"טוב יותר לשקר לעצמנו מאשר לומר את האמת לזולתנו", כתב דוסטויבסקי ביצירת המופת החטא ועונשו. כיצד אדם יכול לשקר לעצמו? הייתכן שבראשנו מסתובבים סניגורים שעובדים שעות נוספות כדי להצדיק את מעשינו בפני השופט? ומיהו בכלל השופט הזה?

מתישהו בעבר, אולי אפילו לא מזמן, עשיתם משהו שידעתם שהוא רע. סביר שלא בדיוק משהו נורא ואיום, לא רצחתם ולא גנבתם. ובכל זאת פעלתם בתחום האפרפר, לפחות מבחינתכם. אולי עקפתם פקק, אולי ריכלתם, העברתם איזו שמועה ספק נכונה או שהתעלמתם מאיזו 'עלמה במצוקה'. כמובן שאתם לא אנשים רעים, ושהייתה לכך סיבה. ודאי היו אחרים בסביבה שיכלו להושיט יד, ואילו אתם כמובן שהייתם מסייעים בשמחה אך בדיוק מיהרתם, אפילו איחרתם, לדבר מה חשוב.

קל לזהות מתי התחום שבין לבן לשחור תופס נפח. לרוב זה מתחיל בתהייה, איזו מחשבה רפלקסיבית על מה שקרה, ללא הכרעה ברורה. אנחנו לא יודעים לקבוע אם פעלנו כראוי או לא, ועצם זה שעלתה בנו מחשבה על שאירע כבר מעלה חשד שאנחנו לא בדיוק בצד הטוב המובהק.

הסנגור הפנימי

נורמות, צורות התנהגות כמו כללי נימוס, משתנות מעת לעת. הרי ברור לכולנו שמה שנחשב למוסרי לפני דור או שניים, אפשר שייחשב פסול בימינו. אבל בין כל החוקים המשתנים הללו ישנה תחושה אחת קבועה שמלווה אותנו מימים ימימה: התחושה שיש דרך נכונה ללכת בה על אף שאתה לא סגור על הפנייה. במילים אחרות, יכול להיות שאתה תחשוב שהאקט המוסרי הוא אחד, ואילו חברך יחשוב אחרת. אך המשותף לכם הוא ששניכם מסכימים כי יש טוב ורע גם כאשר אתם לא מסכימים מה הטוב ומה הרע.

תחושה פעוטה זו – ויש שיגידו אף בנאלית, שכן היא מלווה אותנו בהחלטות הגדולות ובזוטות כאחד – היא הלב הפועם של המצפון האנושי. אך כיצד ייתכן שאותו מצפון, אשר אמור לנווט את התנהגותנו,  הוא מנגנון גמיש כל כך? אולי היה לנו נוח יותר אילו אותה תחושה משותפת, כמו דקירה קטנה, הייתה מהנדסת אותנו כמו תוכנת מחשב פונקציונלית שמציעה לנו את התגובה הנכונה לכל אפשרות. אך דווקא כאשר צוללים לתוך נבכי ההתנהגות האנושית, נדמה כי כמו כוחות מגנטיים אשר מסוגלים לשגע מצפנים, גם אנחנו מסוגלים למשוך את המצפון לכל מיני כיוונים.

זאת אומרת שהאדם, באמצעות האינטלקט, מסוגל לעטוף פעולה מסוימת שביצע בשלל טיעונים ש'יכשירו את השרץ', כנאמר בתלמוד. אומנם יש גם מי שלא מתאמצים לעשות כך. גם אם נניח בצד סוציופתים ופסיכופתים, יש אנשים נורמטיביים לגמרי שעלולים לעשות מעשה רע ביודעין מבלי שירגישו צורך להסביר מדוע. אך רובנו זקוקים לאותם 'עורכי דין' מדומים אשר יסנגרו עלינו בכדי שהמצפון ימשיך לחוש כי מחוגו מצביע צפונה גם כשאנו נעים בכיוון דרום.

מתמטיקה מלוכלכת

במאמר המנתח את דמותו של רסקולניקוב, גיבור הרומן החטא ועונשו, מציגה ד"ר זיינפ טאלאי טרנר מספר תובנות שעוזרות להבין את תהליך ההצדקה העצמית, שלרוב מתרחש מחוץ למודע. טרנר מבדילה בין כמה גישות, שכל אחת מהן עלולה לגרום למצב של הונאה עצמית – כל אותם אופנים שבהם אנו מרמים את עצמנו לצורך הכשרתם של חטאים קטנים.

הפרוטגוניסט רסקולניקוב – וראוי לציין כי לא מדובר בנבל, אלא בעוד אינטלקטואל מאמצע המאה ה-19, תקופה של רעיונות גדולים אך אנשים קטנים – הוא סטודנט מבריק אך מרושש בסנקט-פטרבורג, העיר הגדולה במערב רוסיה. ומנוע העלילה הוא הדילמה הגדולה הניצבת בפניו.

"כיצד ייתכן שאותו מצפון אשר אמור לנווט את התנהגותנו הוא מנגנון גמיש כל כך? אולי היה לנו נוח יותר אילו אותה תחושה משותפת, כמו דקירה קטנה, הייתה מהנדסת אותנו כמו תוכנת מחשב פונקציונלית שמציעה לנו את התגובה הנכונה לכל אפשרות. אך דווקא כאשר צוללים לתוך נבכי ההתנהגות האנושית, נדמה כי כמו כוחות מגנטיים אשר מסוגלים לשגע מצפנים, גם אנחנו מסוגלים למשוך את המצפון לכל מיני כיוונים".

"האם לא יכופר פשע קטן אחד על ידי אלפי מעשים טובים?" הוא שואל כשבלבו דחף לחסל את בעלת הדירה העשירה שלו, במטרה לסייע למשפחתו ולחבריו העניים. הוא מסביר כי מדובר באישה זקנה ורעה שלפי דעתו אינה תורמת לחברה דבר, ולמעשה ברשעותה רק מזיקה. "תמורת חיי אדם אחד – אלפי חיים שניצלו מריקבון ומהתנוונות. מוות אחד ומאה חיים תמורתו – הרי זו אריתמטיקה! ומה משקלה על מאזני החיים של זקנה שחפנית, טיפשה ומרושעת זו?" תוהה רסקולניקוב בינו ובינו לפני שהוא ניגש לרצוח אותה.

טרנר משתמשת בדוגמה הספרותית הזו כדי להראות את מה שהפילוסוף דונלד דוידסון כינה 'הגישה המכוונת'. רסקולניקוב עורך בראשו חישובים מתמטיים קרים כדי להצדיק באופן רציונלי את הפעולות שהוא שואף לבצע. בהמשך הספר הקורא לומד שאותן הצדקות שדרכן רסקולניקוב משכנע את עצמו הן רק נדבך בתוך מערכת פילוסופית שלמה שהגה.

החטא ועונשו עוסק במוסר העמוק ביותר, אבל אותן דילמות מלוות אותנו מדי יום בזעיר אנפין. צילום: Matthew Moloney on Unsplash

ההונאה העצמית של נפוליאון

רסקולניקוב מחלק את העולם לאנשים רגילים ובלתי רגילים. הרגילים מצייתים לחוק ולנורמות, הם לא זקוקים למסע שכנועים כדי להאמין בעובדות המציאות המוקרנות עליהם. לעומתם, הבלתי רגילים מטילים ספק, הם רואים רובד עמוק יותר ועל כן מרשים לעצמם לבצע פשעים אשר ישרתו את קידום האנושות.

אף על פי הדיכוטומיה הברורה, עבור רוב האנשים מדובר בתחושה שקל להזדהות עמה. אנו מקבלים חוק ואנו יודעים שלמרות המגבלה, הוא נועד לשרת אותנו. לכן יש צורך בלאכוף אותו דרך ענישה על העוברים עליו.

אך מה קורה כאשר המגבלה עצמה מרגישה לנו יותר כבדה מהעונש? כאשר תחושת החובה העצמית לפרוץ גבולות מתעלה על ההכרה בתקפות החוק שאין להחריג ממנו את הרגילים, הבלתי רגילים, הטובים והרשעים? הדוגמה הניתנת בספר היא של נפוליאון והצדקת מעשיו. מצד אחד מסעותיו הובילו לשפיכות דמים רבה, אך מצד שני קוד חוקיו שחרר את האנשים שחיו בכל פיסת קרקע שכבש. זהו דיון שעד היום משאיר את דמותו שנויה במחלוקת.

"לא הנימוקים הובילו אותו לביצוע הרצח, אלא שאיפתו להיות 'אדם בלתי רגיל' בשילוב החרדה הלא נודעת מאפשרות היותו 'אדם רגיל', היא שהניעה אותו לאסוף את הנימוקים לרצח. במילים אחרות, התוצאה היא שגרמה לסיבות".

אך טרנר מסבירה את הנרטיב שרסקולניקוב מספר לעצמו גם בדרך נוספת, שאותה הפילוסוף אלפרד מלה כינה 'הגישה הלא מכוונת'. בקצרה, לא הנימוקים הובילו אותו לביצוע הרצח, אלא שאיפתו להיות 'אדם בלתי רגיל' בשילוב החרדה הלא נודעת מאפשרות היותו 'אדם רגיל', היא שהניעה אותו לאסוף את הנימוקים לרצח. במילים אחרות, התוצאה היא שגרמה לסיבות.

אז מדוע זו הונאה? אפשר לראות את שתי הגישות כתלויות זו בזו. בזמן שהגישה הראשונה מסבירה את האופן המודע שבו אדם שוטח טיעונים למען צמצום הדיסוננס, דהיינו הפער בין מי שהאדם שואף להיות ובין מעשיו, הרי הגישה השנייה מסבירה כי אותם טיעונים הם למעשה תירוצים שמגייסים את הרובד המודע כדי שיגשים את השאיפות שמסתתרות מתחת למודע.

לכן יכול אדם להונות את עצמו מבלי לשים לב. למשל, אדם נמנע ממתן כסף לקבצן, ואז כדי לא להרגיש רע הוא יספר לעצמו כי אותו קבצן קרוב לוודאי היה משתמש בכסף לסמים. בדומה לכך יכול אדם לעקוף תור לרופא כי בסתר לבו הוא מרגיש נעלה. אך מאחר שגאוותנות שכזו לא מתקבלת היטב בחברה, הוא יתרץ לעצמו ול'קורבנותיו' כי 'זו רק שאלה קטנה וזה דחוף'. מתבקש כי הן הגישה המכוונת והן הגישה הלא מכוונת פועלות במקביל.

הפושע החיוור

פילוסוף אחר שכתב תורה על אנשים עם זכויות יתר (תורה המפורשת תכופות באופן שגוי) הוא פרידריך ניטשה. בספרו כה אמר זרתוסתרה הוא מתאר רעיון דומה מאוד הקשור בהונאה עצמית. בפרק 'על הפושע החיוור', ניטשה מתאר כיצד שודד שרצח ביצע את הפשע על מנת לספק את מאווייו. "אבל דבר אחד הוא המחשבה ודבר אחר הוא המעשה, ודבר אחר הוא תמונת המעשה. אין גלגל הסיבה סובב ביניהם". פירושו של דבר שגניבת הארנק הייתה בונוס ולא העיקר; היא הייתה העילה הרציונלית משום שקשה להודות בחוסר ההיגיון של רצח לשם הרצח בלבד.

זה מסביר מדוע בזמן שרסקולניקוב חושב כי בהריגתו את הזקנה מה שהוא באמת רצח זה עיקרון ותו לא, גופו או התת מודע שבנפשו מתנקמים בו על כך. חרף תלי תלים של טיעונים והצדקות שזורמים מתוך האינטלקט השופע שלו, גופו נופל למשכב באופן רציף לאורך כל הספר. עולה לו החום, הוא מתעלף, הוא הוזה מחזות ושומע קולות כמו צחוקה המהדהד של קורבנו.

גופו של רסקולניקוב בוגד בו משום שהוא עצמו בגד במצפון. לא המצפון שלו, שכן אותו הוא עיוות והגמיש די הצורך, אלא מעין אובייקטיביות צפונית אשר לא ניתן להתל בה. רסקולניקוב לא רצח מתוך תאווה לרצח. הוא אומנם תיעב את בעלת הדירה שלו, אך מעבר לכך – הוא ראה את עצמו נעלה על הזקנה שממררת את חייו. ועם זאת, כל הצידוקים שהשכל שלו סיפר לא שכנעו את לבו, שלא יכול היה לעמוד בעוול שגרם. לא צריך להגיע לכדי רצח כדי לחוש כיצד הונאות עצמיות מעין אלה מופיעות תדיר בחיינו.

גם אם ברוב המכריע של המקרים ההשפעות שלהן זניחות, במצטבר הן עלולות לשבש את תפיסת המציאות שלנו ולהטות את המצפן הפנימי באופן קבוע. לכן היכולת שלנו לזהות את אותן הונאות כשהן קטנות מזריקה בנו מנה נוספת של אובייקטיביות, וגם שומרת את המצפון מכויל דרך הכרה באדם שאנו שואפים להיות. דרך בוטה יותר להסתכל על זה, אך גם כזו שיכולה להחזיר אותנו יותר לעצמנו, היא לשאול: מה אם בכל פעם שאנו נוקטים בהונאה עצמית, השקר האמיתי הוא הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מי שאנו רוצים להיות?

תמונת כותרת: Fotokon / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

חלילה של רטוריקה – כשדברים נשמעים מתאימים מדי עבורנו

עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי

עד כמה אנו חסינים ללחץ חברתי ומדוע זו תכונה שמאפיינת גיבורי קומיקס רבים?