הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

אבסורד ככל שזה יישמע, האבסורדיות שבקיום עוזרת לנו להגיע למשמעות


האם אנחנו יצורים רציונליים או פועלים בשרירותיות של יד המקרה? האם יש משמעות גדולה שמכוונת את קיומנו או שהחיפוש אחריה חסר תוחלת? החיים הואשמו לא פעם בהיותם אבסורד אחד גדול, והטיעונים לכך לא מבוטלים. ואולם, נראה כי לבעיית האבסורד יש נטייה לפתור את עצמה. כיצד?


בועז מזרחי | 27 באוקטובר, 2020

במחזה מחכים לגודו מאת סמואל בקט עומדות שתי הדמויות הראשיות תחת עץ וממתינות להגעתה של הדמות, שאת שמה נושא המחזה. בעודם מחכים מגיעות דמויות נוספות, משונות ומוזרות, שעושות ואומרות דברים מוזרים ומשונים. והשניים ממשיכים לחכות. בתום המחזה, לאחר ציפייה ארוכה, הם מחליטים ללכת, אבל נשארים להמתין לגודו.

אבסורד.

כך חשבו המבקרים בזמן שהועלה המחזה לראשונה ב-1953. למעשה, באופן די מוזר, הם חשבו כך על מחזות רבים מהעשור הזה, וכן מהעשור הקודם והעוקב לו. עד כדי כך הייתה דומיננטית תחושת אובדן ההיגיון ושבירת כללי המשחק הרציונליים באמנות הבמה, שהאבסורד הפך למאפיין של זרם: תיאטרון האבסורד. זרמים המבטאים רעיונות ברוח דומה קמו בענפי אמנות נוספים כמו הסוריאליזם בציור.

היווצרותם לא התרחשה בוואקום. כבר במאה הקודמת החלו להתגבש תפיסות פילוסופיות לגבי האבסורד שבחיים, למשל ניטשה שדיבר על מות האלוהים ועל חוסר משמעות. לאחר מלחמת העולם השנייה כבר נצרבה תחושת חוסר המשמעות באנושות ככלל.

תיאטרון האבסורד, מסביר מייק רגנטה בסרטון בערוץ Crash Course, "הוא סגנון נוסף שדוחה את הריאליזם. אבסורדיזם, כמו דדאיזם וסוריאליזם, מבוסס על הרעיון שלחיים אין ממש היגיון". הוא מוסיף כי בהשראת אירועי התקופה ופילוסופים כמו אלבר קאמי או סארטר, האמנות נרתמה למאמץ לשקף את חוסר התוחלת שמאפיינת, לתפיסת היוצרים וההוגים הללו, את קיומנו. אמנות אבסורדית יותר קרובה לתקופתנו היא הומור הנונסנס שזכה לעדנה ב-90' וב-00'. אולי, ואולי לא, זכור לכם מערכון מהתוכנית פלטפוס שבו חנן לדרמן שר "אני אדם מאמין, רק שאין לו במה, זה נשמע לכם סותר אבל זה לא". אנקדוטה אגבית, לדרמן חזר בתשובה בסוף ה-90' (ואולי, כפי שיתברר בהמשך, לא בדיוק אגבית בהקשר זה).

רישיון לשלול משמעות

שווה לחדד רגע את הקשר שבין משמעות החיים לאבסורד. בספרו האדם והטבע (שמובאה מתוכו פרסמנו בעבר), כותב א.ד גורדון כך: "ההכרה משכילה רק חוקיות ומשיגה רק מה שיש לו חוקים, ולפי חוקיה חוקיות מקרית לא תושכל כלל, לפי חוקיה חוקיות מקרית היא אבסורד".

אם ניקח הגדרה זו כנקודת ייחוס, התחושה שאת החיים שלנו דוחף או מושך איזשהו רציונל, איזושהי סיבה קוסמית גדולה, מקורה במבנה השכל שלנו, שעובד על-פי דפוסים וחוקים. אנו פועלים בתוך שדה של סיבה ותוצאה, ואם-כל-הסיבות היא זו שמסבירה את קיומם של חיים. אלא שתכלית החיים היא פחות או יותר האניגמה האנושית הגדולה בכל הזמנים. הניסיונות הכושלים לפתור אותה בכוח מחשבה לוגית הובילו הוגים שונים למסקנה שלחיים אין משמעות. דהיינו, בהיעדר חוקיות מתוכננת שבחיקה נבראו חיים עתירי חוקיות, הרי אנחנו עומדים מול מצב אבסורדי.

התחלתם להרגיש תרעומת מתגנבת? הגיוני. האפשרות שיבוא אדם, מבריק ככל שיהיה, וישלול מאיתנו תחושת משמעות, הרי היא אבסורד (אנחנו נראה כי המושג הזה תוקף את עצמו בדרכים מעניינות נוספות). אם אנחנו חשים משמעות בחיינו, מה רלוונטית דעתו של אחר? אבל האבסורד בסופו של דבר הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. כולנו חווים אותו לפעמים ומתברר כי הוא רכיב קריטי בחוויית המשמעות. לכן, היכרות עם צדדיו השונים יכולה להעמיק את תחושת המשמעות שכבר קיימת, או להיות מצע נביטה אם היא עוד לא שם. תנו לנו להסביר.

חוקיות שנוצרה באקראי?

למעשה, אנשי תיאטרון האבסורד, הנונסנס והפילוסופים הגדולים לא גילו משהו חדש. חידת המשמעות ליוותה את האדם מאז ומתמיד ככל הנראה. תשובות שונות ניתנו לה, ואבסורד, או היעדר היגיון הוא רק אחת מתוכן. יותר מזה, גם האפשרות הזו עצמה נפתרה. מי שמזוהה עם פתירתה הוא הפילוסוף הדני סרן קירקגור. אין פה סודות גדולים, קירקגור פשוט ניסח את הפתרון במסה מסודרת. כמו הוגים אחרים גם הוא זיהה את בעיית האבסורד בחיי האדם, אבל העניק לה תשובה פשוטה עד כדי אבסורד (הזהרנו שהיא תוקפת את עצמה): הדרך להתגבר על היעדר ההיגיון שהאדם רואה בכל אשר פונות עיניו, היא, כלשונו "קפיצה של אמונה".

קירקגור, על-פי אנציקלופדיית הפילוסופיה של אוניברסיטת Stanford, כתב מתוך תפיסה נוצרית. הוא הסביר כי ההיגיון האנושי מוגבל ביכולתו לתפוס את מהות הקיום. חשיבה רציונלית דורשת הוכחות, ומטבעו של כוח עליון, לא ניתן להוכיח אותו באמצעים המקובלים, כלומר לתפוס אותו בחושינו. יחד עם זאת – בהינתן העובדה שהשכל בנוי כדי לתפוס חוקיות, חוסר היכולת לזהות אותה בעצם קיומנו מייצר פרדוקס. כיצד ייתכן שחוקיות כה מוחשית התהוותה מתוך אקראיות כה תהומית? לכן הוא טען כי מאמץ אינטלקטואלי להשיג משמעות או להבין חוקיות רחבה, עקר הוא. דרוש שימוש במאפיין אחר של השכל האנושי – אמונה. אמונה, טען קירקגור, ולצורך העניין זה לא משנה במה, היא יכולתו של השכל להכיר בחוקיות ובהיגיון שמחוץ לתפיסתו. מבחינתו, להניח שהכול אקראי רק כי לא הבנו את היקום הייתה מסקנה נמהרת מדי. אם תרצו, אמונה היא ענווה לגבי היכולות שלנו להכיל את הקיום.

ניתוח קר למה שנמצא לנגד עינינו אכן יעלה חרס – לחיים אין תכלית והיגיון. האבסורד שבכך, הסביר קירקגור, הוא קטליזטור לאמונה. בבחינת "נעשה ונשמע". אנו מסוגלים לפעול בלי הוכחות חותכות, מכוח האנושיות שלנו. שימו רגע בצד אמונה דתית. חשבו על קבלת החלטות אינטואיטיבית למשל, או על פעולה מתוך הנחה שדברים יקרו כפי שאנו מצפים. אם חיינו היו באמת אבסורד מוחלט, מה היה מאפשר לנו לתכנן אפילו שעה קדימה? אמונה היא כוח הרבה יותר נוכח בחיינו משאנו נוטים לחשוב.

ואולם, האין זו כפייה של עולמנו המנטאלי על המציאות הממשית? לא בהכרח. אם ניקח בחשבון שהמחשבות שלנו אינן בספרה נפרדת מהמציאות, ושהיכולת להאמין קיימת באופן אובייקטיבי בארסנל המנטאלי שלנו, אזי אין כל מניעה הגיונית משימוש חופשי בה. אדרבא, על פי קירקגור השימוש בה מתבקש מעצם קיומו של אבסורד. לדידו, זה בדיוק הכלי שקיבלנו כדי להתמודד עם העניין, כשם שמברג פיליפס הוא הכלי המתבקש מעצם צורת ראש הבורג. "אבסורדיות מתרחשת", כותבת פרופסור לפילוסופיה רבקה ויינברג ב-New York Times, "כשדברים כה חסרי-התאמה וחסרי-תועלת למטרה או לסיטואציה שלהם, עד כדי גיחוך". לפי הגדרה זו, אם אמונה מתאימה לחיים האנושיים, היא יוצאת מתחום האבסורד ובעשותה כך, ממילא מייצרת תנאים לקיום משמעות. 

אבל איך עושים את הקפיצה של האמונה? אם תהום של חוסר תכלית פעורה תחת רגלינו, הזינוק אינו מובן מאליו. לדברי דיוויד רובסון במגזין Psyche, חלק מהעניין הוא לקחת את עצמנו פחות ברצינות.

אבסורד יכול לדחוף לשלילת משמעות, אך יכול גם לדרבן אותנו למצוא אותה

לפני שאנו לוקחים את עצמנו בפחות רצינות, צריך להבין קודם שאבסורד הוא עניין דווקא די רציני, ושלילת המשמעות אינה גחמה של פילוסופים או אמנים משועממים מחייהם. מחקרים מצאו, מסביר רובסון, כי "אמנות סוריאליסטית ואבסורדית יכולה להיות כה מטרידה, עד שהמוח מגיב כאילו הוא מרגיש כאב פיזי". זה נובע ממודל תפיסת מציאות שמציע כי האדם מבין את העולם שסביבו כרשת של קשרים בין דברים, המסבירים את יחסו אל הסביבה ואת יחסה אליו. כשמשהו אינו 'מתלבש' על הרשת שלנו, תפיסת המציאות שלנו נמצאת תחת איום. זה יכול להיות איום קטן כמו מערכון קומי וזה יכול להיות איום עצום כמו משבר אקזיסטנציאלי. אמנות אבסורדית, מסתבר, עלולה להוות איום לא מבוטל לאחיזה שלנו במציאות. שינויים חברתיים ומלחמות בפירוש יכולים לערער על תפיסת המציאות שלנו כקולקטיב.

אמנות אבסורדית עלולה לעורר תגובה עצבית של כאב. פסלון רפליקה לבנו של האדם, מאת מגריט.

צילום: Bobica10 / shutterstock

רובסון מסביר כי קיימות 3 דרכים להתמודד עם האיום. אפשר לבנות מחדש את רשת המשמעות כך שתכיל את הבלתי הגיוני, אפשר לפרש מחדש את הבלתי הגיוני כך שיתאים לרשת ואפשרות שלישית היא לבטן את היסודות, כלומר חיזוק אמונות וערכים קיימים במטרה לפצות על ערעור היציבות.

ניסויים הראו כי אמנות אבסורדית, למשל הציור בנו של האדם מאת רנה מגריט (אדם שתפוח ירוק מרחף מול פניו ומסתיר אותם) או סיפורים של קפקא, נוטה להוביל אנשים לאפשרות ההתמודדות השלישית, דהיינו לחיזוק ערכים קיימים כדי לקבע את המשמעות. נמצא, למשל, כי הציור של מגריט מעורר צורך במשמעות במידה זהה להרהורים של הנבדק על המוות של עצמו.

ואם האבסורד מוביל אותנו לחרדה קיומית, ההיגיון אומר כי הדרך להוציא ממנו את העוקץ היא גישה קצת יותר קלילה לגבי הקיום. באחד המחקרים הציגו לנבדקים מערכון של מונטי פייתון – ואלה שפחות התחברו להומור חוו את האבסורד כאיום והפגינו צורך חזק בחיזוק היסודות הערכיים.

מפגש עם האבסורד דוחף את המוח להיפר-משמעות

אז במובן מסוים, קפיצת האמונה היא שחוסר היגיון אינו גורם מאיים, אלא יסוד קומי בחיינו. אולי יעזור לנו לגשת לחיים כפרק של מונטי פייתון, להניח – להאמין – שאם אין היגיון, זו סיבה לצחוק. נכון, לפעמים הפאנץ' על חשבוננו, אבל קצת הומור עצמי לא הזיק לאיש מעולם.

ויש בגישה הזו תועלת רבה, מסביר רובסון. ההתפלשות המבוקרת באבסורד עוזרת לנו לחזק את תחושת התכלית ולהעשיר את החיים בכלל. "חוסר הנוחות שמתעורר בעקבות האבסורד עשוי לחדד את חשיבתנו, כולל את כישורי זיהוי הדפוסים שלנו". כשאנו תחת איום של משמעות, הוא מסביר, המוח מגיב כמו לכל איום: מגביר ערנות לסביבה תוך מאמץ לפענח מה מתרחש. יכולות החשיבה שלנו מקבלות בוסט כשיש מולנו מידע חסר או בלתי הגיוני. וכך האבסורד, באופן אבסורדי, מסייע לנו להתגבר על האבסורד, שכן הוא מחזק את יכולתנו לזהות קשרים בתוך הכאוס הקיומי (תקיפה עצמית שלישית). "מנה קטנה של אבסורד וסוריאליזם", מסכם רובסון, "עוזרת לנו להיאבק בשאלות הגדולות של מקומנו בעולם, ומניעה את החיפוש שלנו אחר משמעות בתוכו".

אפשר להסתכל על האבסורד, שללא ספק קיים בעולם, כידע חסר שצריך להשלים. עד שנשלים אותו, אנו זקוקים לקפיצת אמונה שההיגיון ישנו אך כרגע נסתר מאיתנו. מה לעשות, לא תמיד אנחנו מבינים את הבדיחה מייד. הוואקום שנוצר בהבנה שלנו דוחף אותנו ללמוד עוד, לפענח ולמצוא פשר לחיינו. וכך, כמו בחוקי האלגברה, מינוס כפול מינוס הוא פלוס, ובהשאלה, אבסורד שמתנהג באבסורדיות משמעו היגיון. ועל אף שלגבי דברים מסוימים ההיגיון לא יתגלה לעולם, ההבנה שאמונה היא לא תופעת לוואי, אלא כלי עבודה מנטאלי, מאפשרת לאבסורד ולמשמעות להתקיים זה לצד זה באותו עולם מבלי לזעזע את אמות הסיפים של חיינו.

תמונת כותרת: Francesco Scatena / shutterstock

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים

ההבדל בין 'יפה' ל'נשגב' – וכיצד הוא מסביר את תחושת ההתמזגות עם הטבע והיקום

הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה

עוד מרדיו מהות החיים:

רבות הדרכים – פודקסט על משנתו של פרידריך ניטשה