הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

הצצה לסטודיו אומן: יצירות גרפיטי בהשראת ביאליק


הפונט שבו משתמשת ניצן מינץ כנראה ירגיש לכולנו מוכר אבל לא נדע לשים עליו את האצבע. בפעם הבאה שנחלוף על פני מודעת אבל נגלה את ההתאמה. המוות היומיומי של הדברים מעסיק אותה ובא לידי ביטוי בעבודותיה. לעיתים באופן נראה לעין ולעיתים רק מאחורי הקלעים. הצצה לעבודותיה מעלה את האפשרות שהשגרה שלנו ככלל היא למעשה רצף בלתי פוסק של בנייה וחורבן.


תום לב-ארי בייז | 10 במאי, 2022

הסטודיו של ניצן מינץ ממוקם בחלל רחב, גבוה ומואר. על אף שעבודותיה הגדולות מכסות כל קיר ופיסת רצפה, ואת מעט החללים הנותרים מעטרים שפריצים של צבע, משהו מקנה למרחב תחושה חשופה. כאילו דבר לא מכסה או מייפה את מה שספגו הקירות הישנים לאורך תקופות חייהם השונות, כשהמקום הושכר למסיבות רווקים או אף כששימש כמכון לשירותים מפוקפקים.

השינוי הוא תכונה כמעט אישית של החלל הזה, לא רק בגלגולי חייו השונים. כשביקרנו בסטודיו בלטו לעין צבעי ירוק וורוד, אך עם הריאיון למדנו שמה שמאפיין את החלל היום כנראה כבר לא יאפיין אותו בשבוע הבא. הכול מתהווה ונרמס. עבודות מוגמרות שעברו את זמן ההמתנה שלהן הופכות בן רגע לבסיס עבור יצירה חדשה.

כבר בתיכון, בעידודה של המורה לספרות ובשילוב עם חשיפה לטקסטים של חנוך לוין, החלה מינץ לכתוב שירה. "זה היה עיבוד של חוויות וטראומות שעברתי אבל בהשראת ביאליק. עם משקלים וחריזה ומונחים של פעם, של לפני מאה שנה. ניסיתי לחקות את המנטור שהיא הציגה בפניי". אחת החוויות הייתה פרידה רומנטית שטלטלה את עולמה והניעה אותה ליצור ברחוב. היא מצאה את מקומה בסצנת הגרפיטי אבל אופי העבודה שלה התבסס על מה שלמדה מהספרות הקלסית. "הייתי הראשונה שעושה גרפיטי ושמה את השם שלה מתחת. שם מלא. זה לא היה מקובל", היא מספרת בחיוך.

בהמשך דרכה אספה מינץ לוחות עץ ישנים וכתבה עליהם טקסטים פרי עטה. הכול תפס: פעם אפילו כתבה שיר על תחתית של מגירה מפורקת. את השלטים הפואטיים שיצרה תלתה ברחבי תל אביב. לצערנו, לא נשאר אפילו אחד כדי לתעד. "אבא שלי תלה איתי את השלטים הראשונים", היא מספרת. "הראיתי לו מה יש לי ואמרתי לו שאני צריכה לתלות". איפה? ברחוב רוטשילד, על עמודי חשמל מעץ. "אז לקחנו את האוטו ושמנו את הדברים בפנים, הוא לא שאל אותי שאלות. הוא היה ביצועיסט". עם התפתחותה האמנותית, שלטי העץ הקטנים הפכו לעבודות ענק. במרחב הציבורי הן אף הגיעו לגובה של 6 קומות. מינץ היא המרואיינת השנייה בסדרת מפגשים אינטימיים שיצרנו עם אמנים – במסגרתה אנו נחשפים ליצירותיהם ומתחקים אחר אישיותם ואופי עבודתם.


1. מול אילו חולשות אנושיות שקשה להכיל את מצליחה להתנהל באורך רוח?

"מאוד בקלות נכנסים לי ללב. אני אתגייס בשביל כל בן אדם זר שייגש אליי ברחוב. האמת שזה פוגע בי לא מעט והייתי רוצה לשנות את זה. המון תכונות אנושיות שהן בלתי נסבלות בעיני אחרים, אני פשוט אכיל אותן במלוא הסבלנות. באופן מוזר, אם מישהו שאני לא מכירה ייפול עליי ברחוב ויבלבל לי את המוח, תהיה לי את כל הסבלנות שבעולם. אבל עם האנשים הקרובים אליי – אין לי סבלנות. זה לא ברור".

2. לאילו חולשות אנושיות יש לך אפס סובלנות?

"אני לא אוהבת שמאחרים. אני אוהבת אנשים חרוצים, וכפועל יוצא מכך אני לא אוהבת עצלנות או חוסר יעילות. אני לא יוצאת על אנשים, זה ביני לבין עצמי, אבל אחר כך אני בוחרת אם לעבוד איתם או להישאר חברה שלהם. אי אפשר לשנות אנשים יותר מדי. לאנשים מאחרים יש עולם פנימי שבנוי אחרת, לא יעזור כמה תגידי להם. אני דוגלת בחייה ותן לחיות, אבל עושה את הבחירות שלי".

3. מהי החרטה הראשונה שעולה לך לראש?

"בגיל 21 ליווה אותי מפיק והתחלנו לבנות סדרה שמבוססת על דברים שכתבתי. בשלב מסוים הרגשתי שאני לא בשלה לתהליך כזה, שאני צעירה ולא מנוסה, ועשיתי לזה סטופ. אני יודעת, מי שלא בשל לא בשל ואין מה לעשות. אבל איזו חרטה מטורפת. תחושת החמצה. אני חושבת על זה המון".

4. מה השינוי התפיסתי הכי משמעותי שעברת?

"בשנים האחרונות אני חשה שאני לא שייכת לכדור הארץ. שזה לא המקום הטבעי לי והנשמה שלי שייכת למקום אחר. אני מרגישה שהגעתי לכאן לצורך דברים שאני לא ממש מבינה, אבל החיים האמיתיים שלי הם לא כאן. אם זה באמת נכון אז צריך לעשות פה את המיטב אבל לא לקחת כל כך קשה דברים. כי יש מעבר ויש לי לאן לחזור. זה מנחם".  


5. איזו מילה אחת יכולה להחליף מבחינתך את המילה אושר?

"השלמה".

6. מה טועים לחשוב עלייך?

"נראה לי שאנשים לא יודעים שאני אדם סופר שמח ומאוד מצחיק. לפחות בקרב חבריי, ידידיי ומכריי. מי שעוקב אחרי ומכיר אותי דרך הטקסטים שלי לא יכול לדעת שאני בן אדם שמח ושטותניק. לצערי, אני לא ממש כותבת על המצבים האלה בחיי. אבל יש לי הרבה כאלה, רגעי פאן. הלוואי והייתי יכולה לעסוק גם בהם באמנות שלי. עוד לא פיצחתי את זה. את איך להביע אושר בצורה עמוקה ואינטליגנטית, כמו שאני יודעת להביע צער ומורכבויות רגשיות קשות".

7. אילו יכולת לשנות שני דברים בכל בני האדם, מה היית משנה?

"הייתי משנה את הצורך שלנו לאכול. האכילה מייצרת סבל שיכול להימנע מאקט אחר של אכילה. אם היינו מתקיימות על אור, למשל, אז אף חיה לא הייתה צריכה לאכול חיה אחרת. הדבר השני שהייתי רוצה לשנות בבני האדם הוא את הכעס. זה אחד הדברים שהכי קשה לי להתמודד איתם, בעיקר הכעס שלי. ההורים שלי מתארים אותי כועסת כבר כתינוקת שרק נולדה. אני מתעצבנת נורא מהר וזה לא לטובתי. להיות בן אדם כועס זה לא פייר כלפי אחרים ולא כלפי עצמך".

8. מה הדבר שהכי כדאי להימנע ממנו במערכות יחסים?

"ריבים שיוצאים מכלל שליטה. לא ויכוח או טענות, אלא ריב ריב. מפגש שהוא לא שיחה, שהוא טעון אנרגטית ברגשות קשים שלא באים להיטיב או ללמוד לתקשר טוב יותר".


9. מה היית משנה בחינוך שקיבלת?

"הייתי שולחת אותי לעבוד מגיל 8 כדי להכין אותי לחיים ולהיות פחות מפונקת. עבדתי קצת במכולת בגיל 8 אבל זו הייתה עבודת כסת"ח. סידרתי קצת ירקות פה ושם אבל אני חושבת שהיו צריכים להטיל עליי יותר אחריות ובעיקר כלכלית, לתת לי לעמוד באתגרים כדי להכין אותי יותר לחיים העצמאיים".

10. לו יכולת לגלות משהו שאת לא יודעת (על עצמך, על החיים) מה היית רוצה לדעת?

"הייתי רוצה לגלות אם אני הולכת להצליח באותו קנה מידה שאליו אני שואפת. פשוט שיגידו לי אם זה באמת הולך לקרות או לא, אם אני לא סתם שוברת את עצמי פה. אני עובדת נורא קשה, מינימום 14 שעות ביום וזה כל עולמי. זה ממש ישבור אותי אם אני לא אצליח בקנה המידה שאני רוצה". 

11. מה היית עושה אם לא היית מתעסקת באמנות?

"אולי שחקנית. אם הייתי מוזמנת לאודישן הייתי הולכת כהרפתקה".

12. מה מאפיין את כתב היד שלך ומה זה יכול ללמד עלייך?

"כתב היד האמיתי שלי, כשאני לוקחת עט וכותבת, הוא מכוער בטירוף. הוא אף פעם לא היה מדהים אבל בגלל שאני בקושי כותבת על דף, היד שלי מתעייפת. אני כאילו כבר לא זוכרת איך להחזיק עט. כתב היד האמנותי שלי מתבסס על פונט בשם "חיים" שבמקור הוא הפונט שמשתמשים בו במודעות אבל. האסתטיקה של שילוט המוות היא כזו שלא מושכת יותר מדי תשומת לב, אבל היא כן בכל מקום. מבחינתי, במשמעות הנסתרת, זה המוות היומיומי שלנו. זה שנמצא בכל דבר. לצד זה, הצורניות המרובעת של הפונט הזה נוחה לבניית קומפוזיציות. היא ממש שימושית לי. האותיות הן כמו לבני משחק".


13. מה את הכי אוהבת לבשל?

"אני לא אוהבת לבשל ואני לא יודעת לבשל. אני אוכלת שלוש פעמים ביום כוסמת והרבה ירקות. אני לא יודעת לבשל טעים או לעבוד עם מתכונים. אני מכינה אוכל רק כי צריך".

14. בעינייך, האם יצירה נתונה לפרשנות הקהל או שיש לה מסר מכוון להעביר?

"למה שלא גם וגם? שלאמן תהיה הפרשנות שלו ולקהל את שלו. כמעט אף פעם הקהל לא מבין את העבודות שלי כמו שאני כתבתי אותן, וטוב שכך. ככל שיש יותר פרשנויות זה אומר שהטקסט שלי יותר פתוח לקבל אנשים לתוכו. שיש בו חלל גדול יותר. כדאי שזה לא יהיה חלל אינסופי, שלא ילכו לאיבוד, אבל שיהיה בו מקום לכולם. שאנשים ייכנסו פנימה, ילבשו אותו, יישמו אותו על החוויות שלהם. אני מעדיפה one size fits all מאשר extra small לכולם".

15. איך נראה התהליך היצירתי התיאורטי שלך? מה מעורר השראה בעינייך?

"לפעמים אנשים מאתגרים אותי לכתוב משהו מסוים. ואז זה יכול לעבוד או לא. הרגעים שאני הכי אוהבת הם כשאני צינור חלול. שהרעיונות פשוט עוברים דרכי בלי שאני נוגעת. מישהו מעביר דרכי, או שאולי זה התת מודע שלי מעביר לי. הטקסט על הלוויתן, למשל, הוא אחד הטקסטים הכי פחות ברורים שלי והוא בא ככה, פתאום. ישבתי וחשבתי לי על כמה לא ברור זה לחיות על כדור הארץ ופתאום עלה לי הדימוי הזה של היד הכותבת ושל הלוויתן. אני כל הזמן בשני תפקידים: האמן הפרוע שיש לו יכולת לברוא דברים מבלי לחשוב, והעורך הקפדן. רוב הזמן אני לא יושבת ומטילה ביצי זהב, אלא אני העורך הקפדן שמנסה לחלץ את הזהב מהקשקוש הזה שנתנו לו ליד". 

16. איך נראה תהליך העבודה המעשי שלך?

"אני כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת ואין לי מושג מתי ייגמר התהליך הזה ומה יצא בסוף. אני אף פעם לא יכולה להגיד ללקוח מה הולך לצאת. כן, אני יכולה לסכם שהצבע השולט יהיה כנראה ירוק אבל אני לא יכולה להבטיח את זה. זה מפגש בין שני יצרים קיצוניים: יצר ההרס ויצר הבריאה. בסופו של דבר מתקבלת עבודה שאת רואה בה מישהו שבנה והרס ובנה והרס. את רואה את כל השכבות של המאבק הזה. את המאבק של האדם עם עצמו. אני לא מקילה על עצמי. אני בונה, מבקרת, שונאת והורסת ושוב בונה על זה. עבודה שלא נמכרה ונשארה בסטודיו משמשת בסיס לעבודה אחרת. אין לי מחסן, אני עולה עליה עם שכבה אחרת וטקסט אחר".


17. מה את עושה כשאת נתקעת במחסום יצירתי?

"אם זה מחסום יצירתי בכובע של העורכת אני נותנת לזה לנוח כמה ימים ואז חוזרת. אם אני בכובע של המשוררת זה אוי ואבוי. אני תוהה לעצמי האם אי פעם אחזור לכתוב או שזהו, נגמר לי הסוס? לפעמים זה לוקח זמן, אפילו שנה שנתיים, ולפעמים צריך שיגיע איזה משבר ואז זה חוזר. אם זה קורה בזמן אמת, בעבודה מול לקוח שמחכה, זה תסכול פסיכי. שום דבר לא יכול לעזור, אני צריכה פשוט להמשיך לעבוד כמו פורפרה. לעבור על הרקע עשרת אלפים פעם, בעשרת אלפים צבעים שונים, רק כדי לנסות לפצח מה הבעיה שם. להמשיך דרך ניסוי וטעייה עד שיש קליק. כשהוא מגיע את פשוט יודעת וזה אושר ענק".

18. עם מי את הכי אוהבת לדבר על היצירות שלך ולמה?

"עם בן הזוג שלי שהוא גם אמן בעצמו וגם השותף שלי לסטודיו. קוראים לו דדה והוא אחד מאמני הגרפיטי הידועים בארץ, נפגשנו ברחוב והפכנו לזוג. הוא רגוע והוא בא לשחק את המשחק לנצח. הוא לא נשרף מכל דבר קטן. הוא בא לעשות מרתון, גם באמנות שלו וגם בזוגיות שלנו. אני מעייפת את עצמי וחווה רגשות בצורה קיצונית, וזה שוחק אותי. הוא מקטין את הדרמות. בלי הפרופורציות שלו הייתי נשרפת כמו פרפר בלהבות. לאורך השנים הוא מלמד אותי לרוץ מרתונים: איך לא להתאכזב מכל 'לא', איך לרוץ את המרתון הזה בלי ליפול מכל האבנים הקטנות בדרך".

צילום: בועז מזרחי

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הצצה לסטודיו אומן: גלריית פסלי ברונזה שמעודדת מגע פיזי ביצירות

אלן ווטס מסביר מדוע עלינו להתייחס לחיים כאל יצירה מוזיקלית

מיוון העתיקה ועד הודו הרחוקה – 5 סיפורי בריאה מציעים דרכים שונות להסתכל על תהליך היצירה

עוד מרדיו מהות החיים:

השיח החדש: כיצד שינויים שחלו בתעשיית המוזיקה בעשורים האחרונים שינו את תהליך היצירה?