עד כמה אנחנו יכולים לראות את העולם מנקודת מבטו של אדם אחר? מה קורה כשאנחנו ממתינים לפני שאנחנו שופטים אירוע, והאם בזמן השיפוט אנחנו זוכרים להתחשב בנסיבות הייחודיות? מהמיתולוגיה היוונית ועד טולסטוי – מחשבות על זוויות התבוננות חדשות.

אנחנו אף פעם לא רואים את המציאות כפי שהיא, אלא מתוך נקודת המבט שלנו. לפעמים שינוי קטן בזווית מגלה פרט שלא שמנו לב אליו, תמונה רחבה יותר או אפשרות שלא היינו מודעים לקיומה. ולכך, באופן טבעי, עשויות להיות משמעויות עצומות בכל רובד בחיינו. לאורך ההיסטוריה ובכל התרבויות ניסו בני האדם ללמוד וללמד על היכולת לשנות את הפרספקטיבה. אספנו עבורכם חמישה סיפורים עם מוסר השכל בנושא.

1. יוון – הנביא ששם עצמו בנעלי הנשים

בעיר תבאי חי נביא בשם טירסיאס. את יכולות החיזוי קיבל במתנה מהאל זאוס על שהכריע ויכוח שנמשך שנים: מי נהנה יותר מיחסי מין – גברים או נשים? כוחו להכריע בוויכוח נבע מחוויית החיים הייחודית שלו. לפי אחת הגרסאות למיתוס, בצעירותו נתקל טירסיאס ביער בשני נחשים מזדווגים והחליט להרוג את הנקבה. בעקבות המעשה השתנה גופו והוא הפך לאישה. במשך שבע שנים חי כאישה, נישא והביא ילדים. יום אחד נתקל שוב בשני נחשים מזדווגים, אך הפעם הרג את הזכר (או את שניהם – תלוי בגרסה) והפך בחזרה לגבר.

ההתנסות הזו הפכה אותו, לפחות בעיני האלים, ליחיד שיכול לענות על השאלה. הסיפור של טירסיאס בוחן את האפשרות שלנו להכיר את עולמו של אדם אחר. האם הדרך היחידה להבין מה עובר על מישהו  היא לחוות את חייו? ולו היה זה אפשרי, האם היינו באמת חווים את הדברים כפי שהוא חווה אותם? טירסיאס אומנם חי גם כגבר וגם כאישה, אבל הוא חי את שתי האפשרויות מתוך נקודת מבטו בלבד. מתוך גופו, אופיו וזיכרונותיו הייחודיים. כשחברה מספרת על קושי שהיא חווה, אנחנו מנסים לשים את עצמנו בנעליה, אך האם אנחנו יכולים, ככל האפשר ועל סמך ההיכרות שלנו איתה, לדמיין את העולם מנקודת מבטה? קרי, לא אותנו בנעליה אלא אותה בנעליה?

בזמן שסיפורו של טירסיאס עשוי לייצר תמונה אידילית של השתתפות והבנה דרך חוויה מלאה, אולי הוא דווקא נועד לנפץ את האשליה שדבר כזה ייתכן ולהזכיר לנו לאמץ מידת מה של ענווה כשאנחנו מניחים מה נכון עבור מישהו אחר.

2. הודו – הבנה באמצעות מגע אנושי

בבודהיזם מספרים על קיסא גוטאמי, אם צעירה שבנה מת. אחוזת צער, היא עוברת עם גופתו הקטנה מבית לבית ומבקשת תרופה שתחזיר אותו לחיים. שכניה מבולבלים ומפנים אותה אל הבודהה שמקשיב בסבלנות, חושב ואז אומר: בכדי לטפל בך ובבנך, אני צריך חופן זרעי חרדל מבית שבו מעולם לא מת אדם. קיסא יוצאת לדרך בתקווה חדשה, אבל מגלה כי על אף שבכל בית יש זרעי חרדל – אין בית שלא ידע מוות. שוב ושוב היא שומעת על הפרידות הכואבות ועל השיקום. עד הערב היא מבינה את אשר ביקש הבודהה ללמד אותה, נפרדת מבנה וקוברת אותו ביער.

במקום למסור לאם את המידע, שלח אותה הבודהה לפגוש בו בעצמה. ואכן, ידע מופשט על חוויה אנושית משותפת לא תמיד משנה את נקודת המבט שלנו. מה יש, לעומת זאת, במפגש עם סיפור בגוף ראשון? כמו ההבדל בין לקרוא בעיתון על גל הפיטורים שבו איבדנו את עבודתנו ובין לשבת לקפה עם קולגה או שניים שגם הם נושלו מתפקידם. האם זו הקרבה הבינאישית שמאפשרת לנו לעיתים לשנות פרספקטיבה, ולא בהכרח המידע שמועבר במפגש?

3. סין – להחזיק שתי אפשרויות במקביל

סיפור סיני עתיק מתאר את חייהם של איכר ובנו שעובדים את שדותיהם עם סוסם הנאמן. יום אחד, במפתיע, בורח הסוס. "איזה מזל רע", אומר השכן שצופה במתרחש. "אולי כן, ואולי לא", עונה האיכר. כעבור כמה ימים חוזר הסוס ועימו סוסי פרא אחדים. השכן ממהר לברכו על מזלו הטוב אך גם הפעם עונה האיכר בהסתייגות: "אולי כן, ואולי לא". ואכן, זמן קצר לאחר מכן מנסה הבן לאלף את אחד מסוסי הפרא, נופל מגבו ושובר את רגלו. "רוע המזל", מצקצק השכן. "אולי כן, ואולי לא", עונה האיכר. כמה שבועות חולפים וחיילים מגיעים לאזור כדי לגייס צעירים לצבא. את הבן עם רגלו השבורה הם מותירים בביתו. האם התמזל מזלו? אולי כן ואולי לא.

עד כמה אנחנו ממהרים לסווג אירוע כטוב או רע? צילום: Thomas Marx / shutterstock

האם אירועים שליליים בחיינו הם בעצם חיוביים בסתר – והכול תלוי בנקודת המבט? זה רובד אחד שצף מהסיפור, אך אפשר למצוא בו מסר נוסף: לעיתים קרובות, משמעותו של אירוע משתנה כשהאירועים שאחריו מצטרפים לתמונה. השכן לא בהכרח מפרש את האירוע בצורה שגויה. בכל רגע נתון, כל אחת מהתגובות שלו הגיונית, אך לא לוקחת בחשבון את זה שהסיפור עוד לא תם. בין אם זו נסיעה משפחתית שהופכת מאתגרת עד סבל ובין אם משלוח שמתעכב ברגע קריטי – כיצד השהיית סיווג האירוע  כחיובי או שלילי משפיעה על הרגשות שלנו וההתנהלות הנובעת מהם?

4. סקנדינביה – פרט מידע אחד יכול לשנות את התמונה כולה

המיתולוגיה הנורדית מספרת על מסעם של אל הרעם תור, המשרת האנושי תְ'יַאלְפִי ואל ההונאות לוקי לארץ הענקים. כשהשלושה מגיעים אל מבצרו של מלך הענקים הם מתבקשים לבחור לעצמם את האתגר שבו יוכיחו את עוצמתם. כל אחד מבקש להתמודד בתחום ההתמחות שלו: לוקי באכילה, תְ'יַאלְפִי בריצה ותור בשתייה, הנפה ולחימה. השלושה מתחרים תוך מאמץ עילאי בדמויות מארץ הענקים, כמעט מצליחים אך לבסוף מובסים. המומים ומאוכזבים הם פונים לעזוב, אלא שאז מגלה להם המלך שדבר בטירתו אינו כפי שהוא נראה. לוקי התמודד למעשה מול אש אשר מכלה הכול ברגע, תְ'יַאלְפִי התמודד מול מהירות המחשבה ותור, מבלי שידע, ניסה לשתות את האוקיינוס, להניף את הנחש שמקיף את העולם ולגבור על הזקנה. בהתחשב בכך, הסביר המלך, הם כמעט צלחו את הבלתי אפשרי והישגיהם היו מעבר לכל ציפייה.

באופן טבעי, אנחנו מודדים את עצמנו דרך התוצאה הגלויה – התקבלתי או לא התקבלתי, הספקתי או לא הספקתי – כיוון שהיא הכי בולטת לעין. אך לא אחת אנחנו משמיטים את התנאים שבתוכם פעלנו, כאשר האחרונים עשויים לשנות את ההסתכלות כולה. הישג קטן בתוך נסיבות קשות עשוי להיות גדול יותר מהישג מרשים בתנאים נוחים. האם הילד שלנו לא עומד בקצב של הכיתה, או שלאור קשיי הלימוד שלו הוא מתקדם באופן נפלא? האם לא קיבלנו את הקידום כי לא היינו מספיק טובים, או שבהתחשב בתקופת הקיצוצים עצם זה שנותרנו בתפקיד מהווה הישג בפני עצמו? שינוי נקודת המבט אינו רק לראות את התוצאה באור חדש, אלא לשאול גם מה אנחנו בעצם מחשיבים כהצלחה.

5. רוסיה – מה שעובד, עובד

בסיפור שלושת הנזירים מאת לב טולסטוי מתואר בישוף המפליג לכיוון מנזר ידוע עם קבוצת עולי רגל. קברניט האונייה מספר לו על שלושה נזירים שחיים לבדם באי קטן ומקדישים את ימיהם לאל. הבישוף מסתקרן ומבקש לעצור ולפגוש בהם. הוא מגלה שלוש דמויות פשוטות מאוד למראה, לבושן צנוע ומעונן דל. שפתם כה בסיסית עד כי התפילה היחידה שעליה הם חוזרים היא: "שלושה אתם, שלושה אנחנו, רחמו עלינו". הבישוף מרחם עליהם ומתוך תחושת חובה נוצרית מבלה עימם את יומו ומלמד אותם את הנוסח המוכר והמדויק של התפילות. בערב, כשהאונייה מפליגה משם, הוא עד למחזה בלתי ייאמן: שלושת הנזירים, מוארים באור לבן, רצים על פני המים לעברו ומפצירים בו שיחכה ויחזור על התפילות כי הם שכחו את הנוסח המדויק.

הבישוף מבין ברגע אחד את עיוורונו ומתמלא ענווה. הוא משתחווה בכבוד ומסביר להם שכנראה שאלוהים מקשיב להם היטב ואין לאל או להם כל צורך בנוסח המדויק.

לפעמים ידע נוסף מרחיב את נקודת המבט שלנו, ולפעמים הוא דווקא מצר אותה. אנחנו משקיעים זמן ואנרגיה בללמוד מה נכון, יעיל או עובד טוב – ואז עלולים לשכוח שזו רק אחת הדרכים האפשריות. מפגש עם אדם שמתנהל אחרת מאיתנו יכול להרחיב את מחשבתנו, גם אם הדרך שלו אינה מתאימה לנו כלל: הורה שמגדל את ילדיו אחרת, מנהלת שהגישה שלה לעובדים שונה מהמקובל או חברה שמתמודדת עם משבר בדרך שהיינו פוסלים על הסף. האם אנחנו מסוגלים ללמוד ממישהו גם בלי לרצות להיות כמוהו, מבלי לאמץ את שיטותיו? אולי לא כל מפגש עם אחרים נועד לשנות אותנו, לפעמים שינוי הפרספקטיבה הוא גם כלפי אחרים: תזכורת שהעולם רחב, האפשרויות רבות ודברים מוצאים את דרכם לקרות.

תמונת כותרת: Patti Black on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כשאשליית השליטה מתנפצת, ואיך להדביק את הרסיסים

האם כל הזמן הזה שאלנו את עצמנו את השאלה הלא נכונה לגבי אושר?

האם ללמוד לאהוב את מה שיש או לפעול כדי לשנות אותו?