דחיית סיפוקים משווקת לנו כאיפוק עכשיו שיוביל לסיפוק אחר כך; כלי לבחירות טובות יותר עבורנו. במציאות, מתברר, דחיית סיפוקים יכולה לגרום דווקא לאפקט הפוך. באילו תנאים 'כוח הרצון' עלול להפריע לנו?

ב-1938, זמן קצר לאחר שסיפחה לעצמה את אוסטריה דרשה גרמניה, תחת שלטון המפלגה הנאצית של היטלר, את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה. הרודן האוסטרי-גרמני טען בפני נשיא השכנה מדרום כי אזור זה מיושב ברובו על ידי גרמנים ולכן השטח כולו צריך להיות מסופח. הממשל הצ'כוסלובקי סירב, ואף עדכן את היטלר כי אם תותקף, מדינתו תילחם על ריבונותה.

בקיץ של אותה השנה הורה היטלר לוורמאכט להתכונן לפלישה לחבל הסודטים. על אף שצרפת וברית המועצות נקשרו בברית עם צ'כוסלובקיה, העדיפו שתי המדינות שלא לצאת למלחמה בגרמנים – בזמן שצרפת הסכימה לשקול מלחמה באם תקבל תמיכה מבריטניה.

נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה דאז, התלבט אם להילחם בגרמנים. בסופו של דבר החליט להימנע ממלחמה כדי להשיג שלום ארוך טווח – כך לפחות סבר שיקרה. לעומתו, קולות רבים ודומיננטיים שראו את הסכנה מתקרבת דרשו לצאת למלחמה, אך תויגו כניצים ומחרחרי מדון. כצפוי, מדיניות הפיוס של צ'מברלין – ששיאה בהסכם מינכן ואישור סיפוח הסודטים – לא עצרה את מלחמת העולם השנייה. הרבה מעבר לכך, האיפוק והריסון העצמי של הממשל הבריטי סיפקו לגרמניה הנאצית זמן להתחמש ולהתחזק, ואף ציידו אותה בתעוזה יתרה. כך הובילה מדיניות שלכאורה כיוונה לתוצאות ארוכות טווח למלחמה קטלנית בהרבה משהייתה יכולה להיות לו צרפת ובריטניה היו פועלות ב-1938.

על אף שהמושג 'דחיית סיפוקים' הפך עם השנים לשם נרדף לבגרות, יציבות ועוצמה, ולמרות שהשהיית סיפוקים עשויה להניב יתרונות משמעותיים, בלא מעט מקרים היא עלולה לבוא לרעתנו. אחרי הכול, זה אך הגיוני שלדחפים החזקים שלנו – אלו שמאיצים בנו להשיג את הסיפוק המיידי – יש סיבה מושרשת.

קנדרה צ'רי, מומחית לשיקום פסיכו-סוציאלי, מציגה ב-  Verywell Mindתיאוריה שחותרת תחת ההנחה הרווחת שדחיית סיפוקים טובה תמיד. "נראה שבני אדם מחווטים לסיפוק מיידי", היא כותבת, ומסבירה את העיקרון האבולוציוני שמאחורי העניין: "אי-ודאות לגבי תגמולים עתידיים הופכת את דחיית הסיפוקים לאתגר. במילים אחרות, איננו יודעים מתי תגמולים ארוכי טווח אלה יגיעו – אם הם בכלל יגיעו. זה עזר לאבותינו הפרהיסטוריים לשרוד בעולם שבו משאבים היו בלתי צפויים. הם ניצלו את ההזדמנויות כשהן נוצרו, משום שייתכן שלא יהיו זמינות בהמשך".

ולמרות שמשאבים היום זמינים לרובנו, והזדמנויות קיימות בשפע, היציאה נגד הטבע שלנו עדיין עלולה לגרום לתופעות לוואי.

כשדחיית סיפוקים הופכת בעצמה לסיפוק

ההתנגדות לדחפים הטבועים בנו עלולה להוביל לפגיעה מתמשכת בהנאה, כפי שמפרט הפסיכותרפיסט גארי טרוסקלייר במאמר ב-The healthy compulsive. "יש אנשים שפשוט לא יודעים מתי ליהנות. הם דוחים באופן קבוע הנאה בתקווה שיקבלו תגמול גדול יותר בהמשך, ובתהליך הם מתנים את עצמם לא ליהנות מכלום".

טרוסקלייר מחלק את סוגי הסיפוקים לארבעה: הראשון הוא הנאה מיידית (כמו סקס, אוכל, אמבטיות חמות, מוזיקה, ספורט, סיפורים טובים, מנוחה). השני הוא מילוי רשימות (השלמת מטלות מעשיות, ניקיון, תחזוקה). השלישי הוא שליטה (השתתפות בפרויקטים מאתגרים, יצירה, תיקון). והאחרון הוא משמעות (ידיעה שמה שעשיתם עוזר לאחרים). "עיכוב כרוני של סיפוקים עלול להוביל לדיכוי של כל ארבעת סוגי הסיפוקים", הוא מדגיש.

"בכל פעם שהמעכב דוחה סיפוקים הוא מתגמל את עצמו ב-''M&M מנטלי זעיר, כך שהדחייה עצמה הופכת למספקת – בהתחלה", מסביר טרוסקלייר. "דחייה חוזרת ונשנית של סיפוקים הופכת לסיפוק מהדחייה, סוג של דיסלקציה רגשית שבה העיכוב מוערך כאילו היה הסיפוק".

"אבל", הוא מדגיש, ההרגשה הזו מטעה. "זה לא מספק לאורך זמן. מה שהמעבר לסיפוק מדחייה כן מביא עימו הוא כמיהה לא ממומשת. כמו חומרים פרמקולוגיים רבים, זה יוצר חשק עז שאינו יכול להתמלא. זה ערמומי, מתקדם וממכר".

חיי נזירות לא מתאימים לכל אחד. עבור רובנו התמכרות לדחיית סיפוקים היא ככל התמכרות אחרת. צילום: Jesuu Nim on Unsplash

מעבר לכך, לדבריו, אנשים עלולים לוותר בסופו של דבר על סיפוקים מסוג 3 ו-4: "שליטה ומשמעות עלולות להידחות לצמיתות מכיוון שהן נראות גם מיותרות וגם מספקות מדי (ולכן מפנקות מדי). כפי שראיתי אצל רבים מהלקוחות שלי, אם הם אכן מרשים לעצמם לשאוף לשליטה ומשמעות, הם עלולים להתמקד במה שעלול להשתבש במקום במה שכנראה ילך כשורה, ולא לאפשר לעצמם ליהנות מהתגמולים".

הפסיכולוג הקליני ד"ר רוברט פאף תמים דעה בעניין. לשיטתו האדם לא צריך לחכות לאושר, אלא לחוות אותו עכשיו. במאמר ל- Psychology Todayהוא מציין כי סיפוקים מושהים הם מהמאפיינים הבולטים של התרבות שלנו, והוא אף מחלק אותם לשני סוגים: סיפוקים מושהים לטווח קצר – המתארים לדבריו את "המטלה הקשה מיום שני עד שישי שנושאת אותנו לסוף השבוע – הארץ המובטחת", וסיפוקים מושהים לטווח ארוך – המיוצגים לדבריו, על ידי הפזמון הנפוץ: "אני לא יכול לחכות לפרוש!"

במילים מוכרות יותר, לחיות משבת לשבת בהמתנה לפנסיה.

פאף מבהיר כי אנו עשויים לחזור על המנטרה הזו לעצמנו במשך עשרות שנים: "כל כך הרבה דרכים לתאר את הניגוד בין המקום שבו אנו נמצאים כעת לבין המקום שבו היינו מעדיפים להיות". אבל, הוא שואל: "האם זו דרך בריאה לחיות?"

"בכל פעם שהמעכב דוחה סיפוקים הוא מתגמל את עצמו ב-"M&M מנטלי זעיר, כך שהדחייה עצמה הופכת למספקת – בהתחלה. דחייה חוזרת ונשנית של סיפוקים הופכת לסיפוק מהדחייה, סוג של דיסלקציה רגשית שבה העיכוב מוערך כאילו היה הסיפוק".

במאמר הוא ממחיש כיצד דחיית סיפוקים פוגעת באופן דרמטי ברמת האושר שלנו. "בקליניקה הפרטית שלי עבדתי עם אינספור אנשים שחווים קשיים דומים", הוא כותב, "הם מודאגים מהעתיד ועובדים קשה כדי לוודא שיהיה להם מספיק כדי לתמוך בעצמם לאורך כל הפרישה שלהם. החשיבה שלהם היא שאחרי שיחוו רווח כלכלי בלתי נסבל לאחר שנים של מאמץ בשוק העבודה, שאר חייהם יהיו נהדרים".

הדבר בולט במיוחד ב"קצה הקיצוני והישגי", לדבריו, אצל אלו שהתעשרו מהר. "הם מרוויחים המון כסף, מוכרים את החברות שלהם תמורת מיליוני דולרים ופורשים. אתם עשויים לחשוב שעם תוספת של 100 מיליון דולר, החיים יהיו נפלאים. למעשה, האם זה לא תרחיש של חלום שהתגשם עבור רבים מאיתנו?" אבל מניסיונו, המציאות לא כזו פשוטה. "מה שקורה עם רבים מהאנשים האלה עשוי להפתיע".

דחיית סיפוקים, הוא מבהיר, יכולה ללבוש צורות שונות ולפגוע בסוגים שונים של אנשים: "אם הם צעירים, נניח בשנות ה-30, ה-40 או ה-50 לחייהם, תוך שנתיים לאחר פרישתם המוקדמת, הם מוצאים את עצמם אבודים ומשועממים לאחר שבילו את כל שעות הערות שלהם בבניית חברות וצבירת עושר". עוד הוא מסביר כי "כאשר בעלי הישגים גבוהים מגיעים למה שהם הגדירו כ'ארץ המובטחת', הם עשויים להיות מרוממים בהתחלה. אבל זה דועך עם הזמן והם חוזרים לנקודת האושר ההתחלתית שלהם. איזו אכזבה! כל העבודה הקשה, ההקרבה, הסיפוקים הדחויים והציפייה, רק כדי לחזור לאותו מקום (אולי אומלל) שבו התחילו".

המופע ההרמוני של לאחוז ולשחרר

דחיית סיפוקים קיצונית הופכת אותנו ל'רודפי עתיד' אשר עלולים לאבד את היכולת לחוות את הרגע.  להתרגש, להתנסות, לחוות ללא מעצורים, להצליח או לטעות, ליפול ולקום מחדש – כל אלו עלולים להתאדות יחד עם הסיפוק. השהיית סיפוקים כדרך חיים עלולה להתנות את המוח שלנו להנאה מותנית, ובכך היא גוזלת מאיתנו את ההנאה הטבעית. ומנגד, כניעה לכל צורך וסיפוק מיידי עלולה להביא אותנו למעשים שאינם טובים לנו ושאנו עלולים להתחרט עליהם בטווח הקצר והארוך.

דומה כי 'האומנות של החיים' היא לדעת מתי להחזיק ומתי לשחרר. החברה קוראת לנו "לדחות סיפוקים" ורואה בהתנהלות המרוסנת הזו סוג של בגרות – לעומת ילדים קטנים, למשל, שטרם סיגלו לעצמם את היכולת הזו. ולמרות שדחיית סיפוקים היא כלי חשוב, היא אינה מנגנון בלעדי. חשיבות השילוב בין איפוק לבין סיפוק מיידי נובעת מההבנה שהחיים אינם מתקיימים רק בעתיד, אך גם אינם רק מה ש'כאן ועכשיו': החיים הם רצף של רגעים משולבים, ובו דבר משפיע על דבר. באחריותנו לברור באילו מהרגעים האלה עלינו לשמור עיניים על הכדור, ומתי להתמסר להווה.

תמונת כותרת: Maxime on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשו לעצמכם להוריד את האצבע מהדופק מדי פעם – התועלת מצמצום הבקרה בחיינו

הנסיבות שבהן דחיית סיפוקים מובילה לסיפוק גדול אף יותר

הטיעון בעד התפשרות על האיכות – מתי השאיפה לשלמות הופכת לדריכה במקום

עוד מרדיו מהות החיים:

החשיבה ההכרתית – על המתנה ואורך רוח