הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: מהו המסר הפחות מוכר שמסתתר בסיפור דויד וגוליית?


יש סיפורים שכשאנחנו מגלים שהבנו אותם בכלל לא נכון – מאבדים את הקסם שלהם. סיפור דויד וגוליית, בפרשנות פחות מוכרת אך מבוססת היטב, דווקא מקבל טוויסט מעניין במוסר ההשכל. על בימת TED, העיתונאי מלקולם גלדוול מסביר מה באמת קרה שם.


תום לב-ארי בייז | 10 במרץ, 2022

"יש שאומרים שהיה לו קול נמוך מים המלח", שרה להקת כוורת ומתארת כיצד הלוחמים העבריים עשו הסבה מקצועית לחלילנים – רק לא להתמודד מול גוליית, האויב הנורא. הסיפור האיקוני של דויד וגוליית המתאר את גבורתו של החלש על החזק הוא מהמוכרים במסורת היהודית-נוצרית. כולנו מדמיינים את דויד, נער צעיר ורזה, בבגדים מרופטים, יוצא אלי קרב בניסיון לגבור על גוליית – הלוחם הכי חזק ומאיים של העם הפלישתי. "כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל, גיבורים ברחו הביתה, לוחמים זייפו את הגיל".

גם עבור העיתונאי מלקולם גלדוול היווה סיפור דויד וגוליית מטפורה לרגע מכונן ותקדימי שבו – על אף כל הנסיבות – החלש מנצח. ואולם, במהלך כתיבת אחד הספרים שלו, חזר גלדוול לחקור את הקרב המהולל ולהפתעתו גילה שהבין אותו בכלל לא נכון. על בימת TED הוא חושף את נקודות התורפה של הסיפור כפי שרובנו מכירים אותו ומציע הסברים ותימוכין להשתלשלות עניינים קצת שונה ממה שנהוג לחשוב.

תוך כדי פרימת הקשרים הסבוכים בעלילה מתגלה מסר חדש, אולי רחב יותר, שנוגע לאופן שבו אנחנו מסתכלים על המציאות ועל אתגרים בפרט. אולי מלבד לעורר תקווה לניסים, ניצחון דויד על גוליית יכול גם ללמד אותנו שיעור בחשיבה יצירתית ושינוי פרספקטיבה.

גלדוול מתאר את ארץ ישראל הקדומה כמעט כאילו הוא מתאר אישה יפהפייה. הוא מספר על רכס ההרים המרשים שבחלקה המזרחי, שעליו שכנו – ועודן – ירושלים, בית לחם וחברון. ועל מישור החוף של הים התיכון שפרוש במערבה. לפני כ-3,000 שנה, היה זה אזור שבו התיישבו עמים שהגיעו אל ארץ ישראל דרך הים. בין הרכס ההררי ומישור החוף נמצאת השפלה המורכבת מסדרת עמקים ורכסים שמשתרעים ממזרח למערב. לדעתו, השפלה היא האזור היפה ביותר בישראל. "היא מרהיבה", מתאר גלדוול, "עם חורשות אלונים ושדות חיטה וכרמים".

מבחינה היסטורית, מספר גלדוול, לשפלה היה תפקיד אסטרטגי: דרכה התקדמו הצבאות העוינים וביקשו לאיים על אלו שגרים בהרים. אחד מהצבאות האלו היה צבא הפלישתים – האויבים הגדולים ביותר של ממלכת ישראל דאז. הם הגיעו מכרתים והתיישבו במישור החוף, באזור אשקלון, ובהזדמנות הנכונה החלו לטפס לכיוון ההרים דרך השפלה. לטענתו, הם רצו לכבוש את הרמה הסמוכה לבית לחם, ובכך לחצות את ממלכת ישראל לשניים. שאול המלך מגלה את התקדמות הפלישתים ומתחיל להוריד את צבאו מההרים. "צבא ישראל וצבא הפלישתים נפגשים בעמק האלה, אחד מהעמקים היפים ביותר בשפלה. הישראלים מתבצרים לאורך הרכס הצפוני, והפלישתים מתבצרים לאורך הרכס הדרומי. שני הצבאות פשוט נשארים במקומם במשך שבועות ומתבוננים זה בזה כיוון שהם במבוי סתום".

סיפור הקרב המוכר

בעת העתיקה התקיימה מסורת בשם קרב יחידים. מטרתה הייתה להכריע סכסוכים במינימום שפיכות דמים. כדי לשבור את הקיפאון, הפלישתים שולחים אל תוך העמק לוחם אחד, עצום ומאיים, שקורא ללוחם ישראלי לרדת מטה ולפתור מולו את הקונפליקט. "הוא ענק. גובהו שש אמות וזרת. הוא עטוי מכף רגל ועד ראש בשריון ארד נוצץ, ויש לו חרב וכידון ורומח. הוא פשוט מבעית. כל כך מפחיד שאף אחד מהחיילים הישראלים לא מוכן להילחם בו", מתאר גלדוול. במחנה הישראלי יש מצוקה קשה. זו משאלת מוות. הקרב נראה כמו טרגדיה ידועה מראש.

עד שמגיע נער צעיר, רועה צאן, ומציע להתמודד עם גוליית. שאול קצת נחרד מהמחשבה ואומר: "לא תוכל ללכת אל הפלישתי הזה להילחם עימו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו". "אך הרועה הצעיר – דויד – נחרץ ואומר: לא, לא, לא אתה לא מבין, אני רגיל להגן על העדר שלי מפני אריות וזאבים במשך שנים. אני חושב שאצליח".

"שישה או שבעה סיבובים של אבן בקלע והיא הייתה טסה קדימה במהירות של 35 מטר לשנייה. נוסיף לזה את סוג האבנים באזור – בריום גופריתי – שצפיפותן כפולה מזו של אבן רגילה, וקיבלנו עוצמה מקבילה לקליע מאקדח בקוטר 0.45".

לשאול אין ברירה. אף לוחם אחר לא מוכן לגשת לקרב. הוא מבקש מדויד שלפחות יעטה את השריון שלו, אבל הנער מסרב ואומר "לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי". במילים של גלדוול: "מעולם לא עטיתי שריון, אתה לא נורמלי". במקום זאת, הוא מתכופף לקרקע, מרים חמש אבנים, שם אותן בתיק הרועים שלו ומתחיל לצעוד במורד ההר במטרה לפגוש את הענק.

גוליית רואה את דויד שמתקרב מרחוק וקורא לעברו: "לכה אליי ואתנה את בשרך לעוף השמיים ולבהמת השדה". הוא מתגרה בדמותו הרחוקה של דויד ואילו דויד ממשיך להתקרב ובידו מקל הרועים שלו. גוליית נעלב: "הכלב אנוכי, כי אתה בא אליי במקלות". והנה מגיע הרגע המפורסם. דויד מכניס אבן לקלע, מסובב במהירות ומשחרר לכיוון גוליית. האבן פוגעת "בול בפוני", כמו ששרה להקת כוורת, והענק צונח. דויד רץ לעברו, נוטל את חרבו ועורף את ראשו כפי שהבטיח. הפלישתים רואים את המתרחש, פונים לאחור ונסים על נפשם.

האומנם דויד היה כזה אנדרדוג כפי שאנחנו תופסים אותו?

מדוע אם כן גלדוול טוען שאין זה סיפור שמתאר את גבורת החלש על החזק בניגוד לכל הסיכויים? הנחת היסוד שעומדת בבסיס המטפורה של סיפור דויד וגוליית היא שדויד הוא האנדרדוג. "אנחנו חושבים כך כיוון שהוא נער קטן וגוליית הוא ענק גדול וחזק. אנחנו חושבים גם שדויד הוא האנדרדוג כיוון שגוליית הוא לוחם מנוסה ודויד הוא בסך הכול רועה צאן. אבל הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו חושבים שדויד הוא האנדרדוג היא מכיוון שבזמן שגוליית מצויד בכל כלי הנשק המודרניים – ברשותו שריון נוצץ, חרב, כידון ורומח כל מה שיש לדוד זה הקלע".

אמה-מה, הלוחמה בעת העתיקה כללה שלושה סוגי לוחמים, מסביר גלדוול: פרשים, שלחמו בעודם רכובים על סוסים, לוחמים רגליים שלחמו פנים מול פנים חמושים בחרבות ומגינים, וארטילריה שהורכבה מקשתים וקלעים. "דויד היה קלע. חשוב להבין שהקלע הוא לא רוגטקה [...] זה לא צעצוע. למעשה זה נשק בעל עוצמה אדירה". לדבריו, ההשערה שמקובלת בקרב חוקרי התנ"ך היא שדויד היה חייל לכל דבר. שישה או שבעה סיבובים של אבן בקלע והיא הייתה טסה קדימה במהירות של 35 מטר לשנייה. נוסיף לזה את סוג האבנים באזור – בריום גופריתי – שצפיפותן כפולה מזו של אבן רגילה, וקיבלנו עוצמה מקבילה לקליע מאקדח בקוטר 0.45.

"לאורך ההיסטוריה, הרוב המוחלט של מה שהיה נהוג לקרוא 'ענקים' היו אנשים שסבלו מאקרומגליה (גידלון, בעברית). מחלה שנגרמת על ידי גידול שפיר בבלוטת יותרת המוח שמעורר הפרשת יתר של הורמון הגדילה. תופעת הלוואי הנפוצה ביותר בקרב חולי האקרומגליה היא ראייה פגומה. ככל שהגידול מתרחב הוא לוחץ על עצבי הראייה וגורם לראייה מטושטשת ומכופלת ולקוצר ראייה משמעותי".

"מרשומות היסטוריות עולה כי קלעים מנוסים יכלו לפגוע, לנטרל ואפילו להרוג מטרה במרחק של כמעט 200 מטר", הוא מוסיף. "בעת העתיקה קלעים היו הכוח המכריע נגד לוחמי הרגליים". דויד, משתמע מדבריו, הוא חייל מנוסה חדור מטרה ובעל כוונה וציפייה מבוססת לפגוע לגוליית ישר בין העיניים, בנקודת התורפה שלו. לא, הוא לא נער תמים, עובר אורח, שמקריב את עצמו ונחלץ בנס. הוא יותר כמו הפתרון האולטימטיבי להבסת חייל חי"ר: ירי קלע שמאפשר ליירט אותו מרחוק במקום להסתכן בהתמודדות מקרוב עם גודלו. הפלישתים שלפו מספריים והישראלים שלפו אבן. והיה להם את יתרון זמן התגובה.

לא זו בלבד, אלא שגם לגבי עוצמתו המפוארת של גוליית צצות ספקות. הטקסט המקראי מציין כי גוליית מובל אל העמק על ידי עוזר ("ונושא הצינה הולך לפניו"). "קצת מוזר, לא?" שואל גלדוול, בהתחשב במעמדו. הוא מספר שעל פי הכתוב, משך הזמן שלוקח לגוליית לרדת אל העמק הוא ארוך וכי הוא נע באיטיות וכבדות. והכי מוזר, הוא מוסיף: "דויד יורד מן ההר אל העמק וברור כי הוא לא מתכונן לקרב פנים מול פנים [...] הוא אפילו לא נושא חרב", וגוליית מתנהג באדישות כלפי זה. הוא קורא לו להתקרב  ועוד צועק אליו: "הכלב אנוכי, כי אתה בא אליי במקלות?" – בזמן שבעצם אנחנו יודעים שדויד אוחז מקל רועים אחד ביד.

גוליית, באור שונה

לאורך ההיסטוריה, מסביר גלדוול, הרוב המוחלט של מה שהיה נהוג לקרוא "ענקים", היו אנשים שסבלו מאקרומגליה (גידלון, בעברית). מחלה שנגרמת על ידי גידול שפיר בבלוטת יותרת המוח שמעורר הפרשת יתר של הורמון הגדילה. "רוברט וודלאו, האיש הגבוה בכל הזמנים, אשר עדיין גבה כשהוא מת בגיל 24 והיה בגובה 2.72 מ' סבל מאקרומגליה". גם המתאבק המפורסם אנדרה הענק סבל מאותה מחלה ויש שמשערים שגם אברהם לינקולן. תופעת הלוואי הנפוצה ביותר בקרב חולי האקרומגליה היא ראייה פגומה. ככל שהגידול מתרחב הוא לוחץ על עצבי הראייה וגורם לראייה מטושטשת ומכופלת ולקוצר ראייה משמעותי.

גוליית נעזר במלווה כי הוא אינו יכול להתמצא בשטח בעצמו. הוא קורא אל דויד שיתקרב אליו, על אף שניכר כי דויד הוא קלע שהולך ליידות בו אבן, כי הוא אינו רואה למרחק. הראייה שלו כה מטושטשת וכפולה כך שהמקל האחד של דויד נראה לו כמספר מקלות. הוא מטרה נייחת, ודי חסרת אונים בסך הכול. "הישראלים על הרכס ההררי מסתכלים למטה וחושבים שגוליית הוא יריב אימתני. מה שהם לא הבינו הוא שהגורם שנתן לגוליית את המראה העוצמתי הוא גם זה שגרם לו לחולשה", אומר גלדוול.

מהקריאה המחודשת והמרעננת הזו של השתלשלות האירועים עולים מסרים שונים מלקח החלש והחזק, אבל חשובים לא פחות. עבור גלדוול, הסיפור המקראי הזה מעודד אותנו לזכור שדברים הם לא בהכרח כפי שהם נראים: לפעמים אתגרים הם לא מאיימים כמו הרושם שהם עושים ומי שנראה חלש הוא לא בהכרח חסר אונים. זו יכולה להיות השיחה שממנה אנחנו נמנעים שבועיים ובסיומה מגלים (שוב ושוב) שהיא לא הייתה נוראית כל כך. וזו יכולה להיות מהירות השיפוטיות שלנו כלפי אדם אחר.

ויש פה גם שיעור בחשיבה מחוץ לקופסה. בתוך אוקיינוס של תוכן והדרכות בנושא יצירתיות, נחמד לזהות כי כבר בעת העתיקה היו מי שהבינו שלא חייבים להילחם באש בעזרת אש. שאם עוצרים רגע לחשוב, ייתכן שלמצבים מורכבים וקשים לפתרון יש תשובה פשוטה ויצירתית. כמו נייר לאבן, מספריים לנייר או במקרה של דוד וגוליית – אבן למספריים.

תמונת כותרת: B-1972 / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם להשתחרר מסבל הקיום האנושי או לקבלו? שיחה היפותטית בין קהלת לבודהה

האם החתירה לטוב נמצאת בטבע שלנו? מבט מזווית אחרת על תיקון הדרך

השאלה הקיומית של סנופקין ו-4 תהיות פילוסופיות נוספות שמסתתרות בתוכניות ילדים

עוד מרדיו מהות החיים:

המחזמר: יחי המלך שאול! פרשנות מודרנית ועכשווית לטרגדיה התנ"כית של שאול המלך