מעצרים חוזרים ונשנים, איום בתביעות וסכנת כליאה לא הפריעו ללארי טראפ, מנהיג ארגון קו קלוקס קלאן בנברסקה, להמשיך בפעילותו האנטישמית והגזענית. מכל האנשים, היה זה רב הקהילה שהצליח היכן שהגורמים הרשמיים נכשלו. מה הוא עשה אחרת?

הקטליסט, ובעברית 'הזרז', הוא ספר שנכתב כמדריך לשכנוע ושינוי עמדות. זהו פרי עבודתו של פרופסור לשיווק ג'ונה ברגר המפרט עיקרון אחד רחב – כדי להביא אנשים לשנות את דעתם והתנהגותם, הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות הוא להסיר מחסומים ולהפחית חיכוך.

שנים של עבודה ומחקר בתחום הובילו אותו להבנה שדחיפה בכיוון הרצוי, הטקטיקה האינטואיטיבית והמובנת מאליה של שכנוע, כמעט שלא משיגה תוצאות. הספר מראה באמצעות מגוון מקרים, הדגמות ומחקרים כיצד, כמו בכימיה, אנו יכולים להיות הגורם שמאפשר לריאקציה, או לשינוי, להתרחש. אבל אולי יותר מכל ממחישים זאת מקרי הבוחן, הסיפורים מהחיים האמיתיים. כזה הוא סיפורם של הרב מייקל וייסר, אשתו ג'ולי ובכיר הקו קלוקס קלאן שאיכשהו מצא את עצמו עובר להתגורר עימם. באדיבות הוצאת מטר.

איך משנים את דעתו של קנאי קיצוני

היה זה בוקר יום ראשון שטוף שמש ביוני, והטלפון צלצל. מייקל וג'ולי וַייסר ישבו ליד השולחן במטבח. הם עברו לביתם החדש רק כמה ימים קודם לכן ופינות המטבח הגדול עוד היו מלאות בקרטונים פרוקים למחצה.

מייקל היה קרוב יותר לטלפון, אז הוא ניגש אליו והרים את השפופרת. "הלו," הוא אמר.

מן העבר השני בקע קולו הרם של גבר מלא שנאה: "אתה עוד תצטער על זה שעברת לרנדולף 5810, יהודון."

והשיחה נותקה.

משפחת וייסר באה ללינקולן שבנברסקה בחיפוש אחר הזדמנויות. קהילת "בני ישורון", הקהילה הוותיקה בעיר, חיפשה מנהיג רוחני חדש, ומייקל, ששירת כחזן וכרב במקומות שונים ברחבי ארצות הברית, חיפש אתגר חדש.

לינקולן היתה עיר נוצרית אוונגלית ברובה שאוכלוסייתה מונה יותר מ־200 אלף נפש, ובה רק כמה מאות יהודים. הנוכחות הטיפוסית בתפילות הקהילה הרפורמית הסתכמה בלא יותר מתריסר איש, ומייקל עבד קשה להגדיל אותה.

שנתיים וחצי לאחר שמייקל הגיע גדל מספר החברים בבית הכנסת למאה משפחות, וקמה בו רוח חדשה תחת מנהיגותו.

ואז, כרעם ביום בהיר, הגיעה שיחת הטלפון המבשרת רעות.

איך ידע האיש הזה את כתובתם? לא כל שכן שהם יהודים? הם חששו במיוחד לילדיהם, שנמצאים לבד בבית אחרי שעות הלימודים עד שמייקל וג'ולי חוזרים מהעבודה.

כעבור יומיים המצב החמיר.

"בין החשבונות והמכתבים הרגילים היתה מעטפה חומה עבה הממוענת לרב מייקל וייסר. היא פתחה אותה ומצאה בה ערמת ניירות. עלונים ופרסומים, כל אחד גזעני ונורא מקודמו. תמונות של יהודים בעלי אף סטריאוטיפי מעוקל ותמונות של שחורים עם ראשים של גורילה. עלונים נאציים המטיפים בזכות השואה וציטוטים מ'מקורות מהימנים' ש'מוכיחים' את נחיתותם הגזעית של מי שאינם לבנים".

ג'ולי בדיוק חזרה הביתה אחרי יום ארוך בעבודה ובדרך פנימה ניגשה לבדוק אם יש דואר. בין החשבונות והמכתבים הרגילים היתה מעטפה חומה עבה הממוענת לרב מייקל וייסר.

היא פתחה אותה ומצאה בה ערמת ניירות. עלונים ופרסומים, כל אחד גזעני ונורא מקודמו. תמונות של יהודים בעלי אף סטריאוטיפי מעוקל ותמונות של שחורים עם ראשים של גורילה. עלונים נאציים המטיפים בזכות השואה וציטוטים מ"מקורות מהימנים" ש"מוכיחים" את נחיתותם הגזעית של מי שאינם לבנים.

מעל הכול נח כרטיס קטן. היה כתוב בו: "ה־KKK עוקבים אחריך, חלאה."

משפחת וייסר כבר חוותה גזענות בעבר. כשאחד הילדים יצא עם נערה אפריקאית־אמריקאית בממפיס, מישהו כינה אותו "בוגד בגזע״. בהזדמנות אחרת ניגש מישהו לבתם בבית הספר וצעק עליה שהיא "רוצחת ישו״.

אבל שום דבר מזה לא הפחיד אותם כמו המתקפה הנוכחית.

תגובת המשטרה היתה חד־משמעית. "בואו נגיד את זה כך," אמר אחד השוטרים. "אם מי שעומד מאחורי החבילה הזאת הוא ראש הסניף המקומי של קו קלוקס קלאן — וזה מה שאנחנו חושדים — הוא מסוכן. אנחנו יודעים שהוא מכין פצצות."

לאיש קראו לארי טראפּ. הוא היה מנהיג העליונות הלבנה באזור. כראש פלג "האבירים הלבנים" של הקו קלוקס קלאן, הוא היה אחראי על המדינה כולה. מטרתו היתה לא פחות מ"להפוך את נברסקה לאחת ממובלעות הקלאן המובילות בארצות הברית כולה."

טראפּ אהב אלימות ואגר מקלעים וכלי נשק אוטומטיים. הוא פעל להצית פעילות אלימה בכל רחבי האזור, פעילות שכללה, בין היתר, איום על מרכז מקומי לסיוע לפליטים וייטנאמים, ולאחר מכן שליחת בריונים מטעמו שפרצו בלילה למקום ושרפו אותו.

בני הזוג וייסר לא ידעו מה לעשות. הם התקינו בריחים על הדלתות ודאגו לנעול הכול לפני שיצאו מהבית. הם התמלאו עצבנות כשמכוניות עברו בנסיעה איטית ליד הבית, והילדים חזרו מבית הספר בנתיבים שהשתנו מדי יום כדי שלא יהוו מטרה להתקפות. מייקל וג'ולי שנאו את תחושת האיוּם והפחד, אבל לא ראו שום מוצא אחר.

ג'ולי התחילה לאסוף מידע על לארי טראפּ. היא עבדה במרפאה בעיר, והתברר שטראפּ מוכר היטב בקהילה הרפואית המקומית. בילדותו הוא סבל מסוכרת, אך המחלה הוזנחה ולא טופלה, והוא כמעט התעוור בעטיה. המחלה גם הגבילה באופן חמור את זרימת הדם לרגליו, והיה צורך לקטוע חלק מבהונותיו, ובסופו של דבר את שתי רגליו.

טראפּ הרתוק לכיסא גלגלים עבר מרופא לרופא תוך שהוא גוער באנשי הסגל הרפואי. הוא סירב לציית להנחיות הצוות והִרבה לקלל, והיתה אפילו סוכנות שסירבה לשלוח כוח עזר לדירתו לאחר ששלף אקדח מול אחת האחיות שהעסיקה.

ג'ולי הצליחה לגלות את כתובתו של טראפּ, ויום אחד, בדרכה הביתה, היא מצאה את עצמה נוסעת לכיוונו. היא נסעה ברחוב עד שהגיעה לבית חד־קומתי חוּם ופשוט ורגיל להפליא. מדוע הוא עושה את הדברים האיומים האלה? היא תהתה. האם הוא משוגע? בודד? מדוע הוא מלא בכל כך הרבה שנאה?

היא התחילה לעבור ליד ביתו שוב ושוב. מתוך תסכול, היא דפדפה בתנ"ך ונתקלה בפסוק שתיאר את טראפּ בצורה מושלמת: "אדם בלִיַעַל, איש אָוֶון; הולך עִקשוּת פֶּה… תהפוכות בלבו חורש רע בכל־עת; מדנים יְְשַלֵח. על־כן פתאום יבוא אֵידוֹ; פתע יישָבֵר, ואין מַרפּא" (משלי ו' י"ב-ט"ו).

הפסוקים הפיחו בה השראה, והיא חשבה לשלוח לטראפּ מכתב ולחלוק אותם עמו. מייקל לא היה בטוח שזה רעיון מוצלח. הוא אמר לג'ולי שאם היא רוצה לכתוב לו, עליה לעשות זאת בעילום שם. חברותיה אמרו לה אותו הדבר. "את לא מכירה את החשיבה של האיש הזה. הוא משוגע. הוא חולה בראש! את לא יודעת איך הוא יגיב."

"תגובת המשטרה היתה חד־משמעית. 'בואו נגיד את זה כך,' אמר אחד השוטרים. 'אם מי שעומד מאחורי החבילה הזאת הוא ראש הסניף המקומי של קו קלוקס קלאן — וזה מה שאנחנו חושדים — הוא מסוכן. אנחנו יודעים שהוא מכין פצצות'".

כעבור כמה שבועות מימנו גלוחי הראש של טראפּ תוכנית בטלוויזיה הקהילתית. ההתנגדות הארית הלבנה ערכה סרטון שהציג את הנאצים, חברי הקלאן ושאר קבוצות דומות צועדים בסך ומפיצים שנאה ועליונות לבנה. מנהל הערוץ הקהילתי אמר שהתחנה אינה יכולה לסרב להעלות תוכנית בגלל תוכנהּ. והסרטון הוקרן לציבור.

מייקל הזדעזע. הוא לא היה יכול לשאת את העובדה שלארי טראפּ יכול פשוט לזרוע פחד בציבור ולצאת פטור מעונש. הוא לא היה מסוגל לשתוק עוד. הוא החליט להתקשר לטראפּ.

הוא איתר את המספר שלו וחייג. איש לא ענה, אבל המשיבון שפע הטפות מרושעות.

מייקל לא השאיר הודעה, אבל בתום המסר המוקלט, הוא התקשר שוב. כך לפחות אף אחד אחר לא יצטרך לשמוע את הזבל הזה, הוא חשב.

הוא מצא את עצמו מתקשר שוב ושוב. בסופו של דבר הוא החליט להשאיר הודעה. הוא כעס, והיה בו צד שרצה לצעוק על לארי, לאיים עליו בכל הכוח שיעלה בידו לאזור. אבל הוא גם היה איש אמונה, אז הוא פשוט אמר: "לארי, כדאי שתחשוב על כל השנאה הזאת שאתה מפיץ, כי יום יבוא ותצטרך לתת דין וחשבון לאלוהים על כל השנאה הזאת, וזה לא יהיה קל."

לא עבר זמן רב, והוא החל להתקשר אל לארי כל אימת שהיה לו רגע פנוי ולהשאיר לו הודעות קצרות. "למה אתה שונא אותי? אתה בכלל לא מכיר אותי, אז איך אתה יכול לשנוא אותי?" בפעם אחרת אמר: "לארי, אתה יודע שהחוקים הראשונים שהנאצים של היטלר חוקקו היו נגד אנשים כמוך, שאין להם רגליים?… אתה קולט שאצל היטלר, אתה היית בין הראשונים למות? למה אתה אוהב כל כך את הנאצים?"

חלק מההודעות היו ישירות ואחרות עקיפות יותר. אבל בכולן היתה עוצמה כזאת או אחרת. "לארי, יש בעולם הרבה מאוד אהבה. ואתה לא מקבל ממנה כלום. אתה לא רוצה קצת?"

מייקל כינה את ההודעות "פתקיות אהבה״.

בזמן שלארי קיבל את ההודעות, עולמו חווה טלטלות משלו. הוא הורשע בשורה של הצתות מועדונים. שכן לשעבר הגיש נגדו תלונה בגין מסרים מעליבים ומאיימים שהשאיר לו. אחד מחבריו לקלאן, אדם שטראפּ הכיר וכיבד, נשדד ונרצח בידי שני חברים אחרים בתנועה. בריאותו הלכה והידרדרה.

וההודעות שקיבל במשיבון התחילו לעצבן אותו מאוד. הוא אף פעם לא ידע מתי תגיע שיחה נוספת. הקול היה תמיד חמים, נעים לאוזן ומלא שמחה ועליזות.

ההודעות הכעיסו את טראפּ. למי הוא חושב את עצמו, המתקשר הזה? הוא היה מוכרח לעצור בעדו.

אז בפעם הבאה שהמתקשר צלצל והתחיל לדבר, לארי חטף את הטלפון. "מה לעזאזל 'תה רוצה?" הוא אמר בגסות. "למה אתה מטריד אותי, אה? תפסיק להטריד אותי!"

"אני לא רוצה להטריד אותך, לארי, אני רק רוצה לדבר איתך."

"אתה מטריד אותי. מה אתה רוצה? דבר מהר."

מייקל שתק רגע. "האמת, חשבתי שאולי אתה צריך עזרה במשהו," אמר מייקל, "ושאולי אני יכול לעזור. אני יודע שאתה יושב בכיסא גלגלים וחשבתי שאולי אני יכול לקחת אותך לחנות או משהו."

לארי היה מופתע מאוד. הוא לא ידע מה לומר.

השתררה דממה.

"מייקל הזדעזע. הוא לא היה יכול לשאת את העובדה שלארי טראפּ יכול פשוט לזרוע פחד בציבור ולצאת פטור מעונש. הוא לא היה מסוגל לשתוק עוד. הוא החליט להתקשר לטראפּ".

אחר כך הוא כחכח לאט בגרונו, ובפעם הראשונה, קולו נשמע שונה. הוא נשמע קצת פחות מלא שנאה. פחות נוקשה.

"נחמד מצדך, אבל אין צורך. תודה בכל אופן. אבל אל תתקשר יותר למספר הזה. זה הקו העסקי שלי."

שבת אחת, מאוחר בערב, הווייסרים ישבו בבית וחשבו איזה סרט לראות, ופתאום צלצל הטלפון. המתקשר ביקש את "הרב״, וכשמייקל לקח את השפופרת, הוא זיהה מיד את הקול מעברו של הקו.

"אני רוצה לצאת," אמר לארי, "אבל אני לא יודע איך."

"אתה רוצה שאני אעזור לך?" שאל מייקל.

"אני לא יודע מה להגיד," אמר לארי. "אני מבולבל ורוצה להקיא. נראה לי שיש לי בחילה."

מייקל הציע לבוא ולארי התנגד. מייקל שאל את לארי אם הוא רעב, ובסופו של דבר לארי נכנע. מייקל הציע לקנות משהו לאכול בדרך ולארי נתן לו את מספר הדירה שלו.

כשטראפּ פתח את הדלת ומייקל לחץ את ידו, לארי נרתע כאילו חטף שוק חשמלי ופרץ בבכי. טראפּ השפיל עיניים אל טבעות צלב הקרס על אצבעותיו ולא היה מסוגל לשאת אותן יותר. הוא הושיט אותן אל מייקל ואמר, "הן מייצגות את כל השנאה בחיי. אתה מוכן לסלק אותן מפה?"

לארי התחיל להתייפח ביתר שאת. "אני מצטער," הוא אמר, "אני כל כך מצטער על הדברים שעשיתי." מייקל וג'ולי חיבקו אותו ואמרו לו שהכול יהיה בסדר.

ב־16 בנובמבר 1991, טראפּ פרש רשמית מהקו קלוקס קלאן. אחר כך הוא פנה להתנצל בפני כל האנשים שפגע בהם, כל האנשים שאיים עליהם. הוא שלח מכתב לתקשורת והתנצל על "השפה הפוגענית והכינויים הגזעניים שהשתמשתי בהם כלפי גזעים ואנשים בנברסקה."

הוא פינה את כל השפוכת הגזענית שצבר בביתו וניסה להתחיל מחדש.

הקשר שלו עם מייקל וג'ולי פרח והיה לחברות קרובה.

בערב השנה החדשה נודע לטראפּ שתפקודן של הכליות שלו כושל ונותרה לו פחות משנה לחיות. בני משפחת וייסר הזמינו אותו לעבור לגור איתם והוא הסכים. הם הסבו את הסלון לחדר שינה וג'ולי עזבה את עבודתה כדי לטפל בבריאותו המידרדרת של לארי.

בסופו של דבר לארי התגייר. הוא עשה זאת בבית הכנסת של מייקל, בית הכנסת שפעם תכנן לפוצץ. הוא מת בבית וייסר כעבור קצת יותר משלושה חודשים.

לארי טראפּ העביר את כל ילדותו בניסיונות הסתתרות מפני אביו המתעלל. בין במודע ובין שלא, הוא העביר חלק ניכר מחייו הבוגרים בניסיון לרצות את אביו, שהיה גזען מוצהר. בדרך מוזרה כלשהי, חיקוי הדבר שפגע בו יותר מכול נתן לו את הכוח שנזקק לו כדי להמשיך. עד שיום אחד, מישהו הראה לו אפשרות אחרת.

מייקל לא היה הראשון שניסה לעודד את לארי להשתנות. השוטרים גררו אותו לתחנת המשטרה שוב ושוב.

אולם למשטרה לא היה מה להציע מלבד עונש. "צריך לעצור את ההתנהגות הזאת בכל דרך אפשרית." אבל אף אחד במשטרה לא עצר רגע לחשוב מדוע הבעיה קיימת מלכתחילה. עם מה מתמודד הבחור? מה הסיבה שבגללה הוא מתנהג כך?

"כשטראפּ פתח את הדלת ומייקל לחץ את ידו, לארי נרתע כאילו חטף שוק חשמלי ופרץ בבכי. טראפּ השפיל עיניים אל טבעות צלב הקרס על אצבעותיו ולא היה מסוגל לשאת אותן יותר. הוא הושיט אותן אל מייקל ואמר, 'הן מייצגות את כל השנאה בחיי. אתה מוכן לסלק אותן מפה?'"

לפני עשרות שנים, כשמייקל וייסר התראיין לראשונה לתפקיד בחבר הנאמנים של בית הכנסת, הוא דיבר על חשיבותם של עקרונות הליבה הדתיים: אהבה, סובלנות והתנהגות לא פוגענית. "ואהבת לרעך כמוך! אנחנו לא מדברים על רענו שדומה לנו. לא, אנחנו מדברים על מישהו ששונה מאיתנו."

עכשיו, כששואלים את מייקל מדוע לארי שינה את דעתו, הוא מצביע על רעיון דומה.

שום מידה של לחץ לא היתה מביאה את לארי לוותר על הקלאן. אבל מייקל הושיט לו ענף זית ואמר לו שלמישהו אכפת ממנו, ובכך הראה לו שיש משהו חזק משנאה.

"אתה יכול להוביל את הסוס למים, אתה לא יכול להכריח אותו לשתות," אמר מייקל. "אבל אם הוא צמא, הוא ישתה. וזה מה שקרה עם לארי."

לארי לא השתנה מפני שמייקל אמר לו להשתנות. הוא השתנה מפני שהגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. אבל מייקל לא עמד כמשקיף מן הצד. הוא צמצם התנגדות והנחה את לארי בנתיב שהיה ביכולתו לחקור בעצמו.

"בערך כמו ללכת לצדו, כמו העקבות האלה בחול," אמר מייקל. "לא לדחוף אותו לכאן או לשם אלא ללכת בכיוון מסוים. בהתחלה הוא רק הצטרף לצעידה, ואחר כך נטל את ההובלה בעצמו. ואם אני הייתי הקטליסט לכך, אז נראה לי שעשיתי משהו טוב."

כפי שאמר טראפּ עצמו: "השתייכתי לגרעין הקשה של אקטיביסטים לבנים בארצות הברית, מהקשים ביותר. אם אני הצלחתי לשנות את דעתי או את לבי, כל אחד יכול."

מייקל שינה את דעתו של לארי על ידי צמצום התנגדות. במקום להגיד ללארי מה הוא צריך לעשות, הוא פתח קו תקשורת ועודד אותו לשכנע את עצמו.

תמונת כותרת: george green / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההבדל בין כוח לחוזק, והאם האחד בא על חשבון השני

ההנחה המטעה שכדי לשלוט בגורלנו אנו יכולים לשלוט באחרים

3 תובנות של מומחה משא ומתן מה-FBI מלמדות כיצד ליצור הסכמה כמעט בכל סיטואציה

עוד מרדיו מהות החיים:

ד"ר יניב זייד על שכנוע עצמי ושכנוע של אחרים