הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: כבר לא די בבדיקת העובדות כדי לברר את האמת


נוח להאמין שכל מה שאנו חושבים נכון ואפשרי. לא בכדי סיפורים הנוסכים בנו תקווה בנוגע להצלחות כנגד כל הסיכויים הם כה מפתים עבורנו. אבל עד כמה אלו מייצגים מידע שימושי לגיבוש עמדות? ואם אפילו עובדות ונתונים מתומרנים כדי להתאים למסקנות ידועות מראש, כיצד בכל זאת ניתן לחתור אל האמת?


בועז מזרחי | 17 ביוני, 2021

אומרים שעם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה. על אותו משקל אפשר לומר שעם חופש רב מגיעה בחירה רבה. חופש המידע יצר בעולם מציאות חסרת תקדים שבה בני האדם עוסקים פחות בניסיון להגיע אל ידע ויותר בדרכים לדחות מעליהם ידע חסר ערך או רלוונטיות.

כמו אחריות, בחירה היא משימה מאתגרת. הדבר הנוח ביותר לעשות הוא לקבל את כל מה שמתאים להנחות המוקדמות שלנו ולדחות את היתר, או בז'רגון הפסיכולוגי – הטיית האישור. ואולם, המחיר שאנו משלמים על נוחות מגיע במטבע של איכות.

פרופסור לכלכלה אלכס אדמנס מתאר על בימת TED את תקופתנו כ"עידן הפוסט-אמת". במילים פשוטות, הקלות שבה ניתן להפיץ מידע, והתועלת העצומה שיכולה לצמוח מכך, הובילו לקושי רב בברירת האמת וגיבוש דעות מוצקות באמצעותה. לדבריו, אפילו נתונים ועובדות כבר לא מספיקים כדי להוות בסיס יציב לאמת. אז מה כן? הוא פורט מספר שלבים שבאמצעותם ניתן להגיע קרוב ככל הניתן לידע אובייקטיבי ולאמץ אותו, בין אם הוא מתאים לעמדותינו הקיימות ובין אם לא.

סיפור יפה, אבל...

כל הסיפור הוא על היחס בין מידע קיים למידע חדש. בוקר אחד אדם מתעורר ובאמתחתו עמדה כלשהי לגבי נושא מסוים – ספורט, כלכלה, הורות, אופנה וכיוצא באלה. לא משנה כיצד עיצב לעצמו דעות, אותו אדם מופגז השכם והערב במידע חדש בכל נושא שהוא ומאינספור מקורות בדרגות מהימנות שונות. כיצד יעצב מעתה ואילך את עמדותיו לאור השינויים? המציאות נחווית כדינמית במיוחד כשבכל רגע נתון חדשה מרעישה בתחום מסוים צצה לנו בפיד.

אדמנס מדגים כיצד רבים מאמצים מידע חדש אל השקפותיהם, באמצעות סיפורה של בל גיבסון, צעירה אוסטרלית שגילתה יום אחד סרטן במוחה. סיפורה ההרואי שבה את ליבם של האוסטרלים: "היא הייתה לוחמת מאז ומתמיד. מגיל שש היא בישלה עבור אחיה האוטיסט ואימה שחולה בטרשת נפוצה. אבא שלה לא היה בתמונה כל חייה. אז בל נלחמה. בעזרת פעילות גופנית ומדיטציה הפסיקה לאכול בשר, אכלה רק פירות וירקות. והיא החלימה".

גיבסון התבררה כאשת עסקים ממולחת. את מסע ההחלמה תרגמה לאפליקציית תזונה עם מאות אלפי הורדות בחודש ההשקה. השיטה שפיתחה הבטיחה למשתמשים מזור באמצעות רפואה מסורתית המבוססת על תזונה שאינה דורשת התערבות רפואה מודרנית. היא מכרה את השיטה באמצעות סיפור שקסם לאנשים שנטייתם להתבססות בלעדית על רפואה אלטרנטיבית הייתה גדולה מלכתחילה.

"לא משנה כיצד עיצב לעצמו דעות, אותו אדם מופגז השכם והערב במידע חדש בכל נושא שהוא ומאינספור מקורות בדרגות מהימנות שונות. כיצד יעצב מעתה ואילך את עמדותיו לאור השינויים? המציאות נחווית כדינמית במיוחד כשבכל רגע נתון חדשה מרעישה בתחום מסוים צצה לנו בפיד".

במרץ 2017 הכריע בית המשפט האוסטרלי בתיק גיבסון והאשים אותה בהונאה. הסיפור ההרואי שלה היה שקר מוחלט שרקחה. גיבסון לא חלתה בסרטן והתזונה שלה לא הובילה להחלמה שלא קרתה מעולם.

כיצד תיתכן הונאה של ציבור רחב בפרופיל כה גבוה? הונאות פיננסיות רבות מתרחשות בפסיקים של ספרי חשבונות, הרחק מעינו הבוחנת של הציבור. ההונאה של גיבסון הצליחה, מסביר אדמנס, מכיוון ש"אנשים שיתפו את הסיפור שלה, בלי לבדוק בכלל אם הוא אמיתי". זו דוגמה מייצגת לעולם של פוסט-אמת: אם זה נראה לי נכון, זה כנראה נכון.

אשליות אופטיות של מספרים

אבל אדמנס מחמיר אף יותר. הבה נניח שסיפורה של גיבסון היה נכון עובדתית, האם אז הוא היה בר-תוקף? "שורת המחץ שלי", הוא משיב, "היא שבדיקה של העובדות אינה מספיקה. אפילו אם הסיפור של בל היה אמיתי, הוא היה לא-רלוונטי באותה מידה".

הסיבה לכך מכונה בענף הסטטיסטיקה הסקה בייסיאנית. כשאנו בודקים נתונים חדשים לגבי נושא מסוים, אנו בוחנים אותם מול ידע קיים, מול התיאוריה בתחום. השאלה שמעניינת אותנו היא האם הנתונים מוכיחים את התיאוריה. אבל מה שקורה לנו לא פעם הוא שאנו שואלים במקום, האם הנתונים נמצאים בהלימה עם התיאוריה. זה עלול להיראות כמו הבדל סמנטי עד שלוקחים בחשבון תיאוריות מתחרות. מפני שנתונים מסוימים יכולים להתלבש טוב על כמה תיאוריות שונות. אבל, מסביר אדמנס, "בגלל הטיית האישוש אנחנו אף פעם לא חושבים על התיאוריות האחרות, כי אנחנו כה מגוננים כלפי התיאוריה שלנו".

לו היה המקרה של גיבסון אמיתי, היינו רוצים לשאול האם תזונה נכונה יכולה לרפא סרטן? אבל השאלה שהציבו בתקשורת היא האם תזונה נכונה יכולה לבוא בד בבד עם ריפוי סרטן. והתשובה היא כמובן. אבל זו החלפה של סיבתיות בקורלציה. "בדיוק כמו שאפילו אם עישון מזיק לבריאות עדיין תוכלו למצוא מעשן אחד שחי עד גיל 100, בדיוק כמו שאפילו אם חינוך טוב הוא אינדיקציה להצלחה כלכלית, עדיין תוכלו למצוא מיליונר אחד שלא הלך לאוניברסיטה". או כמה. אפילו הרבה מאוד. אבל רק באופן יחסי. כי כשנשקלל את כל המספרים נגלה שמדובר בתוצאה נטולת תוקף סטטיסטי, בטלה בשישים. זה לא אומר שאי אפשר לרפא סרטן באמצעות תזונה, אבל הדרך להגיע למסקנה הזו צריכה לעבור שלבים אחרים של אימות.

התפוצה של סיפורי 'כנגד כל הסיכויים' היא תופעה טבעית. די מתסכל לדבוק באותן עובדות במשך שנים ארוכות. "אנחנו משתפים את המקרים הקיצוניים, כי הם חדשים, ולכן הם חדשות. אנחנו אף פעם לא משתפים את המקרים הרגילים". זה יוצר בולטות גדולה של החריג, מה שהופך לתעתוע סטטיסטי. כיוון שאם אנו משתפים רק את מקרי הקיצון, נוצר רושם שהחריג הוא הרגיל.

כמה פעמים שוחחתם עם מישהו והוא הציג סיפור שהוא מכיר כתימוכין לעמדתו? פעמים רבות זה מספיק לנו כדי להנהן ולעבור הלאה, אבל במקרים שהסיפור מנוגד לעמדתנו מיד נשלוף קלף ה"אני מכיר סיפור הפוך בדיוק". מה שאדמנס מפציר בנו לעשות הוא לשלוף את הקלף הזה גם כאשר הסיפור מתאים לעמדתנו. כי סיפור, מושך ככל שיהיה, אינו תחליף להצטברות נתונים מקיפה לאורך זמן.

עובדות יבשות יכולות להתפרש בדרכים סותרות

אבל גם נתונים גולמיים כשלעצמם לא מהווים אמת סופית ונחרצת. כפי שמסביר אדמנס, "אפילו אם יש לנו מידע בקנה מידה גדול, זה עלול עדיין לא להספיק. כי המידע עדיין יכול להתיישב עם תיאוריות מתחרות [...] וזוהי הדוגמה השלישית של הטיית האישור: הנטייה לקבל מידע כראיה, גם אם הוא מתיישב עם תיאוריות מתחרות".

בואו נטפל רגע בעציצים שבבית. אנו זוכרים שאת העציצים בבית הקודם נהגנו להשקות פעמיים בשבוע, שיטה שעבדה. לכן אנו ממשיכים גם עתה באותה דרך. עוברים חודשים והשיטה מתקתקת, הצמחים שורדים יפה. מתחזקת אצלנו המסקנה שהשקיה פעמיים בשבוע מובילה להישרדות הצמחים. יום אחד אנו עושים ארגון מחדש בבית ומזיזים אותם לפינה אחרת. ממשיכים להשקות פעמיים בשבוע ואחרי תקופה הם מתחילים לקמול. מתקשרים למשתלה ומקבלים שתי המלצות – להשקות פעם בשבוע ולמצוא מקום מואר דיו. הנתונים הגולמיים – הישרדות העציצים – התאימו לכמה מסקנות לגבי השקיית עציצים, אבל הם לא היוו הוכחה חותכת לתיאוריית ה"פעמיים בשבוע". במקרה הם התאימו גם לה, כשהגורם המכריע יותר הוא זמינות אור.

"אז, מה למדנו?" מסכם אדמנס, "סיפור אינו עובדה, כי הוא עלול להיות שקר. עובדה אחת אינה אוסף נתונים, אולי היא אינה מייצגת את הכלל אם היא עובדה בודדת. ואוסף נתונים אינו ראיה: הוא לא מוכיח את התיאוריה שלכם, אם הוא בו-זמנית מתיישב עם תיאוריות מתחרות".

סינון האמת ב-3 שלבים פשוטים, בערך

נשמע מעט מייאש. מה כבר אדם צריך לעשות כדי להבין משהו על המציאות? אדמנס מציע 3 צעדים שאפשר לקחת כדי לסנן מידע בצורה שיטתית. ראשית, "מנו מישהו להיות פרקליטו של השטן שיתנגד לרעיונות שלכם". אם לא די בהטיית האישור, גורם נוסף מפריע לנו בקבלת מידע חדש: הנטייה להימנע מעימותים. אנחנו לא רוצים להיות אלה שמתווכחים ולכן קל יותר להקיף עצמנו באנשים שחושבים כמונו. אבל אדמנס מציע, לכל הפחות בצמתים קריטיים, מספיק לאמץ דווקא את הדמויות שמאתגרות את העמדות והרעיונות שלנו. על האנשים הללו עלינו להסתכל לא כעל איום, אלא כעל פתח ללמידה, ולכן צריך להאזין לדברי 'הבלע' שלהם באוזניים זקופות. "כפי שכתב לב טולסטוי, 'ניתן ללמד את הרעיונות המסובכים ביותר לאיש קשה-התפיסה ביותר כל עוד הוא לא גיבש דעה עליהם. אך הפשוטים שברעיונות לא יוכלו להיות נהירים אף לאדם החכם ביותר אם הוא משוכנע בדעתו שהוא כבר יודע'".

"אפילו אם עישון מזיק לבריאות עדיין תוכלו למצוא מעשן אחד שחי עד גיל 100, אפילו אם חינוך טוב הוא אינדיקציה להצלחה כלכלית, עדיין תוכלו למצוא מיליונר אחד שלא הלך לאוניברסיטה".

הדבר השני הוא לשמוע את עמדותיהם של מומחים. "זו כנראה העצה הכי פחות פופולרית שיכולתי לתת לכם", הוא מודה, ואכן, תעשיית המומחים של ימינו יכולה לעורר בקלות תגובה אלרגית בכל אדם, בפרט בנושאים הרגישים לליבו. מומחים שונים יכולים להציג עמדות סותרות, ופעמים רבות הם ממונים מטעם עצמם או על-ידי מי שיש אינטרס בידו להפיץ את דבריהם. כן, זהו עולם פרוץ. אבל אדמנס מפציר בנו לא לפטור עצמנו בקלות רבה מדי ממקורות ידע מהימנים. "לא תבטחו באדם מהרחוב שינתח אתכם. בוודאי תרצו מומחה, מנתח בעל ניסיון של שנים שמכיר את הטכניקות הטובות ביותר. אבל הכלל הזה צריך להיות תקף לכל החלטה משמעותית שאתם עושים". הטיעון שלו בעד מומחים מתחלק לשניים: ראשית, מומחה אמיתי – וכך יש לבחון את כישוריו – חייב להסתמך על ראיות, וזה מנגנון הגנה מעולה נגד משוא פנים. האדם הפשוט שמקשיב למומחה אמיתי מקבל את הדברים כהווייתם. שנית, וזה מסביר את הנקודה הקודמת, מומחים נתפסים כמנותקים מכיוון שהם חיים בתוך בועה של התחום. עם זאת, היתרון בכך הוא שזה מאפשר להם להיות מושקעים ראש וצוואר במחקר איכותי של התחום, "לבחון לעומק את התוצאות, להפריך ביסודיות תיאוריות מתחרות, ולהבדיל בין מתאם לסיבה".

והדבר השלישי שהוא מציע נוגע למנגנון ההפצה והשיתוף. "עצרו לפני שאתם משתפים משהו". כמו שנוח לנו לאמץ מידע שמתאים לעמדות שלנו, כך קל לנו גם להפיץ אותו. אבל, כמו שאנחנו רוצים לשפר את איכות המידע שברשותנו, האם לא נרצה להיום גם שגרירים של הפצת מידע מהימן ככל הניתן? אדמנס מציע מבחן פשוט: "אם אותו מאמר היה נכתב על-ידי אותו כותב, עם אותה הסמכה, אבל היה מוצא תוצאות הפוכות, האם עדיין הייתם מוכנים להאמין לתוצאות ולשתף אותן?"

המאבק בהטיית האישור והצבת רעיונותינו ועמדותינו כמטרה לחיצי הביקורת אינם עניין פשוט כלל ועיקר, אך שכרם בצידם. ברגעים שבהם התוצאה הסופית עומדת לנגד עינינו יותר מהכול, במקומות של להיות או לחדול, אפשר להקריב גם את המוצקה שבדעותינו על מזבח האמת.

תמונת כותרת: Bjoern Wylezich / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אל תהססו להסס – זה מנגנון קוגניטיבי שנועד לדייק את הבחירות שאנו עושים בחיים

מה אנחנו לא מצליחים לראות לגבי העולם – ואיך בכל זאת אפשר להבחין בזה

כיצד לזהות אם אנחנו באמת בקיאים בנושא מסוים? הכירו את "טכניקת פיינמן"

עוד מרדיו מהות החיים:

ראיון עם פרופסור דן אריאלי על איך התרעות בנייד קשורות לקושי בקבלת החלטות