אנחנו נוטים לחשוב שחיוך הוא מחווה חיובית ורצויה. שכשאנחנו מחייכים אל מישהו בכוונה טובה, אין ספק שהוא ישמח ויחוש קרבה. אבל האמת היא שלא בכל מקום זה נכון. תרבויות שונות מפרשות חיוכים באופן אחר, ואפילו בתקופות זמן שונות בתרבות המערבית – לא תמיד חיוך היה הבעה שכדאי לעטות.

יצא לכם לשלוף מצלמה באמצע מפגש משפחתי סוער ולציין בקול שמצטלמים? אם לפני שנייה ארבעה ילדים רבו על בימבה אחת, שתי אחייניות בנות 7 התאמנו על ריקוד שלמדו בחוג, סבא ושני הגיסים שלכם התווכחו על פוליטיקה ובמטבח סבתא ערמה בקולי קולות סירים גדולים – כמו במטה קסם (אם הודעתם מספיק חזק) – ההמולה קופאת וכולם מחייכים. ילדים אוחזים זה בצווארו של זה, מישירים מבט אל המצלמה וחושפים שיניים וגומות. טיפות הזיעה עוד נוטפות על מצחה של סבתא אבל השפתיים נמתחות והלחיים מורמות. את הרגע הזה, בעוד כמה שנים, נזכור כרגע חיובי ושמח. לא?

נהוג לחשוב על חיוך כאוניברסלי ורצוי תמיד. כמחווה שהתפתחה לאורך האבולוציה כדי להביע שביעות רצון, שמחה או התרגשות, כזו שהצד השני תמיד ישמח לקבלה. ואולם, לא בכל זמן ולא בכל מקום זו המציאות. אם מסתכלים אחורה לאורך ההיסטוריה מגלים שבמשך מאות שנים חיוך נתפס כמחווה נחותה ושלילית.

לפי כתבה של פרופסור לתולדות התרבות קולין ג'ונס ב-Aeon, עד סוף המאה ה-18 בעולם המערבי היה החיוך מאפיין של פשוטי עם, שיכורים ומשוגעים. "לפתוח את הפה ולחשוף זוועות פנימיות היה משהו שרק פשוטי העם עשו", הוא טוען. כבר מהמאה ה-16, לפי הכתבים, עסקו ברחבי אירופה בחינוך ילדים מנומסים ו"המליצו בחום שלא לפתוח את הפה למען כלום מלבד מילוי הצרכים הביולוגיים הבסיסיים".

בשנות השמונים של המאה ה-18 בפריז, לדברי ג'ונס, מתחילים לראשונה לצוץ ציורי דיוקן של אנשים ממעמדות גבוהים יותר, מחייכים וחושפים שיניים לבנות ובריאות. במקביל, וסביר להניח שכגורם תומך להתפתחות הזו, מתבסס מקצוע חדש: רפואת שיניים. אם עד כה הטיפול בפה היה "שילוב גמלוני של חיטוט מושכל בין השיניים, אופיאטים לשיכוך כאבים ועקירת שיניים ללא הבחנה", מאותו שלב "רופאי השיניים יכלו לנקות, להלבין, ליישר, למלא, להחליף ואפילו להשתיל שיניים כך שהפה ייוותר נקי יותר, בריא יותר, ובשעת חיוך – גם מושך יותר". ג'נטלמנים מרחבי היבשת הגיעו לפריז כדי לסדר את השיניים שלהם. העיתונים נמלאו פרסומות למוצרי היגיינה לפה ולצד קיסמי השיניים, מגרדי הלשון והשפתונים, פורסמה לא אחרת מאשר מברשת השיניים הביתית, שהומצאה ממש באותם ימים. פריז, שהייתה ידועה כמובילה תרבותית עולמית, מתחילה לשנות את תפיסתה בנוגע לחיוכים. חיוך בריא הופך לסמל סטטוס.

אבל החגיגה הלבנה בפריז לא נמשכה זמן רב בשל המהפכה הצרפתית שהתעוררה ומחקה את החיוך משפתותיהם של האנשים. לצד הטלטלה המנטלית, גם ברמה הטכנית היקף השימוש ברפואת השיניים צומצם כחלק מקריסת מערכת הבריאות באותה התקופה. החיוך שקע בתרדמת חורף של 100 שנה עד שהתעורר מחדש, במאה ה-20 בארה"ב שבה, בטח לא תופתעו לשמוע, התפתחה רפואת שיניים חדשנית וטובה.

כמה שוקל חיוך?

ובכן, מסתמן שבעולם המערבי התפיסה הרווחת לגבי חיוכים השתנתה לאורך הזמן. הפכה משלילית לחיובית, שוב לשלילית ובחזרה לחיובית, ומי יודע מה צופן לנו העתיד? אבל אלו לא התמורות היחידות. אם מסתכלים בצורה רוחבית, גם באותה נקודת זמן ישנם הבדלים לא קטנים באופן שבו אנשים מתרבויות שונות מפרשים, מעריכים ומיישמים חיוך.

בכתבה שפורסמה ב-Atlantic מספרת אולגה קאזאן על מחקר מ-2015 שהשווה בין מדינות הגירה כמו קנדה וארה"ב למדינות הומוגניות כמו סין וזימבבואה. החוקרים מצאו שככל שמדינה יותר הטרוגנית, כך החיים בה יעידו על צורך גבוה להביע בצורה גלויה ולא מילולית את רגשותיהם. החוקרים שיערו כי הצורך נובע מחוסר היכולת לתקשר באותה השפה. בנוסף, נמצא כי במדינות הגירה אנשים חייכו יותר והמטרה המרכזית שחזרה על עצמה הייתה "כדי ליצור קשרים חברתיים". עוד עלה כי במדינות ההומוגניות חיוך נועד להפגין מעמד גבוה, בעוד שאנשים ממדינות הגירה נטו לפרש חיוך כ"סימן שמישהו רוצה להיות חבר שלך".

"אם בזימבבואה וסין חיוך מעיד על מעמד גבוה ועלול לייצר קונפליקט בקרב המקומיים כאשר הוא מגיע מזר, ביפן, מסתבר, חיוך עלול להצביע על הימנעות מהתמודדות ועיבוד של הרגשות האמיתיים".

אם בזימבבואה וסין חיוך מעיד על מעמד גבוה ועלול לייצר קונפליקט בקרב המקומיים כאשר הוא מגיע מזר, ביפן, מסתבר, חיוך עלול להצביע על הימנעות מהתמודדות ועיבוד של הרגשות האמיתיים. במאמר של הגוף המחקרי Humintell מסבירים החוקרים כי "ביפן הבגרות נתפסת כמבוססת על סטואיות ורצינות. במקום להביע שמחה, חיוכים משמשים לעיתים קרובות בכדי להסתיר רגשות עמוקים יותר ולהימנע מלהביע אותם". כלומר, יפני בוגר ובשל לא ימהר לחייך מכל דבר. מי שכן, נתפס כילדותי ולא מחובר לעצמו. משאלונים שהריצו החוקרים עלה כי בהשוואה ליפנים, האמריקאים תופסים אדם מחייך כאינטליגנטי וחברותי יותר.

בעיני רבים, ארה"ב מייצגת נקודת קצה בכל הנוגע לחיוכים. "כשאדם זר מחייך אליך ברחוב", מתארת קאזאן את הגישה הפינית לנושא, "אתה מניח ש: א. הוא שיכור ב. הוא משוגע ג. הוא אמריקאי". אמריקאים, לדבריה, מעריכים רגשות שמחים ואנרגיה גבוהה יותר מאשר בני תרבויות אחרות. היא מתארת מחקר שהשווה בין סטודנטים מ-10 מדינות שונות, ביניהן ארה"ב. כחלק מהמחקר, נותחו התמונות השיווקיות של דמויות המנהיגים באותן מדינות והושוו להיקף הרגשות החיוביים האידיאלי שהסטודנטים היו רוצים לחוות בשבוע נתון. "הם גילו שככל שסטודנטים במדינה מעריכים יותר רגשות שמחים ועתירי אנרגיה, כמו התרגשות והתלהבות, כך נציגי הממשלה נראים נרגשים ומחויכים בתמונותיהם". לא מפתיע לגלות שארה"ב כיכבה בראש המדרג. מעניין לציין שמידת השמחה או האושר שבאמת חשו הנבדקים בשבוע נתון ממש לא היוותה פקטור. "נראה כי ההתרגשות של המנהיגים משקפת את המצב הרגשי האידיאלי של בוחריהם, ולא את המצב האמיתי שלהם".

המוכרות הפלרטטניות של וולמארט

ההבדלים התרבותיים הללו עשויים להסביר קשיים שחוות חברות ענק אמריקאיות המנסות להתברג בשווקים של מדינות אחרות. כשמקדונלד'ס, לדוגמה, פתחה סניפים ברוסיה בשנות ה-90, המנהלים האמריקאים היו צריכים לאמן את העובדים המקומיים שלהם בלחייך. "כאן", מספר עובד מקומי לשעבר בסניף מקדונלד'ס ברוסיה, "אם מישהו מישיר אליך מבט אתה פשוט מסתכל לכיוון השני, אלא אם אתם עומדים להילחם או משהו כזה. אבל באמריקה, כשאתה יוצר קשר עין אתה מחייך".

דוגמה נוספת של קאזאן היא הניסיון של רשת הסופרים הענקית וולמארט לפתוח סניפים בגרמניה. "וולמארט הפסיקה לדרוש מפקידי המכירות לחייך אל הלקוחות – מנהג שחלק מהקונים הגברים פירשו כפלרטוט – ונפטרה מברכת הבוקר האנרגטית של אנשי הצוות". אופי שיחות המכירה ושירות הלקוחות נאלצו לעבור התאמות ולבסוף, לאחר שהפסידה מאות מיליוני דולרים, משכה וולמארט את ידיה לאחור וסגרה את הסניפים בגרמניה.

"בגרמניה, וולמארט הפסיקה לדרוש מפקידי המכירות לחייך אל הלקוחות – מנהג שחלק מהקונים הגברים פירשו כפלרטוט – ונפטרה מברכת הבוקר האנרגטית של אנשי הצוות".

ארה"ב אינה לבד בתפיסה החיובית לגבי חיוכים. יש מי שלוקחת את זה אפילו צעד נוסף קדימה. לפי כתבה נוספת ב-Atlantic, דרום קוריאה, שכבר עשרות שנים ידועה כמובילה בתחום הניתוחים הקוסמטיים, החלה להוות מוקד משיכה לניתוחי קיבוע חיוך. לדברי הכותבים, במה שנראה כמו גרסה מתונה של "חיוך גלאזגו" (חתך רוחבי בקו השפתיים שנהגו לחתוך מנהיגי כנופיות סקוטים בפני קורבנותיהם), חורצים הרופאים זוויות פה מחודדות תמידיות בפניהם של המטופלים. ההליך הופך פופולארי יותר ויותר בקרב גברים ונשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. "במיוחד בקרב דיילות, יועצים ובעלי תפקידים אחרים בתעשיות שמטרתם להציע שירות עם חיוך".

אחד הרופאים המנתחים שרואיינו לכתבה מסביר כי ישנם אנשים שנולדים עם תווי פנים זעופים. "אנשים כל הזמן שואלים אותך: למה אתה מזעיף פנים? וזה מייצר הרבה לחץ". ובכן, בין מגוון הפתרונות, עכשיו קיים גם זה. אי אפשר להתעלם מכך שחיוך קבוע יכול להיות בעייתי במהלך רגעים מורכבים כמו לוויות, פרידות או ריבים, אבל, כפי שמציעים הכותבים, כשם שתווי פנים מנותחים הפכו לנורמה בדרום קוריאה, ברמה שאפילו מקשה על אנשים לא "מטופלים" להתקבל למשרות, אולי גם החיוך הקבוע יהפוך לנורמה. גם בסיטואציות קשות.

אפילו לאורך חיינו, היחס שלנו לחיוכים נוטה להשתנות לא אחת. אולי חווינו שלב בילדות שבו לא התחשק לנו לחייך אל אף אחד והמבוגרים מסביב הסבירו שזה לא מנומס ודחקו בנו להשתלב. נערות רבות אולי חוו את תקופת החיוכים הנצחית שבה כל אדם זוכה לחיוך שגורר שלל אינטראקציות. חלקן נעימות וחלקן פחות. יש מי שלקראת שנות השלושים יתחילו לצמצם את היקף הפיזור, כדי להימנע מפרשנויות שנויות במחלוקת. על אף כמה שזה מבלבל, אנחנו לא מתבוננים כאן על כמה שמחים אנחנו בתקופות שונות בחיינו. אלא על המשמעויות השונות של החיוך כמחווה עבורנו ועל אופן השימוש בו. החיוך, כך מתברר, הרבה פחות חד משמעי מכפי שתפסנו אותו.

תמונת כותרת: kwang gallery/ Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אבד בתרגום? מדוע כדאי להכיר את הניואנסים הלשוניים של תרבויות שונות

ייתכן כי ברגעים אלה ממש אתם עוברים חוויה רגשית משמעותית – ואפילו לא הרגשתם

כיצד מחוות קטנות וניואנסים מובילים אותנו לגדולה – מבט על החיים מעיניו של מנצח תזמורת

עוד מרדיו מהות החיים:

הגוטליבים מתעוררים בזמן – מה ההיגיון מאחורי "יום החיוך הבינלאומי"?