לספור עד 10 או להגיב מהבטן?

ההנחיה לספור עד 10, לנשום ולחשוב לפני תגובה או קבלת החלטה מוצעת כבר משחר ההיסטוריה על סמך העיקרון שהשהיה מביאה לבחירות הנכונות. מצד שני, ההחלטות הספונטניות שאנו מאבדים בספירה לעיתים מתבררות כאיכותיות יותר. לספור או לא לספור? זו השאלה.

דניאל דותן | 28 ינואר, 2026

תומאס ג'פרסון, הנשיא ה-3 של ארה"ב, מוכר כאחד מהאבות המייסדים של המדינה ומגדולי המשפיעים בתולדותיה. בתקופת כהונתו היה אחראי לשורה של מהלכים דרמטיים, בהם ניסוח הכרזת העצמאות, איסור על יבוא עבדים והעברת שבטים אינדיאניים ללואיזיאנה. אבל לא רבים יודעים שהוא פרסם רשימת עקרונות להתנהגות אישית: עצות מוסריות והתנהגותיות שחלקן הפכו עם השנים לאמרות שגורות. אחת הידועות שבהן קובעת כי "כשאתם כועסים, ספרו עד עשר לפני שאתם מדברים; אם אתם כועסים מאוד – ספרו עד מאה".

ג'פרסון היה, במובנים רבים, איש של עצות. הוא ניצל כל הזדמנות לייעץ למכריו בענייני אופי, ריסון ושליטה עצמית, והיה מהראשונים שנתנו ביטוי מילולי לרעיון של 'לספור עד עשר' כהשהיה מכוונת לפני תגובה. עם זאת, הוא לא היה הראשון שזיהה את חשיבותה של ההשהיה.

הרעיון 'לעצור, לקחת אוויר ולחשוב' בוטא שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, ולא רק כאמצעי לשליטה בכעסים. כבר במאה הראשונה לספירה, לימד אותו הפילוסוף היווני אפיקטטוס ככלי אפקטיבי לקבלת 'החלטות נכונות'. פרוהיירזיס (Prohairesis), שמשמעותו 'בחירה מוסרית', הוא מושג יסוד בפילוסופיה הסטואית של אפיקטטוס, המכוון להשהות תגובה אוטומטית, לבחון את הסיטואציה ולשלוט בבחירה כיצד לפעול.

גישת הפרוהיירזיס הסטואית מבקשת להימנע מתגובות אימפולסיביות לגירויים חיצוניים, בין אם מדובר בגירוי פיזיולוגי כמו משיכה מינית כלפי אדם אחר, ובין אם בגירוי מנטלי כמו אמירה פוגענית או מקוממת. הגישה אינה מבקשת להכחיש את הדחף, אלא ליצור מרחב משמעותי בין הדחף לבין הפעולה. כלומר: לעצור, לנשום, לחשוב – ורק אז לבחור כיצד להגיב. לפי הסטואים, עצם ההשהיה הזו מחזקת את האיזון הנפשי שלנו, בין אם אנו ניצבים מול ביקורת או שבח ובין אם אנו נתונים ללחץ, והיא זו שמביאה אותנו לבחור נכון.

לספור עד 10 כפול 3

כמעט אלפיים שנה מאוחר יותר, רעיון זה עדיין מקבל גיבוי בעולם המדעי. כך לדוגמה, מחקר שנערך באוניברסיטת קולומביה מצא שמספיק עיכוב של שבריר שנייה כדי לשפר את איכות קבלת ההחלטות. טוביאס טייכרט, חוקר מוח ואחד מעורכי המחקר, מדגים זאת באמצעות סיטואציה יומיומית המצריכה פענוח מידע חזותי פשוט: זיהוי צבע הרמזור וההחלטה אם לעצור או להמשיך בנסיעה. לדבריו, "קבלת החלטות אינה תמיד קלה, ולעיתים אנו טועים גם במשימות שנראות טריוויאליות, במיוחד כאשר מקורות מידע מרובים מתחרים על תשומת ליבנו". הארכת תהליך ההחלטה, אפילו במעט, מאפשרת למוח לאסוף מידע נוסף ולהפחית טעויות.

גם בענפי הייעוץ והניהול השיטה "לספור עד 10" לפני שמקבלים החלטה מצויה בקונצנזוס יחסי.

פרופסור לפרקטיקות ניהול באוניברסיטת ניו יורק סוזי וולש לקחה את העיקרון הזה כמה צעדים קדימה. בספרה 10-10-10: A Life-Transforming Idea היא מציעה להרחיב את ההשהיה משניות בודדות אל אופקי זמן רחבים הרבה יותר. "כאשר אתם עומדים בפני החלטה", היא כותבת, "בחנו את ההשלכות שלה בעוד 10 דקות, בעוד 10 חודשים ובעוד 10 שנים".

וולש פיתחה את אסטרטגיית 10‑10‑10 ככלי לקבלת החלטות קשות מתוך חוויה אישית של עומס, לחץ וריבוי דילמות. בעבר האמינה שיש לקבל החלטות במהירות, אך עם השנים שינתה את תפיסתה, והגיעה למסקנה שהיכולת לעצור ולבחון את ההשלכות בזמן היא שמאפשרת החלטות מדויקות יותר.

"כאשר אתם עומדים בפני החלטה בחנו את ההשלכות שלה בעוד 10 דקות, בעוד 10 חודשים ובעוד 10 שנים".

כדוגמה היא מתארת סיטואציה שבה הבטיחה לילדיה שתחזור מהעבודה הביתה בזמן לארוחת ערב, אל מול תקלה בעבודה שמאלצת אותה להישאר במשרד. "בתי תפסה את הטלפון ואמרה לי שאני אוהבת את העבודה יותר מאשר אותה", היא נזכרת. באותו רגע, במקום להגיב רגשית בלבד, היא הפעילה את מודל 10‑10‑10. בעוד 10 דקות, אם תישאר בעבודה – הבוסית תרשום זאת לזכותה, והילדים יכעסו. בעוד 10 חודשים, בהנחה שהישארות מאוחרת לא תהפוך להרגל – הילדים יהיו בסדר, אך נטישה בעת משבר עלולה לפגוע באמון של מקום העבודה. בעוד 10 שנים לאיש לא יהיה אכפת מאותו ערב בודד – הקריירה והקשר עם הילדים יושפעו מגורמים רחבים בהרבה.

על בסיס זה קיבלה וולש את ההחלטה להישאר בעבודה באותו הערב, ולא למהר לביתה. אבל הרבה מעבר לכך, תהליך קבלת ההחלטה, כפי שהיא מסבירה באתר Opera, אפשר לה להשלים עם בחירתה. "נשארתי בלי להירתע", היא כותבת, "זכיתי להכרה בכך בעבודה, והתלונות מהבית דעכו כצפוי".

היא מציינת בספרה כי "התשובות לשאלות מוטות הזמן הללו הן סובייקטיביות, "וצריכות להתיישר עם הערכים האישיים שלך".

אבל מה בעצם עושה לנו ההשהיה הזו? האם היא פועלת לטובתנו תמיד?

משבר הטילים בקובה. ייתכן שהחלטה מהבטן סייעה למנוע מלחמה גרעינית. צילום: Everett Collection / shutterstock

ומה אם ספרנו עד עשר, ודבר לא קרה?

פסיכולוגים מחדדים כי לעצירה וחשיבת יתר בתהליך קבלת החלטות עלולות להיות גם השלכות שליליות. כאשר אנשים מנתחים כל אפשרות שוב ושוב מתוך לחץ חיצוני, שאיפה לשלמות או פחד מכישלון, הם עלולים להיקלע למה שמכונה 'שיתוק כתוצאה מניתוח יתר' (Paralysis by analysis). ככל שתהליך קבלת ההחלטות מתארך, עלולה לעלות רמת החרדה עד למצב שבו האדם מתקשה לפעול כלל. התוצאה עשויה להיות החמצת הזדמנויות, ירידה בפרודוקטיביות, חוסר שביעות רצון מתמשך ואף דפוסי דחיינות וחרדה חוזרים.

סנג'וג מיסרה, פרופסור לשיווק בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת שיקגו בות', טוען כי "האיזון בין ניתוח לפעולה הוא אתגר בפני עצמו". בכתבה שפורסמה באתר האוניברסיטה הוא מציע להגדיר מראש פרמטרים שיסייעו לדעת מתי לעצור את תהליך החשיבה. או כפי שהוא מציין: "פרמטרים שיעזרו לנו להפסיק (להרהר בהחלטה) עוד לפני שאנו מתחילים. הוא מסביר שהידיעה מראש מהי "התשובה המספקת שאנו מחפשים" יכולה לעזור לנו לדעת מתי להפסיק לחפש.

בשלהי 1989 כיכב 'כמה פעמים', שיר הבכורה של רפי פרסקי, בטלוויזיה וברדיו. "כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים ושום דבר לא קרה", הוא שר, ואולי באירוניה מסוימת, גם בקריירה שלו לא קרה יותר מדי מאז. כך או כך, השורה הזו ממשיכה להדהד עד היום, ומבטאת מצבים מוכרים, שבהם אנו עוצרים, נושמים, מעניקים לעצמנו רגע של מחשבה, אבל שום תובנה גדולה אינה מפציעה. ספרנו עד עשר, אבל דבר לא השתנה.

ההנחיה "לספור עד עשר, להירגע, לנשום" לפני החלטה, הפכה לשגורה וטריוויאלית, אך האם תמיד היא הדרך הנכונה? אולי דווקא ההחלטות המשמעותיות ביותר הן אלו שהתקבלו מתוך תגובה רגשית ולא מתוכננת?

"מעבר לסכנת הקיפאון כתוצאה מחשיבת יתר, עולה כאן סוגיה רחבה יותר על מקומה של האינטואיציה בקבלת החלטות. החלטות מהבטן, ספונטניות ורגשיות, הן חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, ולעיתים דווקא הן אלו שמובילות לבחירות אותנטיות ונכונות".

ההיסטוריה רצופה במקרים שבהם החלטות 'מהבטן' – שנלקחו מתוך אינטואיציה, ולא על סמך מידע מחושב – התגלו בדיעבד כטובות והנכונות ביותר. כך לדוגמה בזמן משבר הטילים בקובה, כשנשיא ארה"ב ג'ון פ. קנדי החליט, בניגוד להיגיון הצבאי והמלצת יועציו על תקיפה אווירית, לבצע סגר ימי על המדינה. ההחלטה ששלף הביאה להסרת האיום הקובני, ובדיעבד ייתכן שאפילו מנעה מלחמה גרעינית.

ואם נחזור קרוב יותר לתקופתנו, מייסד אפל סטיב ג'ובס ביסס חברה מהמצליחות והרווחיות בעולם על סמך העיקרון הזה, במשפטו המפורסם: "הקלט חשוב, אבל מה שתמיד חשוב יותר הוא החזון שלך". ומה מוכיח זאת טוב יותר מאשר התעלמותו המוחלטת מהתנגדות יועציו ליצירת מכשירי טלפון עם מסך מגע, והחלטתו האינסטינקטיבית לפתח אותם?

אז מה נכון יותר – לספור או לא לספור? להשהות את התגובה או לפעול מיד? האם נכון לרוץ עם ההחלטה בכל הכוח מתוך אמון בתחושת הבטן, או לעצור ולבחון כל צעד?

מעבר לסכנת 'הקיפאון' כתוצאה מחשיבת יתר, עולה כאן סוגיה רחבה יותר על מקומה של האינטואיציה בקבלת החלטות. החלטות מהבטן, ספונטניות ורגשיות הן חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, ולעיתים דווקא הן אלו שמובילות לבחירות אותנטיות ונכונות. וככל שתהליך קבלת ההחלטות הופך מחושב ומעוכב, כך גדל הסיכון שאלמנטים אלו יתאדו.

אם נחזור לאפיקטטוס, שעודד התרחקות רגעית גם מול דחפים עזים, קשה שלא לשאול: האם כניעה לפיתוי אינה בחירה בפני עצמה? ומה אם דווקא ההשהיה, ההתרחקות והניתוח פוגמים באותנטיות של הרגש? ואם לאחר מחשבה נחליט שזהו האדם שאיתו נרצה להיות – האם הוא עדיין יהיה שם? ואולי הוא בכלל מעדיף אנשים אמיצים וספונטניים?

ואולי יותר מכל, יש לשאול את עצמנו – האם ייתכן שהאג'נדה שמנחה אותנו לעצור ולחשוב כדי לבחור נכון עלולה לעיתים להשיג את ההיפך, ולהרחיק אותנו דווקא מן הבחירה שנכונה לנו באמת?

התשובה בסופו של דבר תלויה בגורמים רבים. מה על הפרק, מהי מסגרת הזמן, מה ההשלכות, מי יושפע ושיקולים רבים נוספים. כנראה שלכל סיטואציה מתאימה שיטה משלה ובסופו של דבר לא משנה איך ואיזו החלטה נקבל, האיכות שלה תתברר רק בדיעבד, ולפעמים תשתנה עם הזמן – מה שממרחק חודש ירגיש כמו החלטה גרועה, יכול להיות מפרספקטיבה של עשור הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בחיים. ולכן, אולי יותר משנקבל ערך משיטת הבחירה, נשיג תועלת מהיכולת להשלים עם הבחירות שלנו.

תמונת כותרת: VENUS MAJOR on Unsplash