הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

הצצה לסטודיו אומן: גלריית פסלי ברונזה שמעודדת מגע פיזי ביצירות


דמויות הברונזה המעטרות את הסטודיו של הפסלת חן זיו הן נשים קצת אנושיות, קצת חייזריות וקצת חייתיות. בניגוד גמור למקובל בתחומה, זיו מעודדת את המבקרים לגעת בפסלים, ללטף ולבחון איזה רגש הן מעוררות. מבחינתה, גם אם יעלו סלידה, פחד, או עצב – "זה מבורך". נפגשנו איתה כדי ללמוד על הקונספט ועל תהליך העבודה הייחודיים שלה, שהם שיעור מתמיד באי-היקשרות.


תום לב-ארי בייז | 4 באפריל, 2022

הסטודיו של חן זיו נמצא בדרום תל אביב, מוצנע בין סככות המוסכים הגבוהות והפתוחות שמשני עבריו. הרחוב בחוץ הומה רעש של ליפטים המרימים מכוניות, רתכות ומשאבות אוויר. בפנים, מאחורי דלת הברזל הפשוטה, מתנגנת מוזיקה נעימה, ריח של קטורת דרום אמריקאית אופף את החלל והתאורה מעומעמת. על השולחן שבאזור הישיבה מונח נר ולידו קנקן תה קינמון, אגוזים ועוגיות. מגע ידה ויופי מאפיינים כל פינה במרחב. היצורות, כפי שהיא מכנה אותן – פסלי ברונזה גדולים – מפוזרות בסטודיו בגובה העיניים ומתחת לכל פסל מופיע הכיתוב שהפך לסממן ההיכר שלה: "DO TOUCH".

הפסלת חן זיו היא המרואיינת הראשונה בסדרת מפגשים אינטימיים שיצרנו עם אמנים, ובמסגרתה אנו נחשפים ליצירותיהם ומתחקים אחר אישיותם ואופי עבודתם. לשם כך גיבשנו שאלון מובנה – חציו הראשון עוסק באורח חייהם ובהשקפת עולמם וחציו השני מתעמק בתהליך היצירה התיאורטי והמעשי.

חן זיו מציגה קונספט בלתי שגרתי: מגע פיזי עם העבודות. מבין ארבעת היסודות, זיו מתארת את עצמה כאדם של אש. מלאת תשוקה ודחפים לעשות, להתנסות, להרגיש. ככזו, היא מעודדת גם את הקהל שלה לחוות את המפגש עם היצירות. מדובר בפסלים מלאי הבעה: עצב, כעס, תשוקה, מיניות וכאב. באמירה "DO TOUCH" היא קוראת למבקרים בסטודיו שלה להניח יד, לשהות רגע במגע עם היצורות הייחודיות האלו ולשים לב מה הן מעוררות בתוכם.

בשיחת ההיכרות עימנו סיפרה זיו כי המפגש הראשון שלה עם החמר היה אחרי לידת הבת הראשונה שלה, אור, לפני 14 שנה. "הייתי אמא חסרת ניסיון [...] וחיפשתי את עצמי, אז הלכתי לחוג קרמיקה. כולן עשו כוסות וצלחות ואחרי שלוש שעות יצאה ממני הדמות הראשונה שלי. לא נגעתי בחמר לפני זה. לא ידעתי מי פיסל את זה. פשוט הקאתי אותה החוצה", היא מספרת. היה זה תהליך מרפא עבורה. היא התאהבה בנבירה הזו בנבכי הנפש דרך מגע הידיים בחמר ובחיפוש אחר מה שרוצה להיאמר. "במשך שנים פיסלתי בארון [...] לא הראיתי את זה לאף אחד. כל יצירה כזאת היא הטיפול הכי עמוק שעברתי. כל היצורות פה הן אני, חלקים ממני או דברים שעברתי".


1. מול אילו חולשות אנושיות שקשה להכיל את מצליחה להתנהל באורך רוח?

"וואו, כמעט מול הכול. התנהגויות אנושיות מרתקות אותי. אני פוגשת בסטודיו שריטות עמוקות ומצבים אנושיים מאוד חשופים. אנשים מספרים על טעויות שעשו וברגע שאני רואה את המקור, את הטריגרים, שהם בדרך כלל מקומות כואבים ועצובים שלהם, אני מתמלאת חמלה אליהם. אני מתאהבת בכנות שלהם".

2. לאילו חולשות אנושיות יש לך אפס סובלנות?

"כל מה שקשור בפגיעה בטבע ובבעלי חיים הוא בלתי נסבל מבחינתי".

3. מהי החרטה הראשונה שעולה לך לראש?

"אני מתחרטת עד היום על זה שביסודי התנהגתי בבריונות כלפי ילדה אחת. יש לי היום ילדות בגיל הזה ואני מבינה מה עובר בפנים, אבל אני הייתי לא בסדר. אני אהבתי אותה, אלו היו יחסי שנאה-אהבה, אבל הייתי לא טובה אליה [...] הייתי רוצה לפגוש אותה ולהגיד לה סליחה".

4. מה השינוי התפיסתי הכי משמעותי שעברת?

"אני אף פעם לא הייתי לבד. מאז הגן אני בק-טו-בק עם בן זוג. הייתי גם עושה חפיפות, שלא יהיה חס וחלילה יום בלי. הייתי מכורה לאהבה. כל החיים חשבתי שזה מינוס גדול, שאני פוחדת להיות לבד. היום אני עדיין בזוגיות, אבל אני יודעת להיות לבד בתוך זה. למדתי שאני יכולה לחיות עם מישהו אבל עדיין לאהוב את עצמי דרך העיניים שלי ולא להצטרך את האהבה שלו. אני חיה בזוג מתוך בחירה, ולא כי אני מפחדת שלא אסתדר אחרת".


5. איזו מילה אחת יכולה להחליף מבחינתך את המילה אושר?

"תשוקה".

6. מה טועים לחשוב עלייך?

"שאני בן אדם מאד קר וסנוב. לא יודעת, אולי משהו בחזות שלי. אבל כשמדברים איתי מבינים שאני בן אדם שרק רוצה לדבר עם כולם. שאני לא סנובית".

7. אילו יכולת לשנות שני דברים בכל בני האדם, מה היית משנה?

"שנפסיק לאכול בעלי חיים ואת הטבע, מייד. זה ישנה את הכול. ושנחלוץ נעליים, נחזור ללכת יחפים, לגעת באדמה".

8. מה הדבר שהכי כדאי להימנע ממנו במערכות יחסים?

"אני בפרק ב'. אם נמצאים בפרק ב' או ג' ולכל אחד יש ילדים אז לא להתערב בחינוך של הילדים של האחר. זה אזור רגיש ולוהט. זה קו אדום".


9. מה היית משנה בחינוך שקיבלת?

"היום אני ואמא שלי ממש קרובות. אחרי הלידה של ביתי עשינו תיקון משמעותי וגם אני בעצם הבנתי קצת יותר מה זה להיות אמא. אבל אולי בתור ילדה הייתי רוצה שאמא שלי תהיה יותר חמה אליי. במגע, במילים, בהכול".

10. לו יכולת לגלות משהו שאת לא יודעת (על עצמך, על החיים) מה היית רוצה לדעת?

"לא הייתי רוצה לדעת. כל דבר נגלה אליי בעיתו. אני לא חושבת שנכון לזרז את הקצב הזה, אני מרגישה שהקצב שבו הדברים נגלים אליי נעים לי".

11. מה היית עושה אם לא היית מתעסקת באמנות?

"הייתי פותחת חוות חופש עם הבנות שלי ומטפלת בבעלי חיים".

12. מה מאפיין את כתב היד שלך ומה זה יכול ללמד עלייך?

"כתב היד שלי מאוד משתנה ומבולגן. אני גם מפסלת בבלגן. הכול מפוזר בכל מקום. העבודה שלי בחמר מחוספסת ותוך כדי עבודה והמעבר לברונזה אני מזקקת. זה תהליך של ניקוי, זיקוק וחיפוש עד שאני מגיעה לג'ם (gem). כאילו אני מלטשת יהלום עד שאני מוצאת מה רציתי להגיד. הקול הזה, הסופי, הוא מאוד ברור, אבל בדרך יש הרבה הפרעות [...] בסוף מה שיוצא החוצה הוא נקי, אבל אם תראי את הלפני, את הדרך – היא רכבת הרים [...] זה נראה כמו אחרי הפגזה".


13. מה את הכי אוהבת לבשל?

"וואו. אני לא בנאדם שמבשל בכלל. אני אוהבת לאכול RAW (נא) וקר וקל. אני בנאדם של ירקות וירוקים. אוהבת את החומרים בצורה הכי טבעית שלהם".

14. בעינייך, האם יצירה נתונה לפרשנות הקהל או שיש לה מסר מכוון להעביר?

"אני חושבת שכל אחד יבין אותה איך שהוא יבין אותה [...] כל עוד האמנות שלי מייצרת איזה שהוא רגש, אפילו סלידה או פחד, זה מבורך בעיניי. כי אנחנו צריכים תנועה בפנים. אנחנו צריכים להרגיש".

15. איך נראה התהליך היצירתי התיאורטי שלך? מה מעורר השראה בעינייך?

"בדרך כלל קורה לי משהו בחיים שאני מרגישה שאני חייבת להוציא החוצה ואז זה עובר בראש שלי כבליל של דמויות, רגשות, חיות, מסות, צורות. עד שהרגש מקבל תצורה. אני אתן לך דוגמה: את NOBODY יצרתי בתקופה שהייתי הולכת להפגנות. הייתי פעילה מאוד אבל הרגשתי שלא משנה מה אני עושה, אני לא יכולה לשנות שום דבר בעולם. הרגשתי חלולה. החזקתי גוש חמר ובכיתי והרגשתי את הריק הזה. ישבתי ככה (כמו הדמות שקרויה NOBODY) והבנתי שזה מה שאני רוצה להגיד. הראש כבד מרוב מחשבות, זה לא גבר או אישה, כי זה לא משנה, הרגליים והידיים מאד ריאליסטיות – יש בהן את כל הגידים והכיווץ של השרירים והכאב, והגב והבטן אינם [...] כשבניתי את הקונסטרוקציה למודל הגדול לא שמתי את הגב. כי מה שלא רלוונטי לא צריך לפסל. ההיעדר והחלל אומרים המון".

16. איך נראה תהליך העבודה המעשי שלך?

"אני מפסלת בחמר ועוטפת את הדמות בשכבת גומי. כשהיא מתייבשת אני גוזרת באמצע ומוציאה את הגומי כתבנית. המודל הראשוני נהרס בתהליך הזה. תמיד. אני זורקת אותו לפח. אחר כך יוצקים שעווה מיוחדת לתוך הגומי ולשם גם יוצקים את הברונזה. כשהברונזה נכנסת השעווה מתאדה. הפרידה מהפסל הראשוני היא תהליך מאד חזק של שחרור (Letting go). מצד שני, ברונזה זה לנצח. זה יישאר פה בעולם לנצח. פסלים מברונזה מוצאים בלב ים, גם אחרי אסונות עולם [...] היו לי יחסי אהבה-שנאה עם ברונזה. אני אוהבת אדמה, אבל אדמה לא נשארת". 


17. מה את עושה כשאת נתקעת במחסום יצירתי?

"מלא דברים אחרים. אני כל הזמן יוצרת. אם אני לא יוצרת באדמה אני מעבירה טקסים וסדנאות. זו גם יצירה. ברגשות, באנשים. אני גם מעצבת גרפית ומפיקה אירועים, אני כל הזמן בעשייה של יצירה. אני מצליחה לראות את היצירה בכל דבר שאני עושה, אז אם עכשיו זה לא פסל, משהו אחר קורה".

18. עם מי את הכי אוהבת לדבר על היצירות שלך ולמה?

"אבי פינס. אבי הוא חבר נפש. חמש שנים עבדתי במסגרייה שלו ולמדתי ממנו. הוא אמן ופילוסוף רחוב שהיום כבר סוף סוף עושה דברים מדהימים עם הפילוסופיה שלו [...] היינו יוצרים יחד בתוך כוך בין צינורות ברזל. יום אחד הוא בעט אותי החוצה. הוא אמר לי: תעופי מכאן כדי שגם אחרים יראו אותך. הוא הכריח אותי לאשר חברים בפייסבוק, היו לי 3,000 הצעות חברות שנמנעתי מהן [...] בכמה צמתים הוא ממש צעק עליי שאקדם את עצמי [...] הוא רואה אותי פנימה. הוא יודע להגיד לי בדיוק בזמן את מה שאני צריכה לשמוע".

צילום: בועז מזרחי

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

נוירולוג מסביר: כיצד אמנות מופשטת מדליקה ניצוצות במוח ומה היתרונות הקוגניטיביים שלה

הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה

פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי

עוד מרדיו מהות החיים:

שרי אריסון ויוסי בבליקי משוחחים על יצירה, אמנות ועל הקשר העמוק שבין החומר והרוח