא חלק בלתי נפרד מכל דבר שנרצה ליצור, המסקנה היא פשוט לאמץ אותו. קל לומר – קשה לבצע, תגידו? אתם צודקים. אבל אז אנחנו נקלעים ללופ פילוסופי. שהרי אם התנאי ליצירתיות הוא חשיפת החולשות ועמידה פגיעים מול העולם - אם לא התמודדתם עם התחושות הנובעות מתנאי זה כנראה מה שעשיתם לא היה יצירה.

אווסיקה מציע 'תרמית' משל עצמו. במקום לפחד מדחייה בעקבות כישלון, פשוט אל תיכשלו. אפשר לכנות זאת גישת המדען, והרציונל הוא כזה: "אתם היחידים שרשאים להחליט אם אתם כישלון". הוא ממשיך ומסביר כי חוויות היצירה שלנו בחיים לא שונות בהרבה מניסויים שעורכים מדענים במעבדה. כשחוקרים עולים עם השערה חדשה הם בוחנים אותה באמצעות ניסויים. אם הניסוי נכשל וההשערה מופרכת, "הם לא נעצבים או מתייאשים", הוא מסביר. "למעשה, הם עשויים להרגיש שהם קרובים יותר לתגלית כי הצליחו לפסול משהו". אז נכון שלפני כל ניסוי יש התרגשות, עקצוץ ומתח לגבי מה שעומד להתרחש, אבל מרגע שהדבר לא עובד אנחנו ישר עוברים לשלב התחקיר, למידה ועם הראש לתכנון הניסוי הבא. במובן הזה ניסוי בננו-טכנולוגיה לא שונה מחשיפת שיר שכתבתם ברשת החברתית. אתם מקבלים ריג'קטים וממשיכים הלאה. וזה עוד בלי לקחת בחשבון שייתכן מאוד שהניסוי, במעבדה או בחיים, יצליח.

שאלה נוספת שצריכה להישאל היא מה יקרה אם השיר יישאר לנצח במגירה או התמונה כקובץ על כרטיס הזיכרון. והתשובה לכך פשוטה מאוד – כלום. זה האימפקט הסביבתי שלנו כאשר אנחנו לא נחשפים ולא מרשים לעצמנו להיות פגיעים.

האם אפשר להיות פגיעים גם כלפי עצמנו?

בחזרה לקמפיינים הבלתי מחמיאים של חיפושית, מסתבר שהם לא היו עניין חד פעמי אלא שיטה שמותגים אחרים עשו בה שימוש לאורך השנים. והסיבה לכך היא שזה עובד נהדר. נחסוך מכם נתונים מספריים ונציין רק שפולקסווגן שברו שיאי מכירות בארה"ב בעקבות הקמפיין. מדוע זה קורה? בגלל תופעה פסיכולוגית שמכונה אפקט פראטפול, אשר גורם לאנשים – או מכוניות, או כל דבר אחר – שמפגינים חולשה, למצוא חן יותר בעיני הסביבה. מיודענו מומחה השיווק ריצ'רד שוטון מספר כי התופעה התגלתה ב-1966 על ידי פסיכולוג מהרווארד בשם אליוט ארונסון. בניסוי שערך גילה שכאשר שני מתמודדים גילו יכולת ביצועית גבוהה בחידון, אנשים ששפטו אותם (שהיו למעשה הנבדקים), נטו לחבב יותר את המתמודד ששפך קפה בטעות. הטעות הייתה כמובן חלק מהניסוי ונועדה להציג את האדם בעל חולשה. ההסבר לאפקט, כותב שוטון, הוא שחולשה "מגבירה את הנגישות אליו וגורמת לו להיתפס פחות קפדן, יותר אנושי".

במילים אחרות, הוא נתפס יותר כמותנו, אנחנו מרגישים שיש מעבר סודי בין העולם הפנימי שלו לעולם הפנימי שלנו. אנחנו לא תופסים את עצמנו כמושלמים, יש לנו היכרות אינטימית מאוד עם כל החולשות שלנו, והן מלוות אותנו בכל רגע נתון, בין אם במודע ובין אם בתת-מודע. להבדיל מהפסאדה שאנחנו ואחרים מציגים, שחושפת לעולם כל מה שאינו חולשות. ולכן, כשאנו מגלים שבני אדם הם למעשה פגיעים ומלאי חולשות כמונו, קל לנו להתחבר אליהם.

בפרספקטיבה הזו יצירתיות מקבלת מימד חדש של משמעות. אנו נוטים להקנות לה חשיבות בזכות העובדה שהיא מאפשרת לנו לראות את העולם מזווית מעט שונה. כשאנו מביטים ביצירה של ואן-גוך, למשל, יכולה להיפתח לנו הבנה חדשה על החיים. אבל מהרעיונות הללו מתברר שליצירתיות יש חשיבות גם במובן הפוך לכאורה, כלומר שהיא מאפשרת לנו דווקא לראות את אותו הדבר שקיים בנו, גם אצל אחרים. אולי הדרך לחבר את שתי האיכויות הללו היא להיות חשופים לא רק כשאנו יוצאים החוצה עם יצירה, אלא גם כשאנו סופגים אותה מבחוץ. רק שכאן האומץ לעמוד פגיעים הוא כבר כלפי עצמנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אילו מאפיינים דרושים כדי להתגבר על הפחד? האומץ האנושי, קווים לדמותו

מהי הנקודה שבה הביטחון העצמי שלנו מתחיל לשגשג?

ההרצאה השבועית של TED: אסטרונאוט מסביר מדוע חשיפה לפחד היא ערש הלידה של יופי

עוד ממהות החיים

13.12.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע מבט בוחן גורם לירידה בביצועינו, ואיך מתמודדים?
12.12.18
טנגו עם הנורמות – מה אפשר ללמוד על עצמנו דרך נקודת המבט של קווין?
11.12.18
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
10.12.18
עושים שלום עם השיער – כיצד לגרום לו לשתף פעולה עם השאיפות שלנו?
06.12.18
ההרצאה השבועית של TED: כדי להבין את עצמנו צריך לשאול איך תיראה המציאות בהיעדרנו
05.12.18
ואן גוך עוזר להכשיר סטודנטים לרפואה, והתרגיל הזה יכול לאמן אותנו בצורה חדשה של חשיבה
03.12.18
הילכו השניים יחדיו? הפרדוקסליות שבניסיון למדוד רוחניות בכלים מדעיים
29.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כמה מחשבה אנו משקיעים ב'למה' שלנו?
28.11.18
מדוע אנו כה נמשכים לריכולים – וכיצד הם משפיעים על מבנה החברה שלנו
26.11.18
המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה
22.11.18
ההרצאה השבועית של TED: לא צריך תירוצים מיוחדים כדי להיות יצירתיים
21.11.18
ירידה לצורך עלייה – ככול שנוח לנו יותר, כך נדרש מאמץ גדול יותר בכדי לחוש נוחות
20.11.18
מחבקים את חכמי השבט – 3 מאתגרי התקופה וכיצד להיערך לקראתם כבר מגיל צעיר?
19.11.18
שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר
15.11.18
ההרצאה השבועית של TED: שימו קץ להתלבטויות באמצעות מודלים מדעיים פשוטים
14.11.18
מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?
13.11.18
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
12.11.18
אין דבר כזה אנשים משעממים - כיצד לטפח את נקודת המבט הייחודית שלנו?
08.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
07.11.18
מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו