בשיר טוב, צריך לדעת ליהנות לכל אורך הדרך

'החיים הם כמו מוזיקה' אינה עוד קלישאה ריקה מתוכן, כפי שמסביר אחד מהפילוסופים המשפיעים של המאה הקודמת, אלן ווטס. באחת מההקלטות הרבות שלו, ווטס עורך אנלוגיה מעניינת בין מסע החיים לבין מהלך יצירה מוזיקלית. הפואנטה? לא צריך לחכות לסוף כדי ליהנות.

ביצירה מוזיקלית, כדבריו, סוף היצירה הוא לא הרגע הכי מעניין או חשוב, אחרת מלחינים היו כותבים יצירות שמורכבות רק מאקורד הסיום. אולי לאורך היצירה יש כמה נקודות שיא וחלק מהן משמש לבניית המתח, אך בוודאי שאי אפשר להתעלם מהמוזיקה המתנגנת במשך כל היצירה. וכך גם בחיים.

ווטס, בעל השכלה מקיפה בתיאולוגיה ומומחיות בפילוסופיות מזרחיות, מדבר בקונטקסט של אמצע המאה שעברה. הוא מוליך אותנו דרך מסלול החיים המקובל בחברה המערבית, החל מהגן, דרך בית הספר היסודי, התיכון, הלימודים האקדמאיים ועד ליציאה לעולם הגדול והשתלבות בשוק העבודה. לאורך כל המסע הזה, הוא אומר, קיימת ציפייה לקראת משהו גדול, רגע שיא שאנו מחכים לו ועוד מעט יתרחש.

ואז, בגיל 40, האדם המודרני מתעורר פתאום ואומר לעצמו "הנה, הגעתי אל הרגע הזה". כל מה שנחשב להישג בחיים וכל תחנות המעבר שהחברה מכתיבה כבר מאחוריו, אבל משום מה הוא לא מרגיש שונה או מיוחד. אז מה היא ההצלחה שכולם מדברים עליה? איפה התהילה והגביע?

התשובה של ווטס היא שהחיים הם לא בדיוק מסע אל הפסגה; אין שיא אחד שלקראתו נבנית כל הדרך. הם יותר דומים ליצירה מוזיקלית שמזמינה אותנו לרקוד, לשיר  או סתם להינות מהאזנה,לכל אורך הזמן שהיא מתנגנת. במילים אחרות, לא נולדנו כדי להגיע לרגע אחד ולהגיד, "זהו, עשינו זאת". נולדנו פשוט כדי לחיות.

תוכלו להאזין לסדרה על משנתו של אלן ווטס ברדיו מהות החיים:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ג'ידו קרישנמורטי מסביר כיצד להעלים את הצער מחיינו

לו היה ניתן לתמצת את עמנואל קאנט לשורה אחת - איזו עצה הוא היה נותן?

עד כמה חשוב להיפגש עם אנשים? למרטין בובר יש תשובה

עוד מרדיו מהות החיים:

מהו פינוק? כיצד הוא משפיע עלינו ההורים ועל ילדינו? ואיך ניתן לצאת ממעגל הפינוק?