האם המוטו של מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג – לזוז מהר ולשבור דברים – מיושן? האם בכל התקדמות יש מחיר לשלם? המאמנת העסקית אן מוריס מציעה גישה לפתרון בעיות שעובדת מהר, לדבריה, תוך כדי שמירה על שלום כל המעורבים בעניין.

בגיל 28 הסביר מארק צוקרברג מהם חמשת ערכי הליבה של החברה שייסדה את פייסבוק. אחד מהם היה "לזוז מהר". בפירוט טען צוקרברג הצעיר שאחד הדברים שפוגעים בחברות הוא שהן אינן מעיזות לזוז ולהתקדם מספיק מהר. הן חוששות מהסיכונים, חוששות לאבד את מה שכבר הרוויחו. הוא אמר: "אני חושב שזה יותר שימושי לגרום לדברים לקרות ולהתנצל מאוחר יותר". כלומר, להתקדם מהר מבלי לחשוב על כל הדברים שיישברו בדרך ואחר כך לנקות את הבלגן. עד כמה שניתן.

המאמנת העסקית אן מוריס משווה ומעלה. בהרצאתה על בימת TED היא מסבירה שהאמונה הרווחת הזו, "שאנחנו יכולים או להתקדם או לדאוג אחד לשני" – היא שקרית. שזה לא נכון בהכרח "שכמות מסוימת של הריסות היא המחיר שעלינו לשלם עבור המצאת העתיד".

כבר עשור שמוריס משקיעה את כל מרצה בעזרה לחברות לנקות את ההריסות של התנועה המהירה שלהן ונחשפת לצורות שונות של התקדמות. "המנהיגים היעילים ביותר שאני מכירה פותרים בעיות בקצב מואץ תוך לקיחת אחריות על הצלחתם ורווחתם של לקוחותיהם, עובדיהם ובעלי המניות שלהם. הם זזים מהר ומתקנים דברים", היא אומרת.

מוריס יצרה מודל של חמישה שלבים, אחד לכל יום בשבוע (בסופ"ש נחים), שנועד לעזור לנו בפתרון בעיות ויצירת התקדמות, תוך שמירה על כך שדברים לא יישברו. המודל שלה, כך גילתה, יכול לשמש כל אחד בכל בעיה. בין שמדובר באתגר עסקי ובין שבמערכת יחסים מדשדשת או בקונפליקט הורי.

היום הראשון – מה באמת-באמת הבעיה?

חשבו על בעיה כלשהי שמערבת לפחות אדם נוסף אחד. רוב הסיכויים שנרצה לשמור עליו שלא יישבר בדרך. ביום הראשון לתהליך המואץ והבטוח, "המשימה שלנו היא להבין מהי הבעיה האמיתית שלנו". אנחנו עשויים לגלות, היא מציעה, שהיא לא זו שחשבנו שיש לנו עד כה. "אנחנו נוטים להיות בטוחים יתר על המידה באיכות המחשבות שלנו. במיוחד כשמדובר באבחון הבעיות שלנו", היא אומרת. אנחנו מחזיקים בראשנו לאורך זמן אמירות מגובשות כמו: "המשקיעים שלי פשוט לא מבינים עניין", "העובדים הצעירים שלי מרגישים שמגיע להם הכול" או "הכלב שלי כועס עליי". הצעד הראשון יהיה להטיל ספק בהצהרות שלנו. האם המשקיעים לא מבינים עניין או שאנחנו מפספסים משהו? מה עובר על העובדים הצעירים? והאם הכלב שלי באמת כועס ואם כן, האם זה באמת עליי?

בתור התחלה ננסה לשנות את ההסתכלות שלנו לבד. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שאלה שחוזרת על עצמה: 'מה בעצם הבעיה בזה?' שאילה חוזרת תעזור לנו להגיע אל שורש הבעיה. נדגים. הבעיה: אין לי זמן לעצמי. השאילה החוזרת: האם אין לי מספיק זמן או שאני לא מקדישה לכך מספיק זמן? ומה בעצם הבעיה בזה? האם מפריע לי שהכול בא על חשבון הזמן שלי לעצמי? או שאני פחות סבלנית ופנויה אל אחרים? ואז מה הבעיה עם זה? האם הקושי לתקצב זמן פרטי הוא מול עצמי או מול בן או בת הזוג שלי?

בהמשך התהליך ניעזר בנקודת המבט של האדם הכי רלוונטי לעניין. "דברו ישירות עם האנשים האחרים שיש להם חלק בבעיה שלכם. שאלו דברים שאולי לא שואלים בדרך כלל". נוכל לשאול את בן או בת הזוג שלנו האם מפריע להם שנקדיש יותר זמן לעצמנו? האם הם מרגישים שיש להם מספיק זמן לעצמם?

"אחרי שהבנו באמת מהי הבעיה שעימה אנחנו מתמודדים, נהגה תוכנית שמטרתה אינה לפתור את הבעיה, אלא לחזק את הקשר האנושי שניצב במרכז הבעיה".

אולי נגלה שהבעיה קטנה משחשבנו, אולי נגלה שהשורש שלה הוא אחר, וחלקנו, היא מתריעה, עשויים לגלות שיש לנו תפקיד מפתח ביצירת הבעיה שאותה אנחנו מתאמצים לפתור. למשל, שאלו אנחנו שמרגישים שלא מגיע לנו יותר זמן לעצמנו. אולי הבעיה שלנו נובעת ממערכת היחסים שלנו עם בן או בת הזוג ואולי היא בכלל נובעת ממערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

היום השני – חיזוק מערכת היחסים שבבסיס הבעיה

ביום השני, אחרי שהבנו באמת מהי הבעיה שעימה אנחנו מתמודדים, נהגה תוכנית שמטרתה אינה לפתור את הבעיה, אלא לחזק את הקשר האנושי שניצב במרכז הבעיה. בין אם מדובר בקשר עם אדם אחר ובין אם בקשר שלנו עם עצמנו. כשהקשר יהיה חזק יותר ויציב, ההתמודדות עם הבעיה תהיה מוצלחת יותר. "אנחנו נוטים לחשוב על בעיית חיזוק הקשר דרך עדשת האמון", היא מחדדת ומציעה לבחון כיצד נוכל לבנות יותר אמון בתוך מערכת היחסים.

אם זה מול עצמנו נוכל לבחון האם אנחנו מספיק קשובים לעצמנו בשדות אחרים של חיינו? האם אנחנו אומרים את שיש לנו לומר או בולעים פנימה? לוקחים יום מחלה כשהגוף צריך או דוחפים לקצה? ואם מדובר בקשר שלנו עם בן או בת הזוג, נוכל לבחון האם הזוגיות שלנו מקבלת מספיק זמן לעצמה? האם יש פרגון בקשר שלנו או קנאה – ומתי האחרונה נולדה?

אם הקדשת זמן לעצמנו היא האתגר הגדול, אפשר להתחיל לבנות אמון בחלקים קצת פחות מאתגרים של היומיום שלנו.

היום השלישי – פגישה עם זרים

עוד לילה היפותטי עבר בתהליך שלנו והיום השלישי הגיע. היום עלינו לנהל שיחה כנה עם אדם זר יחסית. "המחקר בנושא ממש ברור", היא אומרת. חשיבה משותפת עם אנשים שלא חושבים כמונו תמיד מיטיבה עם פתרון בעיה. זה הזמן להתייעץ עם מישהו "שניסיון החיים שלו שונה מהותית משלנו".

מנהלים ותיקים יכולים לדבר עם מנכ"ל טרי מחברה אחרת, הורים צעירים יכולים לדבר עם הורים למתבגרים, גברים עם נשים, ספרניות עם אינסטלטורים. ככל שנעז להתרחק כך אנחנו עשויים לרכוש כלים שככל הנראה לא היינו מגיעים אליהם במסלולנו השגרתי.

היום הרביעי – בונים את הנרטיב לקראת השינוי

סיפורים עוזרים לנו לעכל את כל מה שהבנו ולגייס את הסביבה לטובת השינוי הממשמש ובא. "לסיפורים יש שלושה חלקים: עבר, הווה ועתיד", היא אומרת, וחשוב לשים לב שאנחנו כוללים את שלושתם. בדרך כלל, בעיתות שינוי והתקדמות אנחנו מזניחים את העבר. מוריס מתארת דוגמה הפוכה שממנה למדה רבות. כשעבדה עם מנכ"ל Uber החדש, שנכנס לתפקיד בעת המשבר הציבורי הגדול של החברה, שמה לב שבנאום הראשון שלו הוא קודם כל התחייב לשמור על המהות של החברה, על היתרונות שהפכו אותה למה שהיא ואז הצטרף למחיאות הכפיים שהופנו אל קודמו.

בסוף הנאום הוא זכה "למחיאות כפיים סוערות, למחיאות כפיים של הקלה". במקום להגדיר את עצמו כסוג של מושיע, המנכ"ל החדש כיבד את ההיסטוריה המורכבת של הסיטואציה. לא היו פה כושלים ומתקנים. לא היו הורסים ובונים. אלא מציאות שבה היתרונות שלובים בחסרונות של כל בחירה שכל אחד מאיתנו לוקח.

"לסיפורים יש שלושה חלקים: עבר, הווה ועתיד, וחשוב לשים לב שאנחנו כוללים את שלושתם. בדרך כלל, בעיתות שינוי והתקדמות אנחנו מזניחים את העבר".

אם לחזור למערכת היחסים הזוגית שלנו או זו התוך-אישית, מוריס מעודדת אותנו לראות את התמונה המלאה. אולי להכיר תודה על הרצון העז לבלות יחד (זה שאולי בא על חשבון הזמן האישי) או על השגרה שלנו שמלאה במפגשים, עשייה ותוכן. או לזכור שהקושי שלנו לשים את עצמנו בקדמה הוא גם מה שהופך אותנו לקשובים, לחברים קרובים ובני זוג אוהבים. כשיהיה לנו או לאדם שמולו אנחנו פותרים את הבעיה ברור שגם העבר "הבעייתי" מוערך, שבהווה חשוב לנו לשמור על הקשר ושבעתיד אנחנו מדמיינים מצב נכון יותר אך גם קשר קרוב יותר – נוכל לנוע מתוך כבוד הדדי ואמון. נגבה פחות עלבון ותסכול מכל הצדדים.

היום החמישי – מיישמים את השינוי. ומייד.

ביום החמישי לתהליך אנחנו מממשים את פתרון הבעיה. התמורה של כל העבודה הקשה שעשינו עד כה היא שעכשיו אנחנו יכולים לזוז מהר כי הסיכוי לשבור דברים הוא נמוך בהרבה. "אז עשו את כל מה שהחלטתם לעשות במהלך השבוע האחרון, אבל בתחושת דחיפות. דחיפות משחררת את האנרגיה במערכת. היא מבהירה לכולם שאנחנו לוקחים את הבעיה ברצינות". לא אחת, אנחנו מגיעים להחלטה לגבי משהו ואז מתנמנמים איתה. כאילו די בכך שבתוך ראשנו הקונפליקט נפתר. זה החריץ שבין הקיר לספה, שבו נעלמים כדורי משחק טובים ושלטי מזגן וטלוויזיה תקינים.

אפשר לפתוח יומן ולשבץ 'זמן אישי' במערכת השעות השבועית. או להחליט שבפעם הבאה שסבתא מגיעה לתת יד עם הילדים – זה יוכרז כזמן שלנו לעצמנו. אולי שיבוץ 'זמן זוגי' שבועי לצד 'זמן אישי' שבועי יכול לתמוך בשינוי.

בסוף ההרצאה מוריס מגלה שהיא לא באמת מקציבה לנו חמישה ימים לפתרון הבעיה. "למען האמת, יש לכם את ברכתי לקחת יותר משבוע לעשות זאת. אבל אני לא רוצה שזה ייקח חודשים או אפילו שנים". רוב הבעיות הקשות שלנו, לדבריה, מטופלות זמן רב לאחר שכבר ברור לנו מה יש לעשות. ורוב הבעיות שלנו ראויות לתגובה דחופה יותר. ליחס מיידי. היום, מחר או מוחרתיים הם זמן מצוין לפתוח שיחה אמיצה וכנה עם בני הזוג שלנו, להציע לחבר שהתרחק כוס קפה בפארק או להצטרף לארוחת הצהריים במרחב המשרדי המשותף. זה זמן מצוין לברר סטטוס בעיות, לבחון נקודות מבט חדשות ולהוביל שינויים תוך כדי גיוס השותפים לעניין והעצמת האמון ההדדי.

תמונת כותרת: marekuliasz / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

שני דברים שחשוב לזכור כששינוי משמעותי מתרחש בחיינו

5 נקודות מבט לקחת בחשבון כאשר אנו עומדים בפני החלטות חשובות

אינטואיציה או פחד? מה עושים כשהראש והבטן לא מסכימים

עוד מרדיו מהות החיים:

מה לעשות היום בשביל מחר טוב יותר? שיחה על צריכה ועל הרגלים