"ברגע שכיוונת למשהו, כבר פספסת אותו". רגע, מה? בדיוק. מאסטרי הזן הגדולים מנסים לחשוף את חולשות החשיבה האנושית בעזרת חידות היגיון חסרות היגיון. אם אנו מוצאים להן פתרון, הרי שפספסנו את הנקודה. האם תצליחו להרהר בשאלות במקום בתשובות?

לפי התורה הבודהיסטית, הסבל שבקיום האנושי נובע בין היתר מהיקשרות לחשיבה רציונלית וחד-ערכית. זאת, מפני שמקורה בחושינו המתעתעים ובידע המועט והחסר שלנו לגבי העולם – פער שלעולם לא נצליח למלא וגורם לנו למצוקה. זן בודהיזם קורא לנו לקבל את הדיסוננס הזה וללמוד לחיות עימו.

ככלי לשחרור האחיזה ברציונל, מאסטרים רבים פיתחו "קואנים" – דיאלוגים, שירים או סיפורים קצרים שמגלמים חידה או פרדוקס ללא פתרון. פירוש המילה קואן הוא "סיפור ציבורי" או "מקרה בוחן", אלא שמקרי הבוחן האלה, במקום להוביל למסקנות, מובילים לעוד יותר שאלות.

החידות, בדרך כלל שיח בין מאסטר זן לנזיר מתלמד, מנוסחות באופן מבלבל במיוחד ולעיתים נדמה שאין בהן היגיון. מטרתן היא לא להגיע לפתרון, אלא בדיוק להפך: לגרום לנו לפקפק בהנחות המוקדמות שלנו ולהרהר באבסורדיות או בריבוי האלטרנטיבות שהקואן מייצג, ועל ידי כך להתמודד עם תחושת חוסר הוודאות והספק, ואף להשלים עימה.

השער ללא שער (בסינית אותה המילה משמשת ל"שער" ול"מחסום") הוא שמו של אוסף קואנים שהעלה על הכתב מאסטר הזן הסיני מומון במאה ה-13 והפך מאז לקלאסיקה. שם הספר מסמל את הפרדוקסליות שבקואנים. הם מבקשים ממתרגליהם לעבור את מחסום ההיגיון ומשוכת חוסר הפתרון הלוגי כדי להיכנס בשער ההארה. 8 קואנים מפורסמים מזמינים אותנו להשתחרר מכבלי התודעה ולצעוד דרך השער שאיננו.

1. "אתה יכול לשמוע את צלילן של שתי ידיים כאשר הן מוחאות כפיים יחד. מהו צלילה של מחיאת כף היד האחת?"

זהו הקואן הידוע ביותר גם בתרבות המערב, אולי מפני שהאבסורדיות שבו ברורה לכל. מורים רוחניים שונים נדרשו לעניין. כך, למשל, פירש אושו את הקואן: "המאסטר יודע זאת, התלמיד יודע זאת, ובכל זאת כשהמאסטר שולח את התלמיד למדוט ולהרהר בכך התלמיד חייב לציית". בכל פעם שהתלמיד חוזר עם תשובה כלשהי, המורה גוער בו ושולח אותו להמשיך למדוט. לאחר מספר ניסיונות חוזר שוב התלמיד ולפני שהוא מספיק להוציא הגה, המורה סוטר לו. "איך אני יכול שוב לטעות אם אפילו לא אמרתי כלום?" השתומם התלמיד ההמום. "השאלה היא לא אם אמרת משהו או לא", מצטט אושו את הקואן. "עצם העובדה שחזרת עם תשובה היא הוכחה לכך שאתה טועה. כשבאמת תמצא את התשובה לא תבוא. לא יהיה צורך. אני אבוא אליך". לאחר כמה שנים זה פתאום קרה. הוא הבין: אין תשובה. הוא אומנם ידע זאת כל הזמן באופן שכלתני, אך הפעם הוא יודע זאת בכל הווייתו. וברגע שכל התשובות התנדפו, התנדפה גם השאלה עצמה ונותר רק שקט. המאסטר, שמחובר לתלמידיו באופן רוחני, הרגיש זאת וחש לביתו של התלמיד. הוא דפק על דלתו,  וכשזה פתח את הדלת חיבק אותו המאסטר ואמר: "אז זה קרה? אין תשובה, אין שאלה, זה זה!"

2. "האם לכלב יש טבע כמו של בודהה? כלום!"

המקרה הראשון באוסף ה"שער ללא השער" מספר על תלמיד ששאל את מורו, מאסטר הזן היפני האגדי ג'ושו, שאלת כן-או-לא מסקרנת: האם לכלב, בעל חיים, יש איכויות כמו של בודהה – כלומר מסוגל להגיע להארה? ג'ושו משיב במילה אחת: "כלום!"

לכאורה, בתשובתו של ג'ושו אין כל היגיון או קשר לשאלה. אך זו, לפי מומון היא בדיוק מטרת הקואן. "כדי לשאוף לזן, עלינו לעבור דרך המחסום שהרימו מאסטרי הזן", מצטט דייב רוס ב-How Stuff Works את פרשנותו של מומון מתוך האוסף. במקרה הזה, המחסום – שהוא גם שער – הוא המילה "כלום". לפי מומון, כדי לעבור בשער ההארה עלינו להגות במילה יומם ולילה ולתהות על קנקנה. היא אינה "שום דבר" ואינה "אין". רק כאשר כל ההנחות המוקדמות וכל הידע הקיים שלנו נזנח, האגו שלנו נהרס ואנו יכולים להתקדם להארה.

"הקואן הזה הוא דרך לעקור מן השורש את כל דרכי החשיבה הרגילות שבהן פועל המוח", מסביר מומון. במקום לענות בפשטות שלכל יצור חי יש את טבעו של הבודהה, ג'ושו מבקש שנהרהר ללא הפסקה ברעיון ה"כלום", כדי שנוכל להתקדם מעבר לחשיבה בינארית של "כן" או "לא", "בודהה" או "לא בודהה", ונתחבר לאמת אוניברסלית גדולה יותר.

בזמן שלכלב יש איכויות טבעיות כמו של בודהה, אנחנו צריכים לעבור קודם את מחסום ה"כלום". תמונה:  Javier Brosch on Shutterstock

3. "משום מקום, התודעה מתממשת"

דון דינדה, מחבר ספרים בתחום הזן מיינדפולנס, מפרש ב-HuffPost את הקואן ככזה העוסק במפגש שלנו עם המציאות ברגע הנוכחי. לדבר אין קיום מחוץ לרגע ההווה, וכשאנחנו נעשים מודעים לדבר מה הוא כאילו צץ משום מקום. השאלה היא האם אנחנו שמים לב לכך. למשל, אם אנחנו רואים עץ, אנחנו עשויים לחשוב כי 'העץ התממש משום מקום'. או אז, לרגע, מסביר דינדה, אנחנו מתחברים לתחושה פנימית ראשונית בלתי מוסברת שבה העץ נעשה בעל תכונות פלאיות. העובדה שאנחנו יכולים לקחת דברים יומיומיים כמו עצים, שיחים וגשם כמובנים מאליהם ולעיתים אף כמטרד, היא משהו שהקואן מאלץ אותנו להתבונן עליו מקרוב. "איך ייראו החיים ללא המראות, הרגעים והחוויות האלו? האם אנחנו יוצרים עולם פנימי שבו רק חלק ממה שקיים חודר את הפילטרים המנטליים המובנים שלנו? ואם כן, מה יקרה אם אפרק ואסיר את הגבולות האלה? אולי לכל הדברים בחיינו יש למעשה איכויות מופלאות, וברגע שאנחנו פשוט שמים לב ונמצאים במודעות, החיבורים האלה יתחילו לעלות לפני השטח ולפרוח מעצמם באופן טבעי".

4. "איך אוכל ללמד אותך זן אם לא תרוקן את הספל שלך?"

מעשה בפרופסור באוניברסיטה שבא ללמוד זן אצל מאסטר הזן נאן-יין. המאסטר הגיש תה לאורחו והחל למזוג לכוסו. אך גם כשהספל התמלא המאסטר המשיך למזוג עוד ועוד ולא הפסיק אף כשהתה כבר נשפך. הפרופסור לא הצליח להתאפק והזדעק: "היא מלאה יתר על המידה! אי אפשר להוסיף עוד!" השיב לו המאסטר: "כמו הספל הזה, גם אתה מלא בדעות, הנחות והשערות מוקדמות. איך אוכל להראות לך זן אם לא תרוקן את הספל לפני כן?"

זהו קואן זן קלסי על אודות חשיבות הלמידה, הביטול שלה ולמידה מחדש כמנגנון להשארת המוח חד וחופשי מתבניות חשיבה מקובעות, מסביר הפילוסוף גארי מק'גי במגזין Fractal Enlightenment. "הדימוי של כוס התה המוצפת הוא סמל עוצמתי שמזכיר לנו לשחרר דברים בכדי שנוכל לצקת חוויות חדשות לחיינו".

עם זאת הדבר אינו פשוט כל-כך. הפרדוקס הוא שאנחנו לעולם לא יכולים באמת לשכוח את מה שלמדנו, הידע תמיד נשאר שם ברמה זו או אחרת. התודעה שלנו צמאה להיצמד לידע הקיים, לזיכרונות, לציפיות ולדעות המקובעות שלנו. על כן, ריקון הספל משמעו לא לשחרר את הידע עצמו, אלא את ההיקשרות של האגו אליו.

5. "אני השארתי את הנערה מאחור כבר מזמן. אתה עדיין נושא אותה?"

הנזירים טאנזן ואקידו צעדו לאורך דרך בוצית לאחר הגשם. הם נתקלו בנערה יפה בקימונו מהודר ממשי, שעמדה לצד הדרך שכן לא יכלה לחצותה ולהתקדם. טאנזן מייד הציע את עזרתו, הרים את הנערה ונשא אותה אל עברו השני של הצומת, אל מול עיניו המשתאות של אקידו. השניים המשיכו בדרכם כשאקידו שותק כל הדרך. כשהגיעו ליעדם בליל המחרת, אקידו לא יכול היה להתאפק עוד וגער בטאנזן על כך שעזר לנערה, שכן לנזירים אסור לפנות לנשים, ועל אחת כמה וכמה לקיים איתן מגע פיזי. "איך יכולת לשאת את האישה הזאת? אסור לנו לעשות זאת, זה מסוכן!" טאנזן השיב לאקידו בחיוך: "אני השארתי את הנערה בצידה השני של הדרך, אתה עדיין נושא אותה?"

אקידו נשאב כל-כך לעיסוק ב"חוקיות" המעשה של טאנזן, עד שהוא נעשה קורבן של העבר הסטטי על חשבון ההווה הדינמי, מסביר מק'גי. לעומתו, טאנזן שחרר את העבר הרבה לפני כן.

הקואן עוסק גם בשטחים האפורים שבחיים. מעבר לחוק היבש, בין המותר והאסור, קיימים מקרים שבהם רצוי להפעיל שיקול דעת בהתאם לתנאים ברגע הנוכחי. "ישנם חוקים וכללים. חלקם נמצאים באיזון עם חוק קוסמי גדול יותר, וחלקם לא", כותב מק'גי. "לעיתים הדבר הנכון לעשות אינו מתיישב עם הנורמה. לפעמים מוסר הוא רק דרך בוצית כמו הדרך שבה הלכו טאנזן ואקידו".

תמונת כותרת: Takeshi Yu on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

8 פרדוקסים מתוחכמים שגורמים לנו לפקפק בשכל הישר שלנו

ההרצאה השבועית של TED: הניסויים המחשבתיים שעוזרים לנזירי זן להשלים עם הלא נודע

אבסורד ככל שזה יישמע, האבסורדיות שבקיום עוזרת לנו להגיע למשמעות

עוד מרדיו מהות החיים:

מה שלימד הבודהה – נעמה ודליק משתעשעים בשיחות מטורפות בשם קואנים