הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: חילוקי דעות לא צריכים להפריע לנו לדבר עם אנשים


23 בנובמבר, 2017

בועז מזרחי

"אלוהים שונא אתכם", "אתם הולכים לגיהינום", "התפללו לעוד חיילים מתים", "אלוהים שונא יהודים", "להומואים מגיע למות" - אלה הם רק חלק מהשלטים שתוכלו לראות בהפגנה טיפוסית של הכנסייה הבפטיסטית וסטבורו. זוהי אינה כנסייה גדולה, בסך הכול 70 חברים. אבל קיים יחס הפוך בין הזניחות המספרית הזו ובין מידת הדציבלים שבה פועלים חברי הכנסייה וארסיות המסרים שהם מפיצים. נדמה שאין קבוצה שלא סומנה כמטרה של חברי הכנסייה. השנאה שלהם היא ללא הבדל דת, גזע ומין.

על ברכיים אלה חונכה מייגן פלפס-רופר, נכדתו של מייסד הכנסייה ומי שהייתה עד 2012 שגרירה קולנית ונמרצת במיוחד של המסרים הנ"ל. היא מעידה על עצמה כי נשאה שלטי שנאה שכאלה עוד בטרם ידעה לקרוא את הכתוב בהם. פלפס הייתה נודדת עם משפחתה כדי להפגין בלוויות של חיילים אמריקאים, מול יהודים, קהילת הלהט"ב ועוד. חברי הקבוצה נוהגים להתראיין בתקשורת המיינסטרים ולהפיץ את תפיסותיהם גם במדיה החברתית. זו האחרונה הייתה חביבה במיוחד על פלפס, ושם גם הגיע הרגע ששינה את חייה מקצה לקצה.

את סיפורה האישי מביאה פלפס בהרצאה חושפנית על בימת TED, שם היא מציגה תיאורים קשים ומשרטטת מציאות של שנאה עיוורת. ואולם, היא מספרת כיצד כמה ציוצים בטוויטר והאנשים שמאחוריהם הצליחו לשבור את מעטה השנאה שאפף אותה וכיצד עזבה את כל היקר לה כדי להתחיל חיים נורמטיביים. השתלשלות האירועים המרתקת של חייה הביאה אותה למחשבה עמוקה על הגורמים שהצליחו לפקוח את עיניה. היא חולקת ארבעה לקחים שלמדה, כאלה שעזרו לה לדבר עם זרים ועדיין לשמור על האנושיות, הן שלהם והן של עצמה.


מפגשים מהסוג האבסורדי

בגיל חמש הלכה פלפס להפגנה הראשונה של הכנסייה הבפטיסטית וסטבורו, אבל את הרעיונות ינקה כנראה מגיל צעיר יותר. עד עמוק בשנות העשרים לחייה, היא חיה במציאות דיכוטומית ופשטנית. "אצלנו בבית, החיים נתפסו כמאבק רוחני אדיר בין הטוב לרע. הטוב היה הכנסייה שלי וחבריה – והרע היה כל השאר". במאמר מוסגר, החלוקה הזו היא מהסממנים המרכזיים של כתות, אם כי הכנסייה אינה מוגדרת כך באופן נחרץ. בכל אופן, חבריה הקבוצה שמו להם למטרה לנדוד ברחבי אמריקה ולספר לכל מי שהוא לא הם כמה הוא חוטא ואיזה גורל מצפה לו בגיהינום. "כמו עשרת אחיי, האמנתי במה שלימדו אותי בכל ליבי", ממשיכה פלפס, "ועסקתי בתורתה של הכנסייה בקנאות מיוחדת במינה".

שנת 2009 הסתמנה כשנת הפריחה של טוויטר, בעקבות שימוש אזרחים ברשת במהפכות ומחאות פוליטיות גדולות. זו הייתה גם השנה שבה הצטרפה פלפס למסיבה. את אותה אידיאולוגיה שביטאה בכתב על שלטים, הפכה עתה לציוצים עד 140 תווים. הייתה זו קרקע פורייה עבור אדם שהקדיש את ייעודו להתנצח עם העולם כולו, והרשת אכן הגיבה לה כפי שציפתה: ביריבות, באלימות, בטונים גבוהים. כל מה שאפשר לייחל לו כשאתה אוהב לשנוא. אבל זה לא החזיק מעמד זמן רב. משהו קרה ששיבש את סדר הדברים הרגיל. "בתוך אותה התנצחות דיגיטלית, התפתח דפוס מוזר", מספרת פלפס, "אדם היה מגיע לפרופיל שלי עם זעם וזלזול טיפוסיים. הייתי עונה להם בשילוב מיוחד של פסוקים מהתנ"ך, רפרנסים מהתרבות הפופולרית וסמיילים. הם מן הסתם התבלבלו לרגע – אבל אז התפתחה שיחה". מה שהיה התנצחות והטפה הפך לגילויים של סקרנות הדדית, מנומסת ואותנטית.

לא פעם הפרופילים שעימם דיברה בטוויטר הפכו לדמויות בשר ודם. מכיוון שנדדה בין ערים יצא לה לפגוש פנים אל פנים חלק מהאנשים שהתנצחה איתם ברשת, בעיקר כאשר הגיעו לבקר אותה בהפגנות. במפגשים הללו, ככל הנראה, החלו כבר להיפתח סדקים ראשוניים בקונכייה שלה. סיפור אחד אבסורדי במיוחד מעיד על כך. "אדם בשם דייוויד היה אחד מהם", היא מספרת, "הוא ניהל בלוג בשם JEWLICIOUS ולאחר כמה חודשים של ויכוחים מכבדים אך לוהטים ברשת, הוא בא לשוחח איתי בהפגנה בניו אורלינס. הוא הביא לי קינוח ים-תיכוני מירושלים, שם הוא גר, ואני הבאתי לו שוקולד כשר והחזקתי שלט עליו היה כתוב 'אלוהים שונא יהודים'".

מפגשים מהסוג הזה גרמו לשני תהליכים להתעורר בתוכה. ראשית, היא החלה לראות אנשים כבני אדם פרטיים, ולא כנערי הפוסטר של תפיסות עולם שונות משלה. "הגבול שבין 'חבר' ל'אויב' החל להיטשטש". לצד זאת, הדיסוננס שבין תפיסות עולמה ובין המציאות החל להתגלות ולתת את אותותיו. לאט, אך בנחישות. "לקח זמן, אך השיחות האלה התחילו לזרוע בי ספקות". הפתיחות שנוצרה בינה ובין אנשים זרים בתיווך הרשת אילצה אותה להאזין לפרספקטיבות חדשות, להבדיל מחייה לפני הרשת שבהם נחשפה לאותו סט מצומצם של רעיונות החוזרים על עצמם. במקביל, גם חבריה לוויכוחים ניסו ללמוד את השקפת עולמה, הן מתוך רצון להכיר אותה והן ככלי לנהל פולמוס מתורבת. "בכך", היא אומרת, "[הם] שמו לב לסתירות שפספסתי כל חיי".

על הספה בבית הרב

עתה נכנסה לתמונה הלוגיקה. היא החלה לעמת בין רעיונות שונים המרכיבים את השקפת עולמה. למשל, "כיצד יכולנו לטעון שאנחנו אוהבים את שכנינו, ובו זמנית לבקש מאלוהים להשמיד אותם?" לדבריה, העובדה שזרים טרחו להכיר אותה ולהיות נחמדים כלפיה הייתה גם היא מנוגדת לרציונל: "האנשים בצד השני לא היו השטנים שנאמר לי שהם". פתאום המנהג להפגין בלוויות של חיילים נראה לה אכזרי, פתאום הבינה שלה ולחבריה אין ייפוי כוח על האמת והצדק מישות עליונה. העולם שבחוץ והעולם של הכנסייה היו בפער עצום שאת ממדיו היא רק החלה לתפוס. שיחה אחר שיחה, מחווה של רצון טוב אחרי השנייה – הסדקים בחומה הלכו והעמיקו עד שזו קרסה ב-2012.

באותה שנה עזבה את הכנסייה ואת משפחתה, צעד שעליו שילמה מחיר כבד. העולם שהיא גדלה בו חדל מלהתקיים. זה מאוד קל לקרוא את השורה הזו ולהמשיך הלאה, אבל נסו להשתהות רגע כדי לעמוד על המשמעות של כך. דמיינו שיום אחד אתם מתעוררים ומקבלים החלטה לא לדבר או לראות לשארית חייכם את הוריכם, אחיכם, כל חבריכם שעימם גדלתם. אתם גם חייבים לעבור לעיר חדשה ללא יכולת לשוב למקום שבו חייתם עשרים ומשהו שנים. הרקע הקיצוני שממנו באה החמיר את הסיטואציה בשני הכיוונים. מצד אחד, קשה יותר לעזוב מציאות כה עוטפת, ומאידך, היה לה חשש גדול שעברה ירדוף אותה בחייה החדשים. נקודת האור הייתה אחותה הצעירה של פלפס שבחרה לעזוב עימה את הכנסייה.

אבל בחוץ המתינה לה הפתעה טובה. "לעולם היה גישה לעבר שלי, כי אותו עבר היה בכל פינה ברשת", היא מספרת. "אלפי ציוצים ומאות ראיונות, מערוצים מקומיים ועד לתוכניתו של הווארד שטרן. אבל כה רבים מהם קיבלו אותי בזרועות פתוחות בכל זאת". במקרה או שלא, גם כאן בחרה פלפס להדגים את קבלת הפנים החמה שזכתה לה בסיפור על מפגש עם יהודים. אותו דייוויד, מנהל הבלוג שפגשה, הזמין אותה להתארח בקהילה היהודית של לוס-אנג'לס. "ישנו על הספות בביתו של רב חסידי ואשתו וארבעת ילדיהם", היא מספרת, "אותו רבי שהפגנתי נגדו שלוש שנים קודם לכן, עם השלט 'הרבי שלכם זונה'. בילינו שעות ארוכות בשיחות על תיאולוגיה, יהדות והחיים, בזמן ששטפנו כלים במטבח הכשר שלהם, וחתכנו ירקות לארוחת הערב. הם התייחסו אלינו כמו למשפחה. הם לא נטרו לנו טינה, ושוב נדהמתי".

ארבעה דברים לזכור במפגש עם זרים

כרוניקת חיים שכוללת אחיזת שלטי שנאה בגיל חמש לצד אירוח משפחתי אצל אדם שנגדו כוון השלט לא יכולה שלא לגרום לך לחשוב. האירועים החברתיים והפוליטיים של השנים האחרונות היוו רקע עצוב למחשבותיה של פלפס. היא מתארת את הפילוג שנראה שמעמיק בין קבוצות אידיאולוגיות שונות, אפילו בתוך אותן מסגרות מדיניות וחברתיות. "שברנו את העולם ל'אנחנו' ו'הם', ואנו מגיחים מחוץ לבונקרים שלנו רק כדי לזרוק רימוני מלל על המחנה השני", היא אומרת, "ללא ניואנסים, מורכבות או אנושיות". הרהוריה במצב לאור ההיסטוריה העשירה שלה בתחום הובילו אותה לזהות ארבעה דפוסים שאפיינו את האנשים שעימם שוחחה ואפשרו לנהל שיחות איכותיות, למרות חילוקי הדעות.

הדבר הראשון שיכול לרכך את המפגש מתרחש עוד לפני שהוא קורה: "לא להניח כוונה רעה". פלפס מסבירה כי היא מבחינתה האמינה בלב מלא שהיא התגייסה לצבא הטוב-עלי-אדמות. ברי-פלוגתה התעלו על התוכן עצמו והבינו כי מאחוריו עומדת כוונה אותנטית לעשות טוב. כשאנו משוחחים עם אנשים בעלי דעות שונות קיימת נטייה לשכוח "שהם בני אדם שעוצבו על ידי חוויות של חיים שלמים". לא הייתה להם בחירה לאיזו סביבה להיוולד, ועצם זה שהם מנהלים איתכם שיחה מתורבתת כבר חייב להיזקף לזכותם. הדבר השני שעשו חבריה לוויכוחים היה לשאול שאלות, להסתקרן. "אנחנו לא יכולים להציג טיעונים יעילים, אם אנחנו לא מבינים מאיפה הצד השני מגיע", היא מסבירה ואומרת כי "שאלת שאלות משרתת מטרה נוספת: היא מסמנת לאדם שאנו מקשיבים לו. כשחבריי בטוויטר הפסיקו להאשים והתחילו לשאול שאלות, חיקיתי אותם, כמעט באופן אוטומטי". בלי לשים לב עוברים מפורמט של התנצחות לפורמט של דיון.

נקודה שלישית שאפשרה את הפתיחות לדיאלוג היא קור רוח. "זה דורש ניסיון וסבלנות, אבל יש בזה עוצמה". בזמן שבחייה הקודמים צעקות ועלבונות היו הנורמה, בטוויטר היא גילתה כי לאנשים יש אורך רוח לתפיסות שונות משלהם, ואפילו כאשר הם מותקפים על מי שהם. כנראה שלא הייתה מכירה את בעלה – אותו פגשה בדיוני הטוויטר – לולא הרוגע שהפגין כשהעניינים החלו להתלהט. הוא היה עוצר, מסיט את השיחה וממשיך אחר כך. בהקשר זה היא מציינת לחיוב את הפלטפורמה הטכנולוגית. "אנשים לפעמים מתלוננים שהתקשורת הדיגיטלית הופכת אותנו לפחות תרבותיים, אבל יש יתרון אחד לשיחות ברשת. יש לנו חוצץ של זמן ומרחב בינינו לבין האנשים שהרעיונות שלהם כל-כך מעצבנים אותנו. אנחנו יכולים להשתמש בחוצץ הזה. במקום להתפרץ, אנחנו יכולים לעצור, לנשום, לשנות את הנושא, או להתרחק, ואז לחזור כשאנחנו מוכנים". ולבסוף, הדבר האחרון שאנו יכולים לעשות כדי לשוחח באדיבות עם יריבים אידיאולוגיים, ובכלל, הוא לנסח את עמדתנו בצורה בהירה. "זה נראה אולי ברור", אומרת פלפס, "אבל אחת מתופעות הלוואי של החזקה באמונות חזקות היא שלפעמים אנחנו מניחים שהערך של העמדה שלנו הוא ברור לכולם". זו, כמובן, לא המציאות. בדיוק כשם שההשקפות שלנו מובנות מאליהן, טובות ויפות עבורנו, כך גם עבור אחרים. "אנחנו לא יכולים לצפות מאחרים לשנות את דעתם באופן ספונטני", דרוש שכנוע. ובכך יריביה האידיאולוגיים נבדלו ממנה – הם טענו טיעון ולא הטיפו מוסר.

לבד מהתובנות הפרקטיות, פלפס מציגה לסיום את התפיסה הכללית שעומדת בבסיסן. נקודות המפנה בחייה לימדו אותה שאדם אחד יכול לנתק שרשרת ארוכה וחזקה מאוד, פשוט בכוח הבחירה. "סיומו של מעגל הזעם וההאשמה מתחיל באדם אחד המסרב להתענג על הדחפים ההרסניים והמושכים הללו", היא מסכמת, "אנחנו רק צריכים להחליט שזה יתחיל בנו".

מאוד קל להתפתות ולחשוב על סיפורה של פלפס כעל דרמה חריגה שאינה מנת חלקם של רובנו. אבל אם נהיה כנים יהיה עלינו להודות כי כולנו נמצאים על ספקטרום של שיח אנטגוניסטי, של התנצחות. מי יותר ומי פחות, באילו נושאים ועם מי מדברים. לזו שהייתה בקצה הרחוק של הספקטרום וחוותה את הצורה הקשוחה של השיח שמורה הזכות להעיד מה ההשלכות שלו, ומניסיונה נראה כי הדבר שצריך להדאיג אותנו יותר מכל הוא שהתכנסות בקונכייה עלולה לסלף את תפיסת המציאות שלנו. פתיחות, לעומת זאת, עשויה להיות שקולה ללידה מחדש.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד לדבר על נושאים מאתגרים – ועוד כמה דברים ששווה ללמוד על תקשורת בין-אישית

סבלנות היא הרגל נרכש, לא תכונה מולדת – ופיתוח הרגלים הוא מומחיות גדולה שלנו

איך מתנהגים אנשים מתרבויות שונות במגוון סיטואציות? ראיונות רחוב אקראיים מגלים

עוד ממהות החיים

13.12.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע מבט בוחן גורם לירידה בביצועינו, ואיך מתמודדים?
12.12.18
טנגו עם הנורמות – מה אפשר ללמוד על עצמנו דרך נקודת המבט של קווין?
11.12.18
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
10.12.18
עושים שלום עם השיער – כיצד לגרום לו לשתף פעולה עם השאיפות שלנו?
06.12.18
ההרצאה השבועית של TED: כדי להבין את עצמנו צריך לשאול איך תיראה המציאות בהיעדרנו
05.12.18
ואן גוך עוזר להכשיר סטודנטים לרפואה, והתרגיל הזה יכול לאמן אותנו בצורה חדשה של חשיבה
03.12.18
הילכו השניים יחדיו? הפרדוקסליות שבניסיון למדוד רוחניות בכלים מדעיים
29.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כמה מחשבה אנו משקיעים ב'למה' שלנו?
28.11.18
מדוע אנו כה נמשכים לריכולים – וכיצד הם משפיעים על מבנה החברה שלנו
26.11.18
המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה
22.11.18
ההרצאה השבועית של TED: לא צריך תירוצים מיוחדים כדי להיות יצירתיים
21.11.18
ירידה לצורך עלייה – ככול שנוח לנו יותר, כך נדרש מאמץ גדול יותר בכדי לחוש נוחות
20.11.18
מחבקים את חכמי השבט – 3 מאתגרי התקופה וכיצד להיערך לקראתם כבר מגיל צעיר?
19.11.18
שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר
15.11.18
ההרצאה השבועית של TED: שימו קץ להתלבטויות באמצעות מודלים מדעיים פשוטים
14.11.18
מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?
13.11.18
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
12.11.18
אין דבר כזה אנשים משעממים - כיצד לטפח את נקודת המבט הייחודית שלנו?
08.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
07.11.18
מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו