כמעט בכל היבט של חיינו אנחנו עשויים לתהות האם לפעול לשינוי ושיפור המצב הקיים או להשקיע את מרצנו דווקא בשינוי פרספקטיבה על מה שיש? לפי הדאואיזם קיימת דרך שמשלבת את שתי הגישות.

שינוי וקבלה הם כביכול שני זרמים מנוגדים, ושניהם מציעים להיטיב עימנו. האחד דוחף אותנו לכוון גבוה מבלי להתפשר, להתאמץ לשנות את מה שלא נכון לנו ולהגיע אל מקומות טובים ובריאים יותר. ואילו השני כמו מסביר: בכל מקום יהיה דבר מה שאינו מתברג באופן מושלם, החוכמה היא לבחור במה ממקדים את תשומת הלב. לחפש יופי גם בהיבטים הפחות מוצלחים בחיינו, לזכור שלכל מצב יש יתרונות וחסרונות, וללמוד לאהוב את הקיים.

האם ישנה דרך אחת נכונה יותר עבור כל אחד מאיתנו? האם בתקופות שונות בחיינו מתאימה גישה אחת מבין השתיים, ובאחרות – השנייה? ואולי לכל מצב מתאים כיוון תנועה אחר?

ובכן, בתוך הדילמה הספציפית הזו מסתמן כי חיים שלמים תחת גישה אחת עלולים להוביל אותנו למצב קצה. אם נבקש לשנות את כל מה שלא מסתדר בצורה מדויקת עם הרצונות והשאיפות שלנו אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מקפצים מדבר לדבר, חסרי נחת, מחפשים אחר באגים באופן תמידי. ומאידך, קבלה מתמדת של המצב עלולה להשאיר אותנו נטועים במקומות ששואבים מאיתנו כוח ואולי אף פוגעים בנו.

מהו Wu-Wei?

בשפה הסינית קיים הביטוי Wu-Wei. אחת המשמעויות שמייחסים לו היא: שילוב עדין בין עשייה ואי-עשייה. אך כיצד, אם כן, משלבים עשייה באי-עשייה? האין השתיים סותרות זו את זו? כפי שקורה רבות עם מונחים משפות רחוקות, גם לביטוי הזה ישנם תרגומים מילוליים שונים. בסרטון מבית The School of Life טוען הפילוסוף הבריטי אלן דה בוטון כי התרגום הישיר הוא "אי-עשייה" (Non-doing),  מה שעשוי להישמע "כמו הזמנה נעימה להירגע, או גרוע מכך, ליפול לעצלנות או אדישות". אך בעצם, לדבריו, המשמעות העמוקה רחבה יותר. "זהו רעיון מפתח לסוג הפעולה האצילי ביותר לפי הדאואיזם". כיצד "אי-עשייה" יכולה להיות בסיס ל"פעולה"?

לפי דה בוטון מדובר ביכולת להיוותר בשלווה בזמן שעוסקים במשימה, אפילו התזזיתית ביותר. הדאואיזם הוא פילוסופיה סינית עתיקה הידועה ביראת הכבוד שלה לטבע. אנשי הדאו מאמינים כי עלינו לפעול תמיד ביחד עם כוחות הטבע ולא נגדם. יישום של Wu-Wei אינו רומז שאנחנו חסרי השפעה, אלא שהפעולה שלנו דומה למים שנעים עם קצב הרוח וחוצבים באבן, גל אחר גל. מה שמוביל אותנו לאחד התרגומים הנוספים של המונח העתיק, ולכמה דוגמאות מעשיות יותר.

בסרטון מבית ערוץ התקשורת ההולנדי Einzelgänger מסבירים את המונח בשלוש דרגות העמקה. הראשונה, מבחינתם, היא זו שמדברת על פעולה שנעה עם כיוון הזרימה של הטבע, או המציאות. "הפרשנות הנפוצה ביותר ל-Wu-Wei היא ליישר את הפעולות שלנו עם הטבע ולא להכריח שום דבר אלא לפעול כשזה מתאים […] הכול תלוי בקצב המשחק, בקלפים שחולקו לך וברגע שבו תורך או לא תורך". ברמה המעשית, אם כן, מדובר ביכולת שלנו להתבונן בסיטואציית חיינו ולזהות את קצב ההתרחשות הטבעי של הדברים, את הכלים שלרשותנו ואת הרגע הנכון לפעול בו. לא אחת אנחנו מבקשים להאיץ בתהליך התאהבות שמבשיל לאיטו, בהסתגלות של ילדינו לגן חדש או בהסבה מקצועית שהתחלנו לאחרונה.

מתי אנחנו מנווטים ספינה ומתי מטיילים בקיאק?

Wu-Wei מציע לנוע, אבל לא לדחוף. למשל, לא לפחד מגלים של התקרבות והתרחקות בקשר, לשהות עם ילדינו בגן ולזהות מתי הם בשלים לקצת מרחק או ללמוד את התפקיד החדש בקצב שתואם את גילנו. אם נאלץ קרבה עם אדם שצריך מרחק, או מרחק עם ילד שצריך קרבה – לפי הדאואיזם – צפויות לנו אכזבות ונסיגות.

בדרגת העומק הבאה נמצא תרגום מילולי מעט שונה: "פעולה ללא מאמץ". אפשר לתאר אותה אולי כמו ההבדל בין הליכה בעלייה להליכה בירידה מתונה. הגוף מתקדם עם כוח הכבידה, במינימום מאמץ. לפי הפרשנות של Einzelgänger, "אם נצליח להרפות מהתוצאות, נוכל לפעול ללא מאמץ ותגובתיות, רק לשם המעשה עצמו". במילים אחרות, פעולה שנועדה לקצור תבואה מסוימת נוטה לדרוש מאמץ. כל אירוע שמסיט מהמטרה מאלץ אותנו לפעול, לעיתים קרובות בכוח, על מנת לשנות את המציאות. להסיט את חרטום הספינה בחזרה אל הנקודה שאליה אנחנו מכוונים. עם זאת, כמו הפלגה ללא יעד, כשאנחנו פועלים לשם הפעולה כל שינוי הוא חלק ממה שקורה ואינו מפעיל אותנו רגשית וגורר אותנו למאמץ אקטיבי מתיש.

"פעולה שנועדה לקצור תבואה מסוימת נוטה לדרוש מאמץ. כל אירוע שמסיט מהמטרה מאלץ אותנו לפעול, לעיתים קרובות בכוח, על מנת לשנות את המציאות".

נסתייג ונאמר שלעיתים נסיבות החיים מצריכות מאיתנו לכוון את הספינה אל יעדה. Wu-Wei מתייחס ללא מעט אירועים או תקופות בחיינו שבהן אנחנו נוהגים כמו קפטן של ספינה חשובה בעוד שאנחנו יכולים באותה המידה ליהנות מחתירה שקטה חסרת יעד בקיאק.

דייט יכול להוות דוגמה יומיומית לכך. אנחנו יושבים מול אדם שאיננו מכירים במסעדה נעימה. בתסריט הספינה אנחנו מנסים באופן אקטיבי לגלות מי האדם שיושב מולנו. מתוך הרצון להגיע ליעד אנחנו שואלים המון שאלות ישירות, ודי ספציפיות, בנוגע לאופיו, לערכיו, לרצונותיו. בתסריט הקיאק אנחנו שוהים בחברתו ומרגישים – האם נעים לנו לידו או לא? אנחנו שמים לב כיצד הוא נוהג עם אחרים ואילו בחירות קטנות הוא בוחר. אנחנו נוכחים בדייט ולא בציון דרך עתידי כלשהו.

אם נעמיק לשכבה השלישית נגיע למונחים כמו "אגו" ו"ריקנות". בליבת הרעיון שוכן הצורך לוותר על ההנחה שאנחנו יודעים מה נכון, מה צריך לקרות או למה אנחנו זכאים. Wu-Wei" כרוך בשחרור רעיונות שבמצב אחר היו גורמים לנו לנסות לכפות דברים בצורה אלימה מדי", מסביר דה בוטון. כלומר, במקום להגיב לדרישות האמיתיות של המצב אנחנו פועלים למען רעיון כלשהו שאנו מחזיקים בראשנו, והאגו הוא זה שגורם לנו לכך. הוא שדוחף אותנו להתאים את המציאות לרצונותינו.

Wu-Wei הוא תרגול של חוסר-אגו. מעין "ריקנות" מהסוג החיובי שמאפשרת לנו להתבונן במה שמגיע אלינו. גם במה שקיים וגם בקצב השינוי הטבעי של הדברים. ניתן לתאר זאת גם כ"פתיחות" והיא דורשת את האומץ לחשוב שאולי אנחנו לא מבינים או יודעים מה נכון לנו. שאולי החיים יודעים טוב יותר מאיתנו. היא מבקשת מאיתנו סבלנות, לחכות עד שדברים יתגלו מעצמם, אורך רוח ואת היכולת לסמוך על אחרים או על משהו גדול מאיתנו. ובתוך כל זה, כן – להמשיך ללכת.

תמונת כותרת: Ronnie Chua / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

על פי הדאו, מינימליזם מנטלי ומעשי הוא המפתח לחידוד כושר התפיסה והפעולה שלנו

כיצד תהליך הצבת מטרות מחווט את המוח שלנו להגשים אותן?

מועדון ה-99: תשומת הלב שאנחנו מעניקים למה שחסר לנו

עוד מרדיו מהות החיים:

כיצד למצוא את ה'יש' לפי שיטת ימימה