יותר משליש מהנשים ועשירית מהגברים סובלים ממיגרנות. מעבר לכאב הראש המשתק, מיגרנה היא עולם שלם של תופעות לוואי שיחד יוצרות חבילה די רצינית ל'לקוח'. עם השנים, רבים מאלה שחווים אותן מתחילים להטמיע את המיגרנות בהגדרה העצמית שלהם. הסיבות לכך עשויות להיות טמונות ברשת שלמה של מאפיינים, מגנטיקה ועד סגנון חיים.

אם אתם לא סובלים ממיגרנות אתם כנראה מכירים מישהו כזה. יכול להיות בן משפחה, חבר, עמית לעבודה. מיגרנה היא מצב רפואי שקשה להסתיר. כשהיא באה, גם הסביבה הקרובה יודעת עליה. הנמרצים, החזקים והחיוניים ביותר שבינינו יכולים להפוך תוך דקות לחסרי אונים, כמעט משותקים מהלמות כאבי ראש.

אבל בניגוד לכאב ראש רגיל, מיגרנה מלווה בסימפטומים ותחושות הייחודיים רק לה, ויחד עם זאת הם משתנים בין אדם לאדם. בנוסף, הטריגרים שלה לא ממש עובדים עם היגיון פנימי ברור – מגבינה צהובה ועד מחסור בשעות שינה, קשה לדעת מאין תגיע הצרה. ואם לא די בכל הבלבול, מדע הרפואה יודע לומר מעט על התופעה בצורה חותכת.

ובכל זאת, אנימציה מבית TEDEd עושה קצת סדר בסלט ומסכמת את מה שכן ידוע: מתברר שכאב הראש המסתורי הזה לא מתקיים בוואקום, אלא הוא חלק ממערכת שלמה של תופעות – מתזונה ועד רגישות מוגברת לכאב – שההשפעה ביניהן עשויה להיות הדדית. מה מלמדת אותנו המיגרנה על ההקשר הרחב יותר שלנו?

מה הופך מאגר תופעות מגוון כל-כך למיגרנה?

לא כל המיגרנות נבראו שוות. אנשים שונים חווים אחד או יותר משלל סימפטומים שהמוכר בהם הוא כאב ראש משתק. לצידו יכולות להיות הפרעות בראייה בדמות צורות זוהרות, רגישות מוגברת לאור ורעש, בחילות, עצבנות ועוד. גם תקופת ה'דגירה' של מיגרנה משתנה מאדם לאדם. היא יכולה להימשך ימים, שעות או דקות; היא עשויה לכלול סט מלא של התרעות או רמז קל שבקלים. "כל מיגרנה שונה", מסבירה בסרטון ד"ר מריאן שוורץ מהמחלקה לנוירולוגיה באוניברסיטת בריטיש קולומביה, "וכמה אפילו לא כוללות כאב ראש".

אז איך בכלל אפשר לדעת מה היא מיגרנה? המכנה המשותף שמחבר בין כל חלקי הפאזל הוא המנגנון הנוירולוגי שמחולל אותן. על-פי שוורץ, כבר בתקופה שקודמת להתקף מתחילים כאמור לצוץ סימנים מקדימים, כמו רגישות חושית מוגברת, הפרעות שינה, בחילות ושינויים במצבי רוח. "סימני האזהרה האלה מצביעים על חלק מסוים במוח: ההיפותלמוס". החלק הזה של המוח אחראי בין היתר על שמירת ההומאוסטזיס בגוף, תפקוד שהוא ממלא באמצעות הפרשת הורמונים לוויסות וייצוב משק הנוזלים, השעון הביולוגי, טמפרטורת הגוף, רעב ועוד.

בשל היותו רב תחומי, כשמשהו בו לא עובד כמו שצריך יכולות להתרחש בגוף תופעות מגוונות מאוד, וזה מה שעומד מאחורי הסימפטומים הלא קשורים לכאורה של מיגרנות.

"במקום לחשוב על מיגרנה כפגם, או כחסם שמפריע להתנהלות שלנו, אפשר להביט עליה כעוד מאפיין גנטי שלנו – הנוירונים שלנו פשוט רגישים יותר לסביבה. ממש כמו צבע שיער".

גנים עם רגישות גבוהה לסביבה

עד כה היו לנו פעילות לא תקינה של ההיפותלמוס, שינוי במטען חשמלי בקרומי התא ועלייה ברגישות של העצב המשולש. עכשיו ברור יותר כיצד הקוקטייל הנוירולוגי הזה יכול להיות רב-פנים כל-כך. וכמו שהוא מגוון, טוענת שוורץ, ככה הוא נפוץ באוכלוסייה. וגם פה עולות חידות. מדוע מיגרנות נפוצות בקרב נשים יותר מאשר בקרב גברים? מה גורם דווקא לאנשים מסוימים לסבול מהן ולאחרים לא? מדוע יש שינויים בחוויית המיגרנה לאורך החיים?

התשובות לא ידועות או ידועות חלקית. אבל הן עדיין יכולות לספר לנו משהו על עצמנו. ראשית, בדיקת קורלציה עם בעיות רפואיות נוספות גילתה כי "לאנשים עם מיגרנות סיכון גבוה יותר לסבול מדיכאון, הפרעות פניקה, הפרעות שינה, ושבץ, בנוסף למחלות אחרות", מסבירה שוורץ. כלומר, מיגרנות עשויות להיות רכיב אחד בתוך דיוקן נוירולוגי-רפואי-מנטלי רחב שמתאר אותנו. ואולם לא ידוע מה כיוון ההשפעה – האם המנגנון הנוירולוגי של מיגרנות גורם לשלל התופעות האחרות, או שהן הופכות את המוח שלנו מועד יותר לפורענות.

לדברי שוורץ ייתכן שאותו רצף גנטי פשוט עומד בבסיס כל הבעיות הללו. כלומר, לא ידוע על גן ספציפי אחד שאחראי למיגרנות אלא התמונה ההולכת ומתבהרת ממחקר למחקר היא שילוב של גנים ש"שולטים בקלות שבה הנוירונים במוח שלנו מופעלים על-ידי גירויים סביבתיים ומשדרים אותות כאב".

השילוב בין הגנום ובין הסביבה החיצונית שלנו יוצר את התנאים למיגרנה. הטריגרים באים מהסביבה בצורה של אור חזק או מאכלים מסוימים, וכן בצורה של אורחות חיים מסוימים, כמו הרגלי שינה ומתח רב. כשאלה פוגשים את הנוירונים הרגישים המעגל נסגר.

מיגרנה, אם כן, נטועה עמוק במאפיינים הגנטיים ובצורת החיים של האדם. כפי שציינו, היא עלולה בקלות להפוך לחלק מהגדרת הזהות של אדם. אבל דווקא המאפיינים האלה מעלים את השאלה האם מיגרנה מגדירה את האדם הסובל ממנה, או שהוא זה שמגדיר אותה? שינוי הפרספקטיבה יכול לסייע לסגל גישה מעט סטואית כלפיה: במקום לחשוב עליה כפגם, או כחסם שמפריע להתנהלות שלנו, אפשר להביט עליה כעוד מאפיין גנטי שלנו – הנוירונים שלנו פשוט רגישים יותר לסביבה. ממש כמו צבע שיער. אומנם מאוד לא נעים, אבל זהו חלק מאיתנו שצריך לעבוד איתו, סביבו או מעליו. ואם צריך, גם לא לעבוד בכלל, אלא לשכב בחדר חשוך ושקט ולתת לסופה לחלוף.

תמונת כותרת: Andrey_Popov / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה יכול לספר לנו יומן בריאות אישי – וכיצד שיטות התיעוד של דה וינצ'י יכולות לעזור

כשהמוח מחליט שהוא ינשוף – 5 טכניקות שיכולות להפוך את הלילות לאפקטיביים יותר

בכוחנו לכבות את תגובת הלחץ על ידי שימוש בחלק ספציפי של המוח – נוירולוגים מסבירים כיצד

עוד מרדיו מהות החיים:

סך חלקיי – מיגרנות בראי הרפואה המשלימה