הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: לא חייבים להסכים עם דעות שונות, אבל שווה להקשיב להן


2 באוגוסט, 2018

זה לא סוד שהחיים בתקופה שלנו מאופיינים בקיטוב חברתי ופוליטי חזק. קיימת טענה שהרשתות החברתיות מקצינות את ההפרדה בין אנשים וגורמות לכל אדם להתבצר בעמדותיו, לא משנה אם מדובר בעמדות פוליטיות, בגישה לתזונה או במיקרו-עמדה ביחס לשיטת גידול הסחלבים המושלמת. התופעה בהחלט לא ייחודית לרשתות. גם אם בהחלט התעצמה משמעותית במרחב הווירטואלי, היא בזליגה קבועה אל העולם האמיתי. אנשים בשר ודם אינם מסוגלים לשמוע דעות שונות משלהם, או כאלה שסותרות את תפיסת עולמם.

הדמוקרטיה אמורה הייתה לשמש מרחב מאזן שבו ניתן להביע את כל העמדות, תוך הגנה על שלומם של אנשים. בשנים האחרונות, כך מרגיש זכארי ווד, פעיל חברתי ששואף להפגיש בין אנשים בעלי תפיסות מנוגדות, נשחק משמעותית התפקיד הראשון, והתפקיד השני קיבל טוויסט משתק. יותר ויותר מקרים נחשפים על השתקה ואף בליצים אינטרנטיים כלפי אנשים שהביעו עמדות אשר נתפסו כפוגעניות. מכיוון שפגיעה היא עניין סובייקטיבי, הרעיון בדמוקרטיה הוא לאפשר ללכת הכי רחוק שאפשר עם העמדות, כשהגבול המסומן הוא לרוב הסתה לאלימות. המצב היום, על פי הרצאתו של ווד על בימת TED, הוא שמרחבי דיון ציבורי כמו רשתות חברתיות או אוניברסיטאות הפכו כלי להגנה על רגשותיהם של אנשים. כל חוסר נוחות מוביל לאטימת אוזניים.

לדבריו, מלבד החטאה ברורה של הרעיון הדמוקרטי ושינוי בפועל של צורת החיים של כולנו, המגמה הזו מונעת מאנשים ללמוד ולהתפתח. קשות לשמיעה ככל שיהיו, הוא טוען, דעות שונות משלנו מספקות לנו שני יתרונות עצומים: ראשית, זו הדרך הטובה ביותר ללמוד את ההתנגדויות, לחדד את טיעונינו ולהכיר את הצדדים שעימם אנו מתמודדים על דעת הקהל. שנית, העובדה שאנשים מחזיקים בעמדות שונות משלנו בתחום מסוים לא אומרת שאין לנו דברים במשותף. רק באמצעות היפתחות והאזנה אפשר למצוא את האינטרסים המשותפים ולחשוב על דרכים מעשיות לתיקון דברים, להבדיל מהתבוססות בביצת השנאה, הרגל שפוטנציאל השינוי הטמון בו אפסי עד לא קיים.

 
'לא נוח' שונה מ'מסוכן'

זכארי ווד הוא צעיר ממוצא אפרו-אמריקאי בארצות הברית, נתון שמספיק כדי להבהיר עד כמה הוא מועד להיחשף לדעות בלתי נעימות. שני מקרים שהוא זוכר במיוחד הם הספר עקומת הפעמון של חוקר מדעי המדינה צ'ארלס מוריי ומאמר של עיתונאי ופרשן פוליטי בשם ג'ון דרבישייר. שני הכתבים הכילו התבטאויות גזעניות חריפות מאוד, אם כי תוך הצגת טיעונים וראיות. כלומר, הם לא נכתבו כהסתה פרועה נגד שחורים וקריאה לאלימות לבטח לא הייתה שם, אבל בפירוש הציגו אותם באור מאוד שלילי. "ובכל זאת", מספר ווד, "בשנת 2016, הזמנתי את ג'ון דרבישייר כמו גם את צ'ארלס מוריי לדבר בבית הספר שלי, בידיעה מלאה שאתן להם פלטפורמה ותשומת לב עבור רעיונות שלהם בזתי ואותם דחיתי".

היה זה במסגרת תפקידו כיו"ר קבוצת סטודנטים בשם Uncomfortable Learning שמטרתה ליצור פורומים בדיוק מהסוג הזה, שבהם אנשים נחשפים לדעות שנמצאות בטווח הלגיטימי מבחינת מה שנסבל בדמוקרטיה, אבל רחוק מאוד מאזור הנוחות שלהם. השאלה היא לשם מה לנו להאזין לדברים מהסוג הזה, וקחו את זה לווריאציות האישיות שלכם עבור 'דעה בלתי נסבלת', ומה גורם דווקא לצעיר אפרו-אמריקאי להילחם על חופש הדיבור של אנשים שמייחסים לו מאפיינים כה שליליים.

ההסבר של ווד מתחיל בבית אמו, שחינכה אותו תמיד לנסות ללמוד מאחרים. "היא עודדה אותי לראות את העולם והבעיות שלו כמורכבות, שנויות במחלוקת ומשתנות כל הזמן". הוא בא ממשפחה שבה הדעות היו מוצקות, אך האם לימדה אותו שזה לא סותר את העובדה למציאות יש רבדים נוספים, ולגיטימי שאחרים יתמקדו בהם. כשהיה ילד, הוא מספר, נתקל בביטוי "העדפה מתקנת" ושאל את אימו מה המשמעות. במקום להסביר לו במשפט אחד שמוסדות מקדמים מיעוטים שחוו בעבר הדרה, היא הסבירה לו את כל הרקע, מדוע היא תומכת ברעיון, ובעיקר הבהירה לו כמה חשוב שיראה את הנושא "כשנוי במחלוקת עם היסטוריה ארוכה". באופן ספציפי, היא הסבירה לו כיצד פעולות של אפליה מתקנת פוגעות במאמציהם של אנשים שאינם שייכים לקבוצות הנהנות מהם. ובאופן כללי, כדבריו, "אימי רצתה שאבין שאני אף פעם לא צריך פשוט לבטל דעות שאיני מסכים איתן, או לא אוהב אותן, כי תמיד יש משהו ללמוד מנקודות מבט של אחרים, גם כאשר זה עלול להיות קשה".

כלומר, דעות של אחרים מלמדות אותנו. הן לא חייבות להיות חביבות עלינו ואנחנו בפירוש לא חייבים לאמץ אותן. אבל הן מרחיבות את המפה המנטלית שלנו לגבי נושא מסוים. אם נאמץ לרגע משקפיים של מדען השואף להכיר תחום מסוים, האם היינו דוחים פיסת מידע שסותרת את הידע שלנו? כיצד זה היה משפיע על הניסיונות שלנו לפתור את הבעיה? כשאנו מביטים על נושא מסוים במחשבה שחלק מהדעות אינן לגיטימיות, אנחנו פשוט מוחקים חלק מהמציאות שלא נוח לנו איתו, כאילו מדובר בעריכת תמונה בפוטושופ. ומה שמתקבל בסוף הוא בדיוק זה – תמונה נעימה יותר לעין שאינה משקפת את המציאות. זה מאוד נחמד לתלות בסלון ולהראות לחברים, אבל אם תצטרכו לצאת לשטח ולהתבסס על התמונה הזו כדי להתמצא בסביבה, אתם בבעיה.

חופש דיבור בע"מ

ככל שעברו השנים ווד חווה על בשרו את החשיבות של היכרות עם דעות ועמדות שונות משלו, גם כשהן היו סטריאוטיפיות מאוד. למשל כשלמד בבית ספר פרטי ונחשב, הורי חבריו תמיד חשבו שהוא ממש מוצלח בכדורסל. בתור נער צעיר הרגיז אותו שלא רואים אותו כמי שהוא ומייחסים לו תכונות רק בשל צבע עורו, אף על פי שהן לא שליליות באופן אינהרנטי. "חוויות כמו אלה הניעו אותי לעבוד ללא לאות כדי להפריך את מה שידעתי שאנשים הניחו". הוא הבין שכדי להתנהל בתבונה מול סטריאוטיפים או גזענות, עליו להבין לעומק מה עומד מאחוריהם, מהיכן הם מגיעים, מה מניע אותם וכן הלאה. לשם כך היה עליו להיחשף לעמדות קשות. ההיכרות עם מאפייני 'הצד השני' לימדה אותו באיזו שפה לדבר איתם, כיצד להביע את עצמו בצורה שיעריכו את דעתו.

כשהגיע לאוניברסיטה חשב שזו שעת הפריחה שלו. הוא תפס את האקדמיה כמקום שמקדש את הדיון ואת קיומן של דעות מגוונות. "הייתי להוט לקחת חלק בדיון תוסס עם עמיתים, פרופסורים ומרצים חיצוניים; להקשיב, ללמוד ולזכות בהבנה מעמיקה יותר של עצמי ושל אחרים", הוא מספר. ובזמן ששאיפה זו התגשמה בחלקה, ווד הופתע לגלות כי הדיון החופשי באוניברסיטה היה בעירבון מוגבל. הוא ראה באוניברסיטה מתקן אימונים לקראת החיים האמיתיים בכל הקשור לשינוי חברתי, ולכן הצטרף לקבוצת דיון שהתייחדה בשיח עם דוברים שנויים במחלוקת. "אבל הרבה אנשים מאוד התנגדו לקבוצה זו, וקיבלתי תגובות שליליות משמעותיות מסטודנטים, מסגל ההוראה ומההנהלה שלי. לרבים היה קשה לראות איזה ערך יש בהבאת דוברים שנויים במחלוקת לקמפוס". הוא אפילו ספג התקפות אישיות על מתן במה לאנשים בעלי דעות מסוג מסוים.

כאדם ממוצא אפרו-אמריקאי היה ברור לו מה מקור ההתנגדות. איש לא רוצה לשבת ולהאזין לדובר שמטיל דופי או רפש בקבוצת הייחוס שלו, בזהות הבסיסית שלו. הוא מסביר כי חלק מהאנשים חוו אירועים מאוד קשים בחייהם ואין בהם שום שאיפה לשחזר את התחושות הללו בהאזנה לדובר גזען. "אני נזכר בזה בכל פעם שאני מקשיב לנקודות המבט האלה ומרגיש את הבטן שלי מתהפכת", אומר ווד. כלומר, הוא עצמו שותף לתחושות הקשות של הסטודנטים והסגל. מיותר כמעט לציין שהוא לא מצפה מאנשים שיבואו נלהבים להאזין להרצאה מרתקת "שבה טוען הנואם שלשחורים יש מנת משכל נמוכה יותר מאשר ללבנים". הרעיון הוא לא לקבל השראה, אלא להתעמת עם המציאות הקיימת לצורך למידה. להבין מה נמצא שם בחוץ, מהם האתגרים שעימם צריך להתמודד. שכן לדבריו, "התעלמות מנקודות מבט מנוגדות לא גורם להן להסתלק, כי מיליוני אנשים מסכימים איתן. על מנת להבין את הפוטנציאל של החברה להתקדם, עלינו להבין את הכוחות שמנגד".

הדובר הוא רק כלי להבנת השטח

יש כאן רעיון מבריק שמתקשה למצוא את דרכו אל האור בשל ערפל של תחושות קשות למשמע דעות שנויות במחלוקת. ווד מסביר שהדובר הוא בכלל לא העניין. הוא רק כלי מדידה. אנשים בעלי דעות שנויות במחלוקת הם הברומטר של החברה. רוב הסיכויים שלא נייחס יותר מדי חשיבות לסתם זר ברחוב שיצעק משהו פוגעני או מעליב. הבעיה מתחילה עם דוברים רהוטים שמצליחים לרכז סביבם קהל מאזינים. כלומר, לאנשים בעלי עמדות שנויות במחלוקת יש השפעה, הם מגלים לנו אילו דעות זוכות לאהדה בחברה ובאיזו מידה. ושם, לדבריו, צריכים להתרכז מאמצי השינוי – בקהל האוהדים, לא בדובר. הוא בסך הכול עוזר להבין אותם. "באמצעות מעורבות, אני מאמין שאנו עשויים להגיע להבנה טובה יותר, עמוקה יותר, של האמונות שלנו ולשמר את היכולת שלנו לפתור בעיות – מה שאנחנו לא יכולים לעשות אם לא נדבר זה עם זה ולא נעשה מאמץ כדי להיות מאזינים טובים".

הנחרצות של הסטודנטים ושל הנהלת האקדמיה לשמור על טוהר האוזניים הייתה חזקה מדי. ההרצאה של דרבישייר שניסה לארגן – בוטלה. ווד חש אכזבה, לא מהביטול כמו מהגישה שהובילה אליו. אבל הוא עצמו לא ויתר על ההזדמנות ללמוד. "בעוד שלא הזדמן לי להיפגש עם ג'ון דרבישייר", הוא מספר, "כן יצא לי  לאכול ארוחת ערב עם צ'רלס מוריי לפני השיחה שלו. ידעתי שהשיחה תהיה קשה. ולא ציפיתי שהיא תהיה נעימה. אבל היא הייתה לבבית, ואני זכיתי בהבנה מעמיקה יותר של טיעוניו". כפי שציפה, הוא גילה כי בבסיס לחוקר ולו יש אותן שאיפות לחברה צודקת, רק שכל אחד מהם תופס אחרת את הדרך להשגתו ונשען על מקורות רעיוניים שונים. "נשארתי לגמרי לא משוכנע, אבל יצאתי משם עם הבנה עמוקה יותר". אם לסכם במשפט אחד – ידע הוא כוח, גם כשהוא לא נוח.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כשאנו מאפשרים לאחרים להתבטא אנחנו לומדים רבות גם על עצמנו

מה קורה כשאנו צורכים חדשות רק מסוג אחד – ואיך נראה העולם באמת

להפוך את הקערה על פיה – סיבות לא שגרתיות לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו אוכלים

בועז מזרחי העורך הראשי של מגזין מהות החיים

סיים בהצטיינות תואר בתקשורת עם התמחות שיווקית מהמרכז הבינתחומי, הרצליה. עוסק בכתיבה, עריכה, מדיה חברתית ויצירת סוגים שונים של תוכן משנת 2011. את שעותיו הפנויות מקדיש לקריאה, צילום וספורט.

עוד ממהות החיים

18.10.18
ההרצאה השבועית של TED: אפשר להגיד כמעט הכול, העניין הוא כיצד אומרים
17.10.18
למידה משמעותית או רגע של זן – מדוע תהליך הייצור של עבודות יד כה מהפנט אותנו?
16.10.18
אבידות ומציאות – מה יש בחיפוש התמידי שעושה אותנו מאושרים?
15.10.18
כשהמוח מחליט שהוא ינשוף – 5 טכניקות שיכולות להפוך את הלילות לאפקטיביים יותר
14.10.18
יסודות יציבים מחזיקים מגדל יציב – עבודה עם כפות הרגליים כמשל לחיים
11.10.18
ההרצאה השבועית של TED: תתפלאו לגלות כמה טובים אתם בפענוח תמונות
10.10.18
מצאתם את הרוטינה היומית המושלמת? מעולה, עכשיו הזמן לשבש אותה קצת באופן יזום
09.10.18
קוראים תיגר על מערכת העצבים האוטונומית – מפקדת המשנה של האבולוציה
08.10.18
האינטליגנציה החבויה בכפות ידינו מחכה להתגלות – עבודה עם האצבעות כמשל לחיים
07.10.18
חוכמת חיים מול בדיקה מדעית – למה הייתם מקשיבים כדי לקבל החלטות?
27.09.18
ההרצאה השבועית של TED: האם דפוסי החשיבה שלכם פתוחים או סגורים?
26.09.18
המקום שבו תשמעו את הדם זורם בעורקים – האם ניתן לחוות דממה מוחלטת ומה השפעותיה?
25.09.18
השורשים העמוקים של חיי החברה אצל צמחים נחשפים
17.09.18
ספרים – כדאי שיהיו בסביבה, גם אם אין לנו זמן או כוונה לקרוא אותם עד המילה האחרונה
16.09.18
3 מדרגות של משמעות – פילוסופיית היצירה של ג'ים קארי, לו ריד ואנדריי טרקובסקי
13.09.18
ההרצאה השבועית של TED: מעגלי ההשפעה שלנו רחבים משנדמה לנו
12.09.18
מהו מצב ה'סופר-פלואו' של המוח - ומה אפשר ללמוד מספורט אתגרי כדי להגיע אליו
06.09.18
ההרצאה השבועית של TED: חייכו יותר, זה יכול להאריך את חייכם
05.09.18
ממדיטציה ועד מטעי אבוקדו – 3 דברים שאפשר ללמוד על התחדשות ממקורות מפתיעים
04.09.18
סוד השלווה של הים הסוער – מדוע אנו מוצאים נחת רוח מול הגלים הנשברים?