הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההנחה המטעה שכדי לשלוט בגורלנו אנו יכולים לשלוט באחרים


צמצום חוסר ודאות ידוע כאחד המניעים החזקים למגוון התנהגויות אנושיות – כולנו חותרים במידה זו או אחרת של נחישות לעצב לעצמנו מציאות מושלמת. אבל מה עושים כשהיא מתנגשת עם תפיסות של אחרים? ומדוע בעצם כל כך דחוף לנו שהם ייכללו בעולם אידילי כפי שאנו מדמיינים אותו?


בועז מזרחי | 6 באפריל, 2022

"הבעיות הגיאומטריות של ימי קדם" הן סדרה של קושיות מתמטיות שנוסחו ביוון העתיקה ונותרו ללא פתרון עד למאה ה-19. נדרשו לגדולי המתמטיקאים כ-2000 שנה להגיע למסקנה סופית שהבעיות אינן פתירות. אחת מהן מוכרת כביטוי עממי – לרבע את המעגל.

במקור הגיאומטרי הבעיה היא בניית ריבוע ממעגל תוך שמירה על שטח המעגל. כאמור, בלתי אפשרי. בהשאלה, לנסות 'לרבע את המעגל' הוא ביטוי לניסיון חסר תוחלת להפוך משהו למשהו שהוא לא. התנהגות אנושית זו מגיעה בשלל צורות וצבעים, אבל זו שאולי גובה מאיתנו ומסביבתנו את המס המנטלי הכבד ביותר היא הניסיון לשנות אחרים כך שיתאימו בדיוק לצורה המוכרת לנו.

כמו בגיאומטריה אוקלידית, מדובר בפעולה בלתי אפשרית. כדי שאחר יהיה אנחנו עלינו לבטל את מי שהוא. מעבר לכך שהתהליך כרוך בפירוק האישיות שלו – מה שלא יעלה על הדעת כשלעצמו – גם אם אדם יעבור תהליך הרסני כזה, עדיין לא יהיה ניתן לשעתק את עצמנו בחזרה מהשברים שלו. מדוע אנו בכל זאת מתעקשים וחוזרים ומנסים, גם אם לא בקיצוניות כמו פירוק אישיות? בין אם זו אינטראקציה אקראית עם זר באוטובוס, שבה אנו שוטחים בפניו הסבר מלומד כיצד עליו לפעול בסוגיה שבמקרה שמענו אותו מדסקס בשיחת הטלפון שלו, בין אם זה בן משפחה שברור לנו שאם יפעל בדיוק כמונו כל צרותיו ייפתרו.

מרדף אחר יציבות או קיבעון תפיסתי?

מטבע התופעה אנשים שונים נמצאים משני עברי המתרס – יש מי שמנסים לשנות אחרים ולשלוט בכל פעולה והתנהגות שלהם, ויש מי שדמות בחייהם מנסה ליישר אותם כך שיתאימו בדיוק לריבוע כלשהו. כמו במקרים רבים אחרים, חלק מהעניין נובע ממצוקה שבאה לידי ביטוי בצורך בלתי נשלט, ובכן, בשליטה. לכל אדם יש דרגה כזו או אחרת של שאיפה לכוון את גורלו, ובמקרים רבים לאנשים שסביבנו יש השפעה על עתידנו. מכך נובע, אם להישאר בתחום ההוכחות המתמטיות: שלטו באנשים, שלטו בעתידכם. מש"ל.

אלא שכל מי שניסה אי פעם לשלוט באנשים ולעצב אותם כחומר ביד היוצר, נתקל מתישהו בתופעות לוואי והתנפצות התיאוריה על שובר הגלים של המציאות. מה אפוא מניע אנשים לדחוף אחרים בכוח לתבניות שלהם, למרות שמדובר בפעולה שסופה להיכשל?

בספרו המתנה שואל המחבר סְטֶפאנוֹס קְסֶנאקיס: "כשאנו עוסקים בעניינם של אחרים, מי מתעסק בעניינים שלנו?" האם הניסיון 'לתקן' אחרים הוא דרך להתחמק ממה שדורש תשומת לב אצלנו? מומחים שונים מאמינים כי שליטה באחרים במידה כלשהי היא צורך משותף לכל בני האדם. אך כשזה עובר סף מסוים, ייתכן שזה איתות לאזור באישיות שלנו שנמנענו מלהתמודד עימו.

"כל מי שניסה אי פעם לשלוט באנשים ולעצב אותם כחומר ביד היוצר, נתקל מתישהו בתופעות לוואי והתנפצות התיאוריה על שובר הגלים של המציאות".

אחד הטיעונים הנפוצים הוא ששליטה באחרים היא דרך לפצות על היעדר שליטה בחיינו. במאמר ב- Psychology Today ממחיש ד"ר דייוויד שנארק, פסיכולוג קליני, דרך שליטה במסגרת זוגיות. "כשאנשים לא מצליחים לווסת את החרדות וחוסר הביטחון שלהם, סדר העדיפויות והאפשרויות של בן זוג אחד מוקרבים על מזבח פחדיו של האחר". בדוגמה קצת יותר פרטנית, "אתה גם חושש שבן הזוג שלך לא זקוק לך, כיוון שהוא או היא יכולים לדאוג לעצמם [...] זה גורם לך לפחד מכך שבן הזוג הופך לבעל אוטונומיה מבחינה רגשית". לדבריו, זה עשוי לשקף את הפחד שלנו מאוטונומיה רגשית אצלנו, או במילים אחרות, זה מאלץ אותנו להתמודד עם העובדה שאנו בעלי תלות רגשית חזקה באחר. ברגע שהוויסות הרגשי שלנו תלוי מדי באחרים, הגיוני שנרצה לשלוט בהם. בצורה הקיצונית זה מייצר צורך לכוון כל היבט קטן בחייו של בן הזוג כדי לבסס תלות הפוכה. לכן שנארק מאמין שהדרך להפסיק לשלוט באחרים היא להתחיל לשלוט בעצמנו. להיות שלמים עם אוטונומיה רגשית שלנו ושל הסובבים אותנו.

הניסיון לכפות את תפיסותינו על פעולותיהם של אחרים מייצר לחץ בשני צידי המערכת.

צילום: Noah Buscher on Unsplash

האתגרים הזוגיים הללו יכולים להישמע כמו חלק נורמטיבי מכל מערכת יחסים, רומנטית או לא. איך מסמנים את הגבול בין ניסיון לגיטימי להשפיע על אחרים ובין שליטה לא בריאה? מעבר לאותות מצוקה מאנשים בסביבתנו שעלינו להיות ערים להם, אחת הדרכים לקבל מושג היא לנסות לאתר את המקור לצורך: מה בהיסטוריה שלנו גורם לנו לחתירה טוטלית לעצב אחרים לפי תבנית אחת נוקשה. מרגריטה טרטקובסקי כותבת ב-Psych Central כי סביבה חסרת יציבות של ילדים עלולה לגרום לפיצוי יתר בבגרות. "אולי הוריהם התמודדו עם שינויים קיצוניים במצבי הרוח או התמכרות. אולי הוריהם פעלו על פי מחזורים של חוסר פניות רגשית ומעורבות יתר עד פולשנות [...] אולי היו להם יותר מדי דמויות הורה".

לצד זאת היא מסבירה כי יש אנשים שהצורך שלהם בשליטה לא נובע מהילדות, אלא הם פשוט "נוקשים מטבעם ובעלי קושי להיות גמישים ולהסתגל כששינויים קטנים או גדולים מתרחשים". מבחינת אנשים אלה, "דברים צריכים, חייבים, מוכרחים להיות בדרך מסוימת. הם רוצים לגונן על עצמם ועל אחרים מביצוע טעויות או פגיעה". ואנחנו נוסיף, טעויות ופגיעה כפי ש*הם* תופסים אותן. לאו דווקא משהו שיטריד את מושא השליטה. אדרבה, סביר שדווקא הניסיון להגן עליו יפגע בו, שכן הוא יוצא כנגד הרצונות, הערכים והתוכניות שלו. וזו הנקודה הקריטית – מה שאנו תופסים כדרך הנכונה לעשות דברים היא רק גרסה אפשרית אחת שמבוססת על העולם הערכי וניסיון החיים הספציפי שלנו. אפילו לאחים שגדלו איתנו באותו חדר יש יקום פנימי משלהם, שכשאנו מנסים 'לעזור' להם על ידי קבלת החלטות עבורם אנו מרדדים אותו לכדי כלום. אנו אומרים בעקיפין שהם לא כשירים לקבל את ההחלטות הללו בכוחות עצמם.

"פעמים רבות אותה דמות שמנסה לכפות את תפיסת עולמה תתעלם מתשובה שלילית תוך התייחסות בביטול ותמשיך בהפעלת המכבש. במקרה שהבקשה בכל זאת לא נענית עלולה להתחיל סחיטה רגשית".

עלולים להיות גם מקרים קיצוניים יותר. ג'ניפר הויזן מסבירה ב-Medical News Today כי הצורך לשלוט באחרים יכול להיות תוצאה של מצבים נפשיים כמו הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) שגורמת לאדם להיות רגיש במיוחד לשינויים, הפרעת אישיות גבולית שבה קיימת רגישות יתרה לדחייה ונטישה, או אישיות נרקיסיסטית שבה האדם כמה להערצה, נעדר אמפתיה ובעל תחושת עליונות על אחרים.

אומנם רוב בני האדם לא עונים להגדרה הקלינית, אך בכולנו קיים תמהיל של המאפיינים הללו במינונים משתנים, ולכן אף אחד אינו מחוסן מפני הצורך המזיק לעצב אחרים בדמותו. איך מזהים אם אנו עושים זאת או שזה נעשה לנו? קיימים מנגנוני הפעלה טיפוסיים. אם, כפי שמציינת הכותבת נטלי לו בבלוג שלה Baggage Reclaim, אדם כלשהו מבקש ממכר, עמית או בן משפחה לפעול בצורה מסוימת, ולוקח כמובן מאליו את האפשרות שהוא יעשה כדבריו, ייתכן שמדובר במערכת יחסים של עיצוב ושליטה. פעמים רבות אותה דמות שמנסה לכפות את תפיסת עולמה תתעלם מתשובה שלילית תוך התייחסות בביטול ותמשיך בהפעלת המכבש. לבסוף, היא מוסיפה, במקרה שהבקשה בכל זאת לא נענית עלולה להתחיל סחיטה רגשית.

איך משתחררים מההנחה שיש דרך אחת נכונה בלבד לעשות דברים?

צילום: Paul Gilmore on Unsplash

כגודל הציפייה

מכל האמור משתמע שבמערכת יחסים כזו יש צד פוגע, גם אם לא במזיד, וצד נפגע, גם אם הוא לא מודע לכך. זה אומנם נכון, אבל לא מציג את התמונה המלאה, שכן ברוב המקרים גם הצד שמנסה לשלוט הוא צד נפגע, מפעולותיו שלו. הרי ביססנו כבר את ההנחה שלא ניתן לעצב בני אדם כדמותנו, מה שמוביל למרדף חסר תכלית אחר ציות של אנשים. גם אם הצלחנו לשלוט בפעולה זו או אחרת, זה נקודתי לקרב הספציפי ולעולם לא יוכל להביא למטרה הסופית – שאולי לא מובנת ולא ממש מודעת לצד המנסה לשלוט – עיצוב העולם ודייריו על פי אמות המידה, הסטנדרטים וערכיו הפרטיים. מתישהו אנשים יתחילו לחתור תחת. אפשר להסתכל כך על זירות חברתיות שונות, ממשטרים טוטליטריים ועד מרד בתוך המשפחה.

אחד האתגרים המרכזיים לשני הצדדים הוא כוונותיו הטובות של ה'מעצב'. כשהלב במקום הנכון קשה יותר להשלים עם כך שמדובר בהתנהגות מזיקה. לאחד זה מייצר לחץ תמידי לפעול נגד האינטרסים של עצמו, ולאחר – תסכול כתוצאה ממאבק במעלה הזרם לשנות התנהגות של אחרים. האכזבה נובעת מהציפייה שהם אכן 'יראו את האור' ויבינו מה טוב להם (מה שטוב לנו, כמובן). ד"ר תום מלהולנד, רופא ומרצה, מסביר במגזין Stuff כי "אם אנחנו לא מקבלים את מה שאנו מצפים לו זה שולח פריקה חשמלית במורד מעגלי הדאגה שלנו ומפעיל את 'יחידת המרמור', האמיגדלה שלנו". לדבריו, "מרכז ההתרעה הזה מופעל כשאנשים לא מתנהגים באופן שאנו מצפים מהם, או שאינם מתנהגים כפי שאנו היינו מתנהגים. יש לנו אמונה שאנשים צריכים להתנהג באופן שבו אנו היינו נוהגים".

"אחד האתגרים המרכזיים לשני הצדדים הוא כוונותיו הטובות של ה'מעצב'. כשהלב במקום הנכון קשה יותר להשלים עם כך שמדובר בהתנהגות מזיקה".

ליאו בבאוטה כותב הבלוג Zen habits שותף להנחה שציפיות הן מקור הבעיה, ולכן שחרור מהן הוא ראשית הפתרון. אבל לו רק זה היה פשוט כל כך. מחוץ לסיטואציה מובן לנו מאליו שלכל אדם יהיו העדפות וערכים משלו שמכתיבים את פעולותיו והחלטותיו. אבל מתברר שהרבה יותר קשה להפנים את האמת הפשוטה הזו כשאנו מעורבים רגשית, בייחוד אם קיימת בנו נטייה מאלו שהוזכרו קודם. לכן בבאוטה מציע אסטרטגיה חלופית: במקום לנסות להשתחרר מהציפיות ולשנות את הנטייה הזו בעצמנו, אפשר להתמקד בהשפעת הניסיונות לרבע את המעגל על מערכות היחסים שלנו: "חשבו על הרצון להחזיק קשרים טובים יותר עם אחרים, ושהם יהיו מאושרים מהקשר אתכם".

במקביל הוא מאמין שטיפוח מעט ענווה יכול להאיר את עינינו. "אמרו לעצמכם שאתם לא יודעים איך אנשים צריכים לפעול. בכנות, לא תמיד אני יודע איך אני צריך לפעול, אני משטה בעצמי אם אני חושב שאני יודע זאת לגבי אחרים. במקום זה אני עשוי להיות סקרן לגבי הפעולות שלהם". כך אנו יכולים להרוויח גם ידע חדש, וגם את מערכות היחסים שלנו לטווח הרחוק. ואם אנחנו מהעבר השני, הצבת גבול ודבקות בעקרונות שלנו תגרום לנו להרוויח את עצמנו. רק להיזהר שאנחנו לא דבקים מדי ומציגים את תמונת המראה לצד השני.

תמונת כותרת: Ryan Johns on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

העולם המוזר של שכפול אנושי – האם תיתכן יצירת עותק זהה שלנו במעבדה, או ביקום מקביל?

מה אנחנו לא מצליחים לראות לגבי העולם – ואיך בכל זאת אפשר להבחין בזה

עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי

עוד מרדיו מהות החיים:

הקול יחסים – איך מתמודדים עם מציאות בלתי רצויה?