דלג לתוכן

על פי הדאו, מינימליזם מנטאלי ומעשי הוא המפתח לחידוד כושר התפיסה והפעולה שלנו


* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

המוח שלנו לא צריך להוציא עשן בכל פעם שאנו נתקלים בבעיה. אלא שלעיתים אנו מותנים לחשיבה מאומצת גם במקום שהיא לא נדרשת. גישת המסורת הסינית מלמדת כי במקרים לא מעטים, הפתרון המוצלח ביותר הוא דווקא זה שמצריך את המאמץ המועט ביותר.


בועז מזרחי | 13 ינואר, 2020

תהיה זו לשון המעטה לומר שכושר ההמצאה של המוח האנושי הוכיח את עצמו לאורך ההיסטוריה. אם היו שואלים אדם מהתקופה הניאוליתית – דהיינו בראשית המהפכה החקלאית – איפה יהיו צאצאיו בעוד כ-10,000 שנה, אין להעלות על הדעת שהיה מתקרב לחיזוי מציאות ימינו. המוח האנושי לא מותיר אבן על אבן, כל דבר עבורו הוא פוטנציאל יצירה והמצאה.

יתרונותיה של יכולת זו בצידה, ואולם היא אינה חפה מתופעות לוואי. אחת הפחות מדוברת בהן היא ההתניה שנוצרה בקרב האדם המודרני להיות תמיד בפעולה; למלא בעשייה, במחשבה ו/או במלל כל סיטואציה אפשרית. אין טעם להאשים אותנו על הצורך הזה, הוא מגיע באופן טבעי. מה שכן כדאי הוא לזהות מתי התועלת הופכת לחיסרון, וכן להשקיע בלמידה כיצד לשחרר את הצורך למלא כל חלקה פנויה.

שכן לא תמיד אקטיביזם – יהא מחשבתי או מעשי – תורם לפתרון בעיות. לעיתים הוא דווקא מסרבל אותן אף יותר ובמקרים כרוניים עלול ליצור דוק ערפילי תמידי של המחשבה. במקום שזו תהיה מפוקסת במשימות עצמן, היא ממוקדת כל הזמן בצורך להיות פעילה ומחפשת באופן שיטתי איך להיות עסוקה. כשאין באמת מה לעשות היא יוצרת יש מאין. במקרים מסוימים יכולה להיות לכך השפעה יצירתית נהדרת, ובמקרים אחרים מדובר ב'גז בניוטרל'. בכל אופן, כשזה המצב הקבוע הכלי הופך ליעד, מה שעלול להוביל לתשישות מנטלית ובאופן פרדוקסלי לפגיעה באיכות המחשבה.

מדוע אנו נוטים לסבך בעיות פשוטות?

במאמר ב-Psychology Today מתארת ד"ר אווה קרוקוו, מומחית לקבלת החלטות מאוניברסיטת לסטר, את אחת הסיטואציות הנפוצות שבה אנו נתקלים בתופעות הלוואי של חשיבת יתר: הקושי להגיע לפתרון בבעיות הפשוטות ביותר. התופעה מכונה "חוק הטריוויאליות של פרקינסון" והיא קובעת שקיים יחס הפוך בין מידת המורכבות של בעיה ובין מידת המורכבות של הדיון בה. קרוקוו מציגה את הדוגמה המפורסמת לתופעה, המכונה "בעיית סככת האופניים", אשר מספרת על צוות מנהלים שמאשר החלטה להקים תחנת כוח גרעינית בדיון בן 10 דקות. לעומת זאת, כאשר אותו צוות צריך להחליט על הקמת סככת אופניים לעובדים, הדיון נגרר על פני מספר מפגשים תוך ירידה לרזולוציות של צבע מסגרת הכניסה לסככה.

מה גורם לצוות המנהלים – ולנו – לסבך בעיות פשוטות? על פי קרוקוו מספר תנאים מובילים לכך. ראשית, "הפתרון נראה קל מדי" ולכן אנשים נוטים לחשוב שלא תיתכן בעיה כה פשוטה. יכול להיות שגם אגו נכנס לתמונה, כיוון שאנו לא אוהבים לחשוב שבתחום אחריותנו יש החלטות שיכול לקבל ילד בגן. סיבה שנייה היא ש"הפתרון סובייקטיבי", מה שמכניס לפעולה את הטעם האישי שלנו ומהווה כר פורה לצורך שלנו בהתבטאות והטבעת חותם. תנאי נוסף הוא ש"הבעיה נפוצה" ולכן לכל אחד הכישורים והניסיון הדרושים להתמודד איתה, מה שגורם לנו להניח שאנו מומחים בעניין.

כדי להימנע מחשיבת יתר במקרים כאלה, קרוקוו מציעה להפעיל אסטרטגיות תכנון, ליצור סדרי עדיפויות, להגביל בזמן וכן הלאה. אבל אלה כלים שלא תמיד בתחום הסמכות שלנו ליישם על אחרים, וממילא הם מהווים פלסתר לבעיה שייתכן שצריכה טיפול עומק. שכן סיבוך בעיות פשוטות הוא רק ביטוי אחד לרעש המנטאלי שנוצר כתוצאה ממרוץ אקטיבי אחר עשייה, מחשבה ודיבור.

"בעיית סככת האופניים". נושאים פשוטים מהווים פרצה להתדיינות בלתי נגמרת. צילום: Lillian Tveit / shutterstock

לא כל סיטואציה מצריכה בהכרח התערבות יזומה שלנו

ספר הדאו דה ג'ינג מנסה – בין היתר – לגשת לבעיה עתיקת היומין הזו בדרך אחרת: שינוי הנחת היסוד לגבי מצב הפעולה של מחשבה. אחד המונחים העלומים והאמורפיים בתרבות הסינית, ובכלל, הוא ה"דאו". בלתי ניתן להקיף את הסברו במילים, אך ניתן לדבר על פנים שונות שלו. אחד מהם הוא זרימה, שחרור אחיזה והימנעות מעשייה.

"מעטים בעולם מבינים את הלימוד ללא מילים, או את ערכה של אי-פעולה". משפט זה, על פי סרטון בערוץ Einzelgänger, מיוחס לפילוסוף לאו דזה שחי במאה ה-6 לפנה"ס. אף על פי שקיומה של דמות זו שנוי במחלוקת, אין עוררין על השפעת הספר פרי עטה (האמיתי או המיתי) – הדאו דה ג'ינג. אחת התמות המרכזיות בספר הזה, שמהווה את אבן היסוד לדאואיזם, היא "וו וויי, שניתן לתרגם כאי-פעולה, פעולה נטולת מאמץ או המושג הפרדוקסלי – פעולת אי-פעולה".

הדאו דה ג'ינג מלמד כי עלינו לחיות בהרמוניה עם הדאו, כוחו האינסופי והבלתי ניתן לתפיסה של היקום. כיצד ניתן לחיות בהרמוניה עם משהו שלא ניתן להבין? ובכן, לדאו יש הרבה מופעים ארציים, מסתבר, שאת חלקם אנו יכולים לתרגם לאורח חיים. "אנו יכולים למצוא רמזים רבים [בדאו דה ג'ינג] שמצביעים על כך שעלינו להשיג שקט נפשי, לרסן את החושים, להיות ענווים ולעצור את התאווה, בכדי לפתוח עצמנו לאופן פעולת היקום".

Einzelgänger מסביר כי אצל ספורטאים, למשל, הרמוניה עם הדאו באה לידי ביטוי במצב זרימה, או ה'זון', שבו פעולותיהם נעשות ללא מחשבה וללא השקעת מאמץ. הן מתרחשות מאליהן כמו עלה הספורטאי על גל בלתי נראה שנושא אותו לביצועים מושלמים. אומנם מדובר בפעולה, אבל לא כזו המצריכה הפעלת מחשבה אקטיבית. הספורטאי שנמצא בזון לא טרוד בניתוח הסיטואציה, אלא פועל כמעט מכוח רפלקס. המוח צלול לגמרי, משוחרר מאחיזה בדאגות ומחשבות ומצוי בריכוז מקסימלי בפעולות עצמן. כלומר, כשהוא נקי ממחשבות אקטיביות, נפתח למוח ממד של חדש של יכולת מנטלית ופיזית.

ביטוי נוסף להרמוניה עם הדאו ניתן למצוא בסיפור על טבח שהשתמש באותה סכין 19 שנה. טבח מקצועי, על פי הסיפור, מחליף אחת כל שנה וטבח בינוני – כל חודש. אבל אותו טבח הגיע לרמת עידון כה גבוהה שכמעט ולא היה מפעיל לחצים על הלהב. "סיפור זה מתחבר לשיעור חיוני נוסף של הדאואיזם, והוא כוחה של עדינות". במילים אחרות, דאו הוא החוכמה שבהפעלת האנרגיה המינימלית הדרושה להשגת מטרה, והיכולת לווסת בין עשייה לאי-עשייה. "זהו שביל הזהב בין חרדה לשיעמום", מסביר Einzelgänger.

הוא מוסיף וטוען כי בחברה המערבית אי-עשייה מזוהה עם עצלנות, כשבפועל אנו נשחקים מעשיית יתר בלתי נדרשת. "הישגים אינם שווים לסך האנרגיה שהשקענו, הישגים הם תוצאה של סדרת פעולות. הדבר המשעשע הוא שרבות מהפעולות הללו מתרחשות בטבעיות והמשימה לא מצריכה יותר התערבות אנושית משנחוץ כדי לדחוף אותה בכיוון הנכון. האין זה כך שבעיות רבות פותרות את עצמן?"

ריקון עצמי משאיר את הקולטנים שלנו רגישים יותר לדקויות

כלומר, במקום להרבות במחשבה ובעשייה, במקרים מסוימים אנו יכולים לבחור לסגת ולהימנע, לאפשר לדברים להסתדר מאליהם. כמו למשל בבעיית סככת האופניים. וכשם שהיגיון הדאו פועל בעולם המעשה, כך הוא פועל בעולם המחשבה והדיבור. כשם שהוא מציע לנו לצמצם עשייה כדי להשיג פתרונות פשוטים, כך הוא מציע לצמצם מחשבה ודיבור כדי להשיג הבנה חדה ובהירה של העולם. פרופסור רוברט ג'יי. וויקס, פסיכולוג קליני מאוניברסיטת לויולה, מתייחס לכך בספרו  The Tao of Ordinariness: Humility and Simplicity in a Narcissistic Age באמצעות המונח "לטייל במשקל קל" (Travel Lightly).

במובאה מהספר שפורסמה במגזין Spirituality & Health מפורטים עיקרי הגישה: "לטייל במשקל קל משמעו לא רק להרפות אחיזה ברכוש בלתי נחוץ, אלא גם בהרגלים פנימיים ישנים". ההרגלים הללו, הוא מסביר, נובעים פעמים רבות מנורמות חברתיות שדוחפות אותנו ללכת בעקבות האגו. כתוצאה,  עולה סף הגירוי שלנו ואנו נהיים קהי חושים לדברים הרגילים. צמצום ופשטות, לעומת זאת, "מגבירים את רגישותנו למתנות 'הקטנות' של החיים". כמו כן, פשטות "מביאה לידי תבונה ולמתנה נוספת שנראית נדירה בימינו: שכל ישר".

וויקס ממחיש את רעיון הצמצום באמצעות המילה היוונית Kenosis (בתעתיק: קנוזיס) שמשמעה "תהליך של ריקון עצמך". הוא מביא את דבריו של המשורר האמריקאי רוברט לקס:

"בלשון תיאורית, קנוזיס קשורה לרעיון שכשאתה נותן, אתה משחרר, אתה מרוקן עצמך, וכשאתה פועל כך אתה מציב עצמך בעמדה לקבל עוד […] אני לא יכול לקבל דבר מהטבע אם איידתי את האוקיינוס בפרץ מילים מלובנות מחום. אבל עם טיפה קרירה אחת של מילה יש די והותר מקום להרהר. כל מה שצריך הוא להימנע מחסימת הזרימה".

צמצום זה עניין של ניהול משאבים ומינוף כוחות קיימים

הסופר הלובי-אנגלי הישאם מטאר הביא פרקטיקה זו לכדי אסטרטגיית שיח וניהול מערכות יחסים. בטור ב-Guardian הוא מצהיר כי שתיקה היא האמצעי היעיל ביותר להבנת חבריו. הסיבה לכך היא ששתיקה היא היעדר מילים, והיעדר מילים משאיר את המוח פתוח לתפיסה רחבה, על-אוראלית, שאינה מוגבלת לשדות שמאפשרת לנו השפה. הוא מספר על חבר קרוב מאוד, שבכל פעם שהם מדברים על החברות שלהם שניהם מרגישים כי המילים כובלות את המהות האמיתית שלה. לעומת זאת, "זה כשדבר לא נאמר וחברי ואני, לדוגמה, צועדים זה לצד זה, שאני יכול לזהות משהו לגבי טבעו האמיתי", הוא כותב.

לדבריו, השתיקה מאפשרת לנו גישה למה שמילים לא מסוגלות לתאר. "מילים הן תרגום", הוא מסביר. "בדממה, אנחנו בשלב שלפני התרגום. אנו תופסים את הדבר". את המילים שאנו מרוקנים מתוכנו תופס מקומה של האינטואיציה, של חוויה בלתי אמצעית. צמצום השימוש במילים, צמצום המחשבה האקטיבית, מחדד את תפיסת המציאות שלנו. כפי שאנו ערים יותר לדברים הפשוטים בחיים, כך אנו מתחדדים יותר לניואנסים הקטנים במערכות היחסים שלנו.

מטאר מאמין כי מדובר בכישור נרכש. "בפעם הבאה שאתם בפגישת בעבודה או עם מישהו אהוב או עומדים מול יצירת אומנות, קוראים ספר או מבשלים ארוחה, נסו להאזין לזה [לדממה]. ככל שאתם פונים לכך יותר, כן תגבר התנובה. היא תספר לכם דברים גדולים רבים".

אי-עשייה, אי-דיבור, אי-מחשבה – כל אלה עלולים להישמע כתכונות של נרפות, חולשה וחידלון. אבל זה רק אם יוצאים מנקודת הנחה שיש לנו שליטה מלאה בכל היבטי המציאות. זו, כמובן, אילוזיה מושלמת. ולכן, בחלקים מהחיים שאין לנו שליטה, או בכאלה שלא באמת מחייבים את ההתערבות שלנו, גישת הדאו יכולה לשפר משמעותית את מצבנו. היא הופכת את מחשבתנו צלולה יותר, מה שמאפשר להביט נכוחה על העולם, נקיים מהערפיח המחשבתי. ובאותו זמן היא מפחיתה חיכוך ומשאירה לנו יותר אנרגיה פנויה להשקיע במקומות הנחוצים באמת. במין אירוניה מעגלית, קל לנו יותר לראות היכן כדאי להשקיע את האנרגיה שהתפנתה כאשר אנו נקיים מרעשים פנימיים. באופן הזה, הימנעות וצמצום מקדמים חיים יעילים ומשמעותיים יותר.

תמונת כותרת: Fabrice Villard on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.