לא מעט מאיתנו היו רוצים לסגל אורח חיים ספורטיבי בהרבה, אבל משום מה פשוט לא מצליחים להביא את עצמנו לממש אותו. זה לא שמשהו לא בסדר איתנו, זו פשוט נטייה טבעית שכאשר מבינים את מקורותיה, ניתן לסייע לעצמנו להתגבר עליה ולקדם את מטרתנו.
בעיצומו של סידור הבית אתם פתאום נתקלים בתיק חדר הכושר שלכם, ומגלים בתחתיתו המאובקת את צ'יפ המינוי למכון. בעודכם מתבוננים בו אתם מתחילים להתמלא רגשות אשמה. כבר חלפה כמעט חצי שנה מאז שהשתמשתם בו לאחרונה, ובעוד שלושה חודשים המנוי כבר מסתיים. "מחר אלך", אתם אומרים לעצמכם. "בטוח". אבל אז נזכרים שבעצם מחר אחרי העבודה יש לכם את המפגש ההוא, ובשישי יש המון סידורים. לא תספיקו. "אז בשבוע הבא", אתם נחושים. "בטוח". כך חולף לו עוד שבוע, ועוד אחד, ובלי ששמתם לב כבר הסתיים המנוי. נחדש והפעם נקפיד ללכת? בטוח.
אם התסריט הזה נשמע לכם מוכר, אתם לא לבד. סקרים מראים שעד כ-67% מהחברים במכוני הכושר לא מגיעים אליו. למעשה, המודל העסקי של מכוני הכושר מסתמך על כך שרובנו לא נגיע אליו. מלכתחילה הוא רושם הרבה יותר חברים ממה שהוא יכול להכיל בפועל ומבסס על כך את התמחור שלו.
קווין וולפ, מנהל מרכז לתמריצי בריאות וכלכלה התנהגותית, מסביר ב-NPR שבדרך כלל אנחנו לא אוהבים להיות כבולים לחוזים והתחייבויות מראש, אך במקרה של מנויי כושר המצב הפוך. "אנחנו מדמיינים את 'האני החדש' שלנו שהולך להתאמן 3 פעמים בשבוע ונהיה מכונת כושר", הוא אומר. "אנחנו משכנעים את עצמנו שאם התחייבנו לשלם מראש, נאלץ את עצמנו ללכת למכון. ואז, כמובן, לא עושים זאת".
"עד כ-67% מהחברים במכוני הכושר לא מגיעים אליו. למעשה, המודל העסקי של מכוני הכושר מסתמך על כך שרובנו לא נגיע אליו. מלכתחילה הוא רושם הרבה יותר חברים ממה שהוא יכול להכיל בפועל ומבסס על כך את התמחור שלו".
מה שמועדוני הכושר לוקחים בחשבון ואנחנו לא הוא הנטייה הטבעית שלנו להירתע ולהתחמק מפעילות גופנית. סיכוי טוב – הם גילו הרבה לפנינו – שלא נצליח להביא את עצמנו לקום מהמיטה, לנעול את נעלי הספורט ולהגיע בפועל למכון. בינינו, אם כל מי שחבר במועדון באמת היה מגיע אליו, היה בלתי אפשרי להתאמן והמנויים היו יקרים הרבה יותר.
הנתונים האלו אולי פותרים את חידת המנויים המוזנחים של חדרי הכושר, אך מעלים שאלה מהותית הרבה יותר: מדוע בעצם אנחנו נרתעים כל כך מאימון בחדר הכושר, ומפעילות גופנית בכלל? איך ייתכן שהתנהגות מומלצת כל-כך, שהתרומה שלה ידועה וברורה לכל, לא מעוררת ברובנו מוטיבציה, כי אם את ההיפך הגמור?
אל תאמרו 'עצלנות', זוהי 'חסכנות באנרגיה'
לפני שאנחנו פוצחים בסשן הלקאה עצמית על חוסר החשק שלנו להתאמן, יש כמה דברים ששווה לדעת על היחס שלנו לספורט כבני אדם וכחברה.
ראשית, מסתבר שלרובנו יש רתיעה טבעית מולדת מפעילות גופנית אינטנסיבית, מסביר סאם דייוויס, מומחה בתחום הדחיינות, באתר Proactivity Lab. כיתר בעלי החיים, הביולוגיה שלנו מניעה אותנו לחסוך במאמץ ככל הניתן, שכן אנרגיה – לפחות בתקופת אבותינו הקדמונים – הייתה מצרך יקר ומוגבל שיש לנהל בחוכמה. כיום המאזן השתנה. אומנם אורח החיים המודרני מספק לנו מזונות עתירי אנרגיה בשפע, ופחות ופחות הזדמנויות לנצל אותה למאמץ פיזי, אך המוח שלנו לא עומד בקצב הקדמה, וההטיה הקדמונית נותרה בעינה.
מעבר לכך, כותב דייוויס, כתרבות התרגלנו כל-כך לנטרל כל מאמץ פיזי (קחו לדוגמה מכונות כביסה, שואבי אבק רובוטיים, מדיחי כלים וכלי תחבורה), עד שפעילות גופנית עצימה נראית לנו הרבה יותר קשה משהיא עשויה הייתה להיראות בדורות קודמים.
ייתכן גם שלחלקנו יש נטייה גנטית שמקשה עלינו עוד יותר לחבב מאמץ גופני. לפי דייוויס, מחקרים מצאו שעד 60% מהאהדה לפעילות גופנית היא תורשתית. אז אולי בכלל מנוי חדר הכושר המוזנח שלנו הוא באשמת ההורים.
ואם לא די בכל אלה כדי לייאש אותנו, ישנו שחקן נוסף שחסרונו מורגש במערכה: הסיפוק המיידי שאנו כמהים לו כל-כך. בין אם נעסוק או לא נעסוק בספורט, ייקח זמן רב עד שנחזה בתוצאות החיוביות או לחלופין בנזקים הבריאותיים שיתפתחו מכך.
חלקנו בעלי המזל דווקא כן זוכים לגמול מסוים. מכירים את אלה שמכורים לספורט? מחקרים שמציג דייוויס מדגימים שלאנשים שבמוחם מערכת גמול פעילה יותר (למשל בעלי נטייה להתמכרויות) יחוו את פרץ האנדורפינים שמכונה "היי של אצנים" ויהיו מועדים יותר להתאהב בספורט. אחרים מאיתנו – פחות.
הטבע דוחק בנו להתאמץ כמה שפחות. צילום: Regina Erofeeva / shutterstock
להיות או לעשות? זאת השאלה
ובכל זאת, כולנו מכירים בחשיבותה של פעילות גופנית, ואורח חיים ספורטיבי כבר מזמן הפך לנחשק. עבור מי מאיתנו שהיו מעוניינים לאמץ אורח חיים שכזה, בשלב זה ייתכן שנראה כאילו כל הקלפים משחקים לרעתנו. ואולם למרבה המזל יש עוד כמה ג'וקרים בשרוול שממתינים להישלף. כשמודעים למנגנונים הפסיכולוגיים והביולוגיים שמשפיעים על המוטיבציה שלנו, אפשר לרתום אותם לטובת המאמץ, תרתי משמע.
איאן טיילור, מרצה לפסיכולוגיה וחוקר בתחום המוטיבציה, כותב ב-The Conversation שכדי להניע את עצמנו להתמיד בספורט מומלץ לנקוט בגישה כפולה: לפתח מוטיבציה ארוכת טווח, ובינתיים להקל כמה שיותר על הפעילות באופן טכני כך שיהיה לנו פשוט יותר לבצע אותה בטווח הקצר.
כשזה נוגע למוטיבציה ארוכת טווח, טיילור מעלה הבחנה מעניינת: הזהות שלנו היא אחת ממערכות המוטיבציה העמידות ביותר שיש לנו, ולכן מטרות הקשורות להוויה ("להיות") הן הרבה יותר מניעות ממטרות הקשורות לביצוע ("לעשות"). הרבה פחות מתיש מנטלית לקיים הוויה של אדם ספורטיבי מאשר "לעשות ספורט". זאת מכיוון שמי שספורטיבי בהווייתו נמשך באופן טבעי להזדמנויות לעסוק בפעילות גופנית ולחיזוק זהותו, בניגוד למאמץ קוגניטיבי מתמשך לניסיונות "לעשות ספורט".
"הזהות שלנו היא אחת ממערכות המוטיבציה העמידות ביותר שיש לנו, ולכן מטרות הקשורות להוויה הן הרבה יותר מניעות ממטרות הקשורות לביצוע. הרבה פחות מתיש מנטלית לקיים הוויה של אדם ספורטיבי מאשר ל'עשות ספורט'".
אימוץ הוויה ספורטיבית טבעית היא אסטרטגיה לטווח ארוך, אך אפשר לסייע לה על ידי תזכורות חוזרות ונשנות לעצמנו לגבי ה"למה". במילים אחרות – להעניק למטרה משמעות. "לפעילות הגופנית שלנו צריך להיות ערך מעבר ליעדי האימונים כמו ירידה במשקל או בניית שרירים", כותבת מאמנת הכושר פייג' ווינר ב-Verywell Fit. משמעות כזו יכולה להיות שיפור הבריאות, איכות החיים ותוחלת החיים – על כלל השלכותיהם החיוביות במעגלי החיים השונים.
בזמן שאנו מפתחים זהות ספורטיבית אותנטית, מה שעשוי להימשך זמן מה, טיילור מציע שבטווח הקצר נקל על עצמנו כמה שיותר במאמץ שכרוך ב"לעשות ספורט". למשל, לתכנן את הפעילות לזמנים ולמקומות שבהם יהיה הכי פשוט לבצע אותה, להתחיל בקטן ולא להעמיס על עצמנו יותר מדי, או למצוא הזדמנויות ספורטיביות שיכולות להשתלב בקלות יחסית באורח החיים הקיים (למשל לעלות במדרגות במקום במעלית, או לחנות רחוק יותר מהבית או ממקום העבודה). וכן לעסוק במשהו שגם נהנים ממנו וגם מקטין את הדיסוננס הקוגניטיבי שלנו פלאים.
אוטומציה במקום מוטיבציה
דייוויס מוסיף שאם אנחנו באמת רוצים לוודא שנתמיד בהרגל האקטיבי, עדיף להסתמך לא על המשענת הרעועה של מוטיבציה, אלא על אוטומציה. "טקסיות ואוטומטיזציה של משימות הן מהאסטרטגיות היעילות ביותר לבניית הרגלים", הוא כותב. זאת מכיוון שברגע שפעילות מסוימת הופכת להרגל – היא אינה דורשת יותר מאמץ מנטלי והופכת לחלק טבעי מחיינו. כדי לסייע לתהליך, דיוויס ממליץ להצמיד את הפעילות הגופנית להרגל או לשגרה קיימת, ולנצל את המומנטום שקיים בה ממילא. למשל, אפשר להניח בגדי ספורט לצד המיטה, כדי שאלו יהיו הבגדים הראשונים שרואים כשפוקחים את העיניים בבוקר; את מזרן האימונים או המשקולות מניחים ליד מכונת הקפה, וכך מצמידים את האימון הביתי לקפה של הבוקר. אם מתאפשר לנו, אפשר להירשם למכון שנמצא ליד מסגרות הילדים, ולהמשיך לאימון מיד לאחר שנפרדים מהם בבוקר. עד מהרה ההרגל יהפוך לאוטומטי, ומשם, לדרך חיים. ברגע הזה הקסם מתרחש: העשייה המאולצת הופכת להוויה חסרת מאמץ.
בסופו של דבר, נראה שהכל מוביל בחזרה לאותו עיקרון. האימון האינטנסיבי ביותר מתרחש בכלל במוח: שינוי ההוויה. אותה מערכת הנעה שמתקשרת באופן אותנטי לזהות שלנו. ייתכן מאוד כי אסטרטגיית הזהות יכולה להועיל בתחומים נוספים שהיינו רוצים לשנות. אולי לחתור להיות "הורים רגועים" במקום שוב פעם להתאפק לא לצעוק. אולי יהיה לנו קל יותר לנסות לסגל זהות של "בני אדם שמכבדים את עצמם ואת הגבולות שלהם" מאשר להגיד "לא". ואולי בכלל כשמסתכלים על כל שינוי כעוד רובד בזהות האישית שלנו, הכול פתאום הופך קל יותר.
תמונת כותרת: Ayesh Rathnayake on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
השנה זה יהיה אחרת? איך נעמוד הפעם בהתחייבויות שלנו לעצמנו
צ'יפס או מקלות גזר? 7 דרכים לאמן את המוח להעדיף תזונה בריאה יותר
ההרצאה השבועית של TED: רוצים לסגל הרגל חדש? הרשו לעצמכם להיות גרועים בו
עוד מרדיו מהות החיים:
