הזמן שלנו על פני כדור הארץ הוא רצף מתמשך של בחירות, רובן קטנות עם משמעות זניחה, וחלקן הרות גורל ומשנות חיים. לרוב, נקודות מפנה קריטיות אלו נועדו לשפר את איכות חיינו, ואיכשהו עדיין לא פשוט להתמודד עם משקלן. מדוע, ואיך בכל זאת אפשר לגשת אליהן קצת יותר בקלות?  

מה היה קורה אילו לקחתם את המשרה האחרת, זו שהתלבטתם רבות לגביה, במקום את הנוכחית? איך היו נראים חייכם היום לו הייתם נשארים לגור באותו בית ולא לעבור עיר? ואולי החידה המרתקת ביותר, אילו מן חיים הייתם חיים עם בן או בת הזוג שבסוף לא בחרתם?

במבט לאחור כולנו יודעים לציין די בקלות 5-7 מנקודות השינוי בהיסטוריה הפרטית שלנו, בעלות האימפקט הגדול ביותר על חיינו וכפועל יוצא גם על האישיות שלנו. בצמתים האלה ניצבנו מול דילמה (או טרילמה וכיו"ב) ובחרנו בחלופה שתהווה שדרוג משמעותי לאיכות חיינו. אך בחירות מסדר הגודל שמשנה מסלול חיים תמיד מותירות בנו ספק – ומה אם?

התמודדות עם ההחלטות שלנו בדיעבד היא לא תמיד עניין פשוט. משאן עלול להיות כבד למדי, משום שהן משליכות על כל היבט בחיינו: האם אנחנו מרוצים מהאנשים, מרמת החיים, מהעיסוק היומיומי, מהסביבה ובכלל מהרווחה הכללית. אז מדוע בכל זאת אנחנו לא שוקעים בלופ אינסופי של הרהורים על בחירות גדולות והחיים האלטרנטיביים שהיו נוצרים במסלול הפוטנציאלי?

מתברר כי המוח שלנו פיתח שני מנגנונים מקבילים שעוזרים לנו להתמודד עם שינויים גדולים, להיות החלטיים יותר ולאמץ את הבחירות שלנו: מרגע שנפל הפור אנחנו מתחילים לפתח דעה חיובית על החלופה שבחרנו ובאותה נשימה אנו מתחילים לראות את כל מה שלא טוב באפשרות האחרת, גם אם האפשרות האחרת היא המצב הנוכחי שלנו.

יש לזה ריח של חדש

נניח שנפתחה בפנינו הזדמנות לעבור עיר. אם ישאלו אותנו, אנחנו די מרוצים מהמקום שבו אנו גרים. יש לנו שכנים נחמדים, אנו מכירים את כל המקומות הטובים לבלות, בקיאים ברזי העיר ובסך הכול יצרנו זיכרונות טובים במקום. אבל עכשיו, מסיבות כאלה ואחרות, החלטנו שעוזבים. הבה נתבונן בשני המנגנונים הללו נכנסים לפעולה, שכן הבנה שלהם עוזרת לאמץ פרספקטיבה שקולה ולקחת קצת יותר בקלילות את השינויים הכבירים שמזדמנים לנו.

מחקרים מתחום קבלת ההחלטות הראו בניסויים חוזרים ונשנים כי כאשר אנשים בוחרים אחת מתוך מספר אפשרויות, לא משנה אם זה חטיף או דירה, מיד לאחר הבחירה הם ייטו באופן עקבי לראות את כל מה שטוב באפשרות שבחרו ואת כל הפגמים באפשרות שהותירו מאחור. מאמר בכתב העת Nature מתאר את התופעה, שבעגה המקצועית מכונה "הטיה תומכת בחירה" או "רציונליזציה שלאחר רכישה".

"בשינויים גדולים אין ברשותנו הכלים לנבא את ההשלכות העתידיות, וכל כמה שלא נחקור ונשקול טרם ההחלטה, מה שיבוא בעקבותיה רחוק מלהיות בשליטתנו. אז עבור המוח נוח במקרים כאלה לעשות 'תמרון שרדינגר' – התצפית, או במקרה הזה הבחירה, היא גופא מה שקובע את התוצאה".

ההטיה מתייחסת למצב שבו עלינו לבחור בין שני דברים ללא ניסיון קודם בשתי האפשרויות, כך שבמעבר עיר המצב הלא ידוע הוא העתיד – איך ייראו החיים אם נישאר לעומת איך הם ייראו אם נעבור. בהמשך נראה כי המנגנון השני פועל בהשוואה לעבר ולהווה. מכל מקום, על-פי המאמר, בניסויים שנערכו "המשתתפים הפגינו הטיה ללמוד ולזכור טוב יותר היבטים חיוביים של האפשרות שנבחרה, ואת ההיבטים השליליים של האפשרויות שלא נבחרו". כלומר, ברגע שבחרנו לעבור אנחנו נתמקד בכל הדברים הטובים שמחכים לנו במקום המגורים החדש, ולעומת זאת המוח שלנו יחפש את כל הבעיות שכרוכות בלהישאר בעיר הנוכחית.

"בכך", ממשיכים החוקרים, "מוגבר הקיטוב בערכן של שתי האפשרויות". כלומר הבחירה מכניסה לפעולה שרשרת פעולות של הפרדה והתרחקות בין האפשרויות: ככל שאנו צוברים יותר מידע מגויס לטובת הבחירה שלנו ונגד האפשרות האחרת, כך אנו שלמים יותר עם ההחלטה, מה שמצדיק לעבור את השינוי הגרנדיוזי שעומד בפנינו.

למעשה, על פי המחקרים הללו, "עבור שתי אפשרויות שוות בערכן, עצם פעולת הבחירה מייצרת נטייה להערכת יתר של האפשרות הנבחרת ולהערכת חסר של האפשרות האחרת". בשינויים גדולים שכאלה אין ברשותנו הכלים לנבא את ההשלכות העתידיות, וכל כמה שלא נחקור ונשקול טרם ההחלטה, מה שיבוא בעקבותיה רחוק מלהיות בשליטתנו. אז עבור המוח נוח במקרים כאלה לעשות 'תמרון שרדינגר' – התצפית, או במקרה הזה הבחירה, היא גופא מה שקובע את התוצאה.

שינוי גורם להתפוגגות הערפל שיצרנו

אם המנגנון הראשון הוא של בניית נרטיב סביב הבחירה, הרי שבאופן מעניין, במנגנון השני מתחולל משהו הפוך – פירוק של נרטיב קיים.

עד עכשיו ראינו מה המוח עושה לאפשרות שלא נבחרה לעומת אפשרות חדשה. אבל מה אם האפשרות האחרת היא זו שאותה אנו חיים עכשיו? הרי למעשה זה בדיוק טיבו של שינוי – מעבר ממצב נתון אל מציאות חדשה. בריאנה וויסט ערכה ב-Thought Catalog רשימה הסוקרת את מגוון התחושות והתופעות המנטליות הפוקדות אותנו רגע לפני ששינוי גדול מתרחש. את ראש הרשימה היא הקדישה לסעיף: "אתם תתחילו לצאת בהדרגה מהכחשה".

ובכן, הכחשה לגבי מה? נשאלת השאלה. והתשובה – לגבי הכול. כלומר, כל מה שלא טוב במצב הנוכחי. "הכחשה היא מגן שבו אנו משתמשים כדי לשמור על עצמנו מפני הפאניקה שכרוכה בהכרה בכל הדברים השליליים", כותבת וויסט. לא משנה מי אנחנו, באיזה שלב בחיים ומה הסטטוס שלנו, תמיד יהיו למציאות שלנו צדדים שליליים, חלקם אפילו מאוד עד כדי כך שאנחנו מדחיקים אותם בכדי לחיות בשלווה כלשהי. אם זה בעל תפקיד במקום העבודה שרודה בנו, אם זה הרגל מרתיח של אחת השכנות, סגנון הנהיגה הפראי המקובל במקום מסוים או מזג האוויר שלא היינו מסוגלים לסבול לו היה במודעות שלנו 24/7.

"כשחל שינוי משמעותי בחיים ואנו מריחים את סופה של תקופה, פתאום כבר אין צורך בהסתרה וליטוש. אדרבא, דווקא הבלטה של השלילי באה לעזרתנו".

כדי להתמודד עם החיים לאור ההפרעות האלה, המוח הופך אותן לנקודות מתות בשדה הראייה. כמו בפוטושופ, הוא צובע שכבה מעל הבעיות והן מתמזגות ברקע לעת עתה, אבל ממשיכות להתקיים מתחת לפני השטח. כשחל שינוי משמעותי בחיים ואנו מריחים את סופה של תקופה, פתאום כבר אין צורך בהסתרה וליטוש. אדרבא, בהתכתבות עם המנגנון הראשון, דווקא הבלטה של השלילי באה לעזרתנו. לפתע אנו מתחילים לגלות כעס, סלידה, טינה ועוד, כלפי חלקים מהמציאות הנוכחית שלנו. "אלה הן תחושות שסגרתם לאורך זמן רב, שעתה אתם כנראה מרגישים בטוחים מספיק כדי לשחרר כיוון שאתם יודעים שהסיפור עומד להשתנות".

כשמעבר לעיר חדשה נמצא במרחק נגיעה, כבר לא אכפת להודות שהפקקים בשכונה הורסים לנו את היום; כשחוזה העסקה בתחום חדש חתום, כבר אפשר לומר בקול שהתואר שלנו לא שווה הרבה; כשמחליטים על פרידה וכבר רואים עצמנו לא מחויבים, אפשר להכיר בכך שבן או בת הזוג היו נבזיים כלפינו. הסיפור שסיפרנו לעצמנו על כמה נחמד וטוב לנו מתחיל להתפוגג כי הוא כבר לא אקטואלי. הוא מתחזק מציאות שסופה קרב.

להנמיך קצת את הווליום לקראת השינוי

בזמן שהמנגנון הראשון עוסק בהטיה ומכאן שאנו מדברים על סילוף המציאות, מנגנון התפוגגות ההכחשה נוגע לדברים שליליים באופן ממשי. ההבדל הזה עקרוני כיוון שהוא מציב את המנגנונים משני עברי המתרס: מצד אחד אנחנו ממציאים סיפור חדש ומאידך מפרקים סיפור ישן, הכול כדי להשלים עם הבחירה והשינוי שהולך וקרב בעקבותיה. עמידה על המתרס מאפשרת לראות את שני צדדיו ממבט על, ולהבין שבסופו של דבר השינוי שמתקרב אינו כרוך בטלטלה גדולה כמו שנדמה לנו.

שכן – כמה שלא נברך על השינוי, הוא תמיד כרוך בחוסר ודאות וזה מצב שמכביד עלינו באופן גורף. בריאיון למגזין Talkspace מסביר ד"ר סריני פילאי, פסיכיאטר וחוקר מוח, כי "כשזה נוגע לשינוי חיובי בחיים, המוח עדיין מאותגר לעשות משהו שונה. גם אם השינוי הזה חיובי זה יכול לייצר חרדה או חוסר ודאות או תחושת זרות".

ואולם, ההכרה בתמרונים המנטליים שהמוח שלנו עושה עשויה לעזור באימוץ גישה סטואית לגבי השינויים הגדולים. מצד אחד, לאור ההטיה התומכת בבחירה שלנו, אנו יודעים שהבחירה החדשה שלנו נצבעת מלאכותית בגוונים של ורוד, אפילו סמוק, וכל היתר באפור וכהה מכך. אז העתיד כנראה יהיה בסדר גמור, אבל אולי לא בגדר התעלות לרקיע השביעי, והאפשרויות האחרות כנראה לא גרועות עד כדי כך. מצד שני, לאור התפוגגות הערפל מעל הבעיות בחיינו, אנו יודעים שההווה שלנו לא מוצלח כמו שסיפרנו לעצמנו ושהשינוי יעשה לנו טוב.

הידיעה הזו ממתנת מעט את העוצמה של כל תדר באקוולייזר הרגשי, ואנו יכולים להגיע לאיזשהו שוויון נפש: ללכת לקראת השינוי בזרועות פתוחות, אבל מבלי להגביה עוף עם הציפיות. סביר מאוד להניח שיהיה טוב יותר, אבל כנראה שהשינוי פחות דרמטי מכפי שאנו מציירים אותו. אז מה היה קורה אילו אימצנו את הבחירה האחרת – המשרה, הבית, בן הזוג? רוב הסיכויים שלא היינו יודעים לזהות את ההבדל כיוון שהיינו מפעילים את המנגנונים בכל בחירה שהיא. אז אולי אפשר לקחת את הבחירות שלנו קצת יותר בקלות – הלוא חלק גדול מהשינויים מתחולל בכלל בנו ולא במציאות עצמה,  כך ששם עיקר העבודה שלנו, ביציבות הפנימית.

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

בעולם יש הרבה יותר טוב משנראה לעין – כיצד ניתן להגביר את תדירותו בחיינו?

מה אנחנו לא מצליחים לראות לגבי העולם – ואיך בכל זאת אפשר להבחין בזה

עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי

עוד מרדיו מהות החיים:

בעולם שמקדש בחירה אישית, איפה ועד כמה הבחירה של האדם נוכחת בחייו?