ציניות נתפסת לעיתים קרובות כסימן לאינטליגנציה או ככלי להישרדות בעולם קשוח, אך בנקודה מסוימת היא עלולה לפעול בדיוק ההיפך ולהחליש אותנו. באיזה שלב התגוננות מפני אכזבה מרוקנת את עולמנו ממשמעות?
בתחילת המאה ה-20, כשהמדען האמריקאי רוברט גודארד ביקש לקדם את מדע הטילים בארה"ב, מלבד הבעיות הפיזיקליות, הוא נתקל בלעג תקשורתי ציני. גודארד תכנן מנועי טילים שישוגרו למרחקים אדירים. למרות שזכה לסיוע ממכון הסמית'סוניאן, וניסה להוכיח שניתן לשגר רקטה מכדור הארץ אל הירח, האנושות של אותם ימים פשוט לא הייתה בשלה להכיל את האפשרות הזו.
העיתונים הקדישו לו כתבות תחת כותרות כמו "בעיית אמינות חמורה". עיתונאים סקפטיים וציניים כתבו שהוא "מתעלם מחוק בסיסי של תנועה", וש"נראה שחסר לו ידע שאותו חולקים מדי יום בבתי הספר התיכוניים". תדמיתו בציבור התקבעה כ'איש הירח', וכששיגר טילי דלק נוזלי, שבמרבית המקרים התרסקו על הקרקע, התקשורת חגגה על כישלונותיו. לאחר אחד מניסוייו ב-1929, עיתון מקומי בווסטר נשא את הכותרת הצינית: "טיל ירח החמיץ את מטרתו ב-238,799.5 מיילים".
לא רק בתקשורת, גם בקונגרס לגלגו על עבודתו. אך היא היוותה הוכחה חשובה לכך שניתן להניע טיל בדלק נוזלי – שיטה שבה השתמשו בהמשך בטילים ארוכי טווח ובכל תוכניות החלל. לימים הוא זכה להיקרא 'אחד מאבות מדע הטילים המודרניים'.
האירוניה ההיסטורית נחתמה בספטמבר 1959, כשהגשושית 'לונה 2' הסובייטית נחתה על הירח. בזמן שארה"ב התעוררה לחששות פוליטיים ורגשיים עמוקים מול ההישג הסובייטי, התברר שהציניות הותירה אומה שלמה מאחור. המקרה הזה שופך אור על הפרדוקס של הציניקנים – אנשים שמטילים ספק ככל האפשר במטרה להגן על עצמם מפני אכזבה, ומתוך כך משיגים לבסוף את 'האכזבה המושלמת'.
כשהספקנות שואבת את התקווה
ההגדרה של ציניות, כפי שהיא מופיעה במילון מורפיקס, היא "התנהגות שיש בה לגלוג או סרקזם". מילון קיימברידג' מגדיר אותה כ"אמונה שאנשים מתעניינים רק בעצמם ואינם כנים". במאגרי המידע המחקריים Ebsco מחזקים זאת ומתארים התנהלות צינית כ"גישה המאופיינת בחוסר אמון עמוק בכוונותיהם של אחרים, מה שמוביל אנשים להאמין שאינטרס אישי ותאוות בצע מניעים את ההתנהגות האנושית". לפי המאגר, אלו המזדהים כציניקנים חשים לעיתים קרובות אכזבה לאחר כישלונות ובגידות, מה שמוביל אותם להסתמך רק על עצמם.
עוד נכתב שם כי "על פי הפסיכולוגיה המודרנית, בזמן שרמה מתונה של ציניות יכולה לשמש כמנגנון הגנה מפני ניצול, ציניות מוגזמת עלולה להיות בעלת השפעות מזיקות על הבריאות, מערכות יחסים והצלחה בקריירה".
פרופסור לאנגלית הלן סמול מאוניברסיטת אוקספורד מציעה ב-The British Academy ליישם עמדת ביניים ביחס לציניות, שאינה מעודדת אותה אך גם לא פוסלת אותה מכל וכל. היא רואה בציניות חלק ממגוון הדרכים שבהן אנו בוחרים לתקשר, כלי שאנו פונים אליו כדי "להזריק אנרגיה או תוקפנות לדיון". היא מזהירה כי שימוש תכוף מדי בציניות עלול להוביל לצרות, אך טוענת כי שימוש טקטי ומזדמן יכול להיות דווקא בונה. לדבריה, "בתיאור רחב, ציניקן הוא אדם הנוטה להטיל ספק במוטיבציות שמניעות אנשים אחרים".
"אתה יכול לומר שתרמת תרומה משמעותית לשיקום נוטרדאם משום שאכפת לך מהמשמעות הדתית, ההיסטורית והתרבותית המתמשכת שלה בצרפת ומחוצה לה. אני, הציניקן, אומר שעשית זאת משום שזה גרם לך להיראות טוב".
היא מדגימה זאת כך: "אתה יכול לומר שתרמת תרומה משמעותית לשיקום נוטרדאם משום שאכפת לך מהמשמעות הדתית, ההיסטורית והתרבותית המתמשכת שלה בצרפת ומחוצה לה. אני, הציניקן, אומר שעשית זאת משום שזה גרם לך להיראות טוב. זה אולי הסיח את תשומת הלב הציבורית משיטות העסקים הלא נעימות שלך ועזר להחזר המס שלך".
ואולם, זיהוי הנקודה שבה ציניות הופכת למזיקה מצריך יותר מאשר התבוננות על משפט זה או אחר שספקן הביע, או תגובה שלו לרעיון של אדם אחר. עבור חוקרים רבים קו הגבול בין ציניות מועילה לבין כזו שהיא הרסנית עובר בנקודה שבה מגיעים לחוסר אמון כללי וגורף.
שהרי ציניות יכולה להוות אינדיקציה לאינטליגנציה, כמו במקרה של ניטשה, אשר על פי סמול "הפך את הציניות לחלק מהרפרטואר הסגנוני של כתיבתו הפילוסופית". אך כשהיא מיושמת כהשקפת עולם, ולא כאמצעי אינטלקטואלי, מומחים רואים בה פוטנציאל לחבלה עצמית.
ניטשה השתמש בציניות כאמצעי הבעתי, מה שמטעה רבים להסיק שהוא היה חסר אמון באדם. צילום: Hans Elmo / shutterstock
דוקטור להתנהגות ארגונית לינדזי גודווין מסבירה ב- Psychology Todayאת המתודולוגיה של הציוניות ככזו "המוסווית מאחורי חזות של אינטליגנציה אך עשויה להגביל סקרנות, צמיחה ופעולה יצירתית".
היא מתארת כיצד הציניות גורמת לנו להרגיש חדים ומתוחכמים, צעד אחד לפני כולם בעולם מלא בספינים: "זה הקול בראש שלנו שאומר, 'כן, בטח', כשמישהו משתף חדשות טובות. זה גלגול העיניים שלנו נוכח יוזמה חדשה בעבודה. זוהי הגדרת ברירת המחדל שלוחשת, 'ראיתי את זה בעבר – זה לא יעבוד'".
אולם גודווין מבהירה כי הציניות גורמת לקצר בחשיבה הביקורתית: במקום לבחון כל מקרה לגופו, הציניקנים פשוט פוסלים הכול מראש. לתפיסתה, זהו מנגנון הגנה שחוק שנועד למנוע מאיתנו להרגיש 'טיפשים' או פגיעים, אך המחיר הוא ניתוק מתקווה, מפתיחת אפשרויות ומפעולה.
הטענות הללו זוכות לגיבוי מדעי. לא מעט מחקרים קושרים ציניות לבעיות נפשיות ופיזיות.
ציניקנים לא מפסידים, אבל הם גם לא מנצחים
ג'מיל זכי, פרופסור לפסיכולוגיה ומנהל מעבדת מדעי המוח בסטנפורד, מרחיק לכת ומכנה את הציניות 'גול עצמי'. בריאיון ל-The Guardian הוא טוען כי "האמונה שדברים רק יחמירו כמעט מבטיחה שזה אכן יקרה", מפני שהיא שוחקת את המרקם החברתי שלנו ומייאשת אותנו מנקיטת פעולה נגד שחיתות ואי צדק.
עוד הוא מבהיר כי "ציפייה לגרוע מכל פוגעת גם בסיכויינו למצוא אושר בהווה". בספרוHope for Cynics הוא מתעד מחקרים שמראים שציניקנים מדוכאים יותר, מרוויחים פחות ואפילו מתים צעירים יותר.
זכי מציין כי הדימוי 'האינטליגנטי' של הציניקן הוא מצג שווא, שכן במבחנים קוגניטיביים הם מציגים ביצועים פחותים ומתקשים יותר בזיהוי שקרים. "בכך שהם לעולם לא בוטחים, הציניקנים לעולם לא מפסידים. הם גם לעולם לא מנצחים", הוא כותב, ומוסיף אזהרה חברתית: "אוטוקרטים אוהבים אוכלוסייה צינית, כי קל יותר לשלוט באנשים שלא סומכים זה על זה".
הפסיכולוג והסופר האמריקאי ד"ר ברוס ד. האצ׳יסון מחזק את הדברים. במאמרו ב-Psychology Today הוא מתאר את המסלול "שמתחיל בתחושת פגיעה או נבגדות, לעיתים קרובות מתפתח לחוסר אמון, אחר כך לפסימיות, ולבסוף – לציניות". לדבריו, אין להקל בכך ראש.
"האמונה שדברים רק יחמירו כמעט מבטיחה שזה אכן יקרה, מפני שהיא שוחקת את המרקם החברתי שלנו ומייאשת אותנו מנקיטת פעולה נגד שחיתות ואי-צדק".
הוא מזכיר מחקרים המקשרים בין ציניות ואורח חיים לא בריא, כמו זה שפורסם ב-BBC ומצא כי אנשים ציניים נוטים לעישון ולהשמנת יתר. מחקרים אחרים המחישו כיצד ציניות מובילה לקשיים במערכות יחסים ולבדידות. אחרים חשפו שציניקנים מצליחים פחות בקרירה וכאמור נוטים להרוויח פחות כסף.
בואו נהיה כנים: קל להרגיש מאוכזבים בדורנו, וקל עוד יותר להפוך לציניקן. זרם בלתי פוסק של חדשות שליליות ודיווחים רעילים ברשתות החברתיות מצייר תמונה קודרת למדי של האנושות – רוויה בחמדנות, באנוכיות, באבדון ובקדרות. זה גורם לנו להתחיל לשאול: האם אנשים באמת מסוגלים לטוב בסיסי ולשינוי חיובי? או שמא האנשים, והעולם כולו, פשוט רעים?
בכתבה ב–The New York Times פרופסור זכי מציע להתמודד עם תחושת ה'רע המשתלט', באמצעות הפצת הטוב. למשל, לבדוק את העובדות מאחורי הדברים ולהפוך את הנטייה לרכל על השלילי, לנטייה להפצת מידע חיובי על אחרים: "אולי עובדה פחות ידועה אך ראויה להערצה על אותו אדם או אולי מעשה טוב שאתה מזהה אצלו". לטענתו, הצבעה פומבית על מעשים טובים מורידה לא רק את הציניות שלנו, אלא גם את זו של הסובבים אותנו. בנוסף מציע להקדיש 15 דקות ביום כדי להבחין ברגעים של טוב לב סביבנו.
מי שהיטיב לסכם את הדואליות של הציניות הוא ג'ורג' ג'יי זיוגאס, מאמן אישי ויועץ משאבי אנוש. במאמר ב- Medium הוא טוען כי יש יתרונות מסוימים למנגנון ההגנה הציני – פחות אכזבות ויכולת לראות דברים באופן אובייקטיבי. אך הוא מכיר גם בפן הנגטיבי של הגישה, וחותם בציניות משלו: "חבל שאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים".
תמונת כותרת: TSViPhoto / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים
מה אנחנו לא מצליחים לראות לגבי העולם – ואיך בכל זאת אפשר להבחין בזה
לא נותר לנו אלא לצחוק – הפילוסופיה של התמודדות עם חרטה ופחד מקבלת החלטות
עוד מרדיו מהות החיים:
