הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: להתחיל להתייחס לבריאות המנטאלית שלנו כמו לפנסיה


דחיפת עצמנו אל הקצה בעבודה קשה אומנם מייצרת מתח ולחץ רבים, אבל שכרה בצידה, לא? נראה כי ההנחה שעבודה קשה מובילה בהכרח לתועלת כלכלית אינה כה מדויקת. המחיר של המתח והלחץ לא מתבטא במשכורת אבל אנו בהחלט משלמים אותו, ובמספרים אסטרונומיים.


בועז מזרחי | 17 בפברואר, 2021

לפעמים אנו מתפתים לחשוב על לחץ ומתח כעל תחושות מעיקות, שלמרות שלל תופעות הלוואי שלהן, מתישהו עוברות ואנו חוזרים למוטב. אבל אם חושבים על לחץ או מתח במונחים פיזיקליים, מדובר בכוחות שלאורך זמן יכולים לשנות את המבנה והצורה של החומר שעליו הם מופעלים. ומכיוון שתרבות העבודה שלנו מושתתת כמעט בהגדרה על לחץ, הרי שרבים מאיתנו נתונים ללחץ ומתח עקביים, אפילו כרוניים.

ואם לחץ מקומי פוגע באדם פרטי, הרי שתרבות של לחץ פוגעת בחברה שלמה. רוב קוק, כלכלן שעובד עם לקוחות פרטיים להשגת יעדים פיננסיים, גילה בעבודתו כי אחת הפגיעות הקשות אך הפחות מדוברות של מתח ולחץ היא כלכלית. על בימת TED הוא מסביר את מעגל הלחץ וכיצד השחיקה שלו לא מסתכמת בגוף ונפש, אלא מחלחלת את החוסן הכלכלי של מדינה שלמה.

כיצד המתח משפיע על הבחירות שלנו? איך הבחירות האלה משפיעות על איכות חיינו? וכיצד ההשלכות הללו עולות לנו סכומי עתק? וגם, באילו דרכים לדעתו אפשר להתמודד עם הבעיה?

מעגל הלחץ המזין את עצמו

יהיה זה פשטני לדבר על לחץ כתופעה אחידה. מגוון רחב של גורמים יכולים להביא ללחץ, במגוון עוצמות ועם מגוון השפעות. לכן קוק מבדל ומסביר כי הוא עוסק בלחץ שלילי ועקבי. הוא פוגש את הלחץ הזה בעבודתו היומיומית עם לקוחות שלמרות הכנסותיהם הגבוהות – אפילו מאוד – זקוקים לעזרה כדי להגיע ליעדים פיננסיים. לדבריו, "מה שמשפיע על הכלכלה משפיע על הלקוחות שלי, ומתברר שלחץ משפיע על הכלכלה באופן מסיבי".

המספרים קשים לעיכול: "מה אם הייתי אומר לכם שעל-פי כמה הערכות העלות של לחץ בקרב עובדים בארצות הברית קרובה ל-300 מיליארד דולר בשנה?" עיקר המחיר הזה משולם כדי לחפות על שני תחומים שנפגעים: פריון עבודה ואיכות חיים. אבל זה לא נגמר שם, לדבריו, תוצאות עקיפות של מתח ולחץ הן מחלות כרוניות, פציעות ונסיגה כללית של אנשים במקומות העבודה. יחד, מדובר ב-2.2 טריליון דולר שמכורסמים מכלכלת ארה"ב.

קוק מודע לפער בין האינטימיות שבה אנו חווים לחץ – זו תחושה מאוד מבודדת – ובין ההשפעה הגורפת על כלכלה של מדינה שלמה. לדבריו, המפתח להבנה כיצד תחושה פרטית כל-כך מביאה לאימפקט כזה עצום הוא לזכור כי לחץ הוא בפועל ברירת מחדל של שוק העבודה, ולכן ההשפעה הכלכלית היא מכפלה של סך כל המשתתפים בכלכלה. והוא מדגים:

"דמיינו אם חד-הורית שעובדת בעבודה מלחיצה בסביבה מלאה בסטרס שבה היא יושבת 90% מהזמן. אולי אין לה זמן לבשל אז היא בוחרת ארוחות על בסיס הנוחות שלה. שמה זה אומר בדרך כלל? מזון מעובד עתיר סוכר. לאורך זמן, התפריט הדל הזה יחד עם הלחץ בעבודה מוביל למחלה כרונית, נניח סוכרת. טיפול רפואי עולה לה ולחברה עוד כסף, מה שאומר – עוד לחץ. עכשיו, היא מודאגת גם מהבריאות שלה וגם מלהרוויח כסף, אז היא בטח מוסחת ופחות יצרנית. אבל זה אסור לה, זוכרים? היא אם חד-הורית. עכשיו היא חושבת, 'מה אם יקרה לי משהו? מי יטפל בילד שלי? מי ידאג לתינוק שלי?' עוד לחץ. עכשיו קחו את התרחיש הזה, שחקו איתו איך שתרצו ותחילו אותו על מדינה שלמה".

"לחץ הוא מעגל סגור שמייצר מעגלים נוספים, שכן השפעת מתח יכולה לעלות על סכום חלקיה. למעשה, כל מי שעובד מתוך לחץ – כלומר, רובנו ככולנו – שוזר אותו בתוצרת או בשירותים שלו, ובכך מגלגל אותו הלאה למחוזות חדשים".

יותר מזה, לחץ הוא מעגל סגור שמייצר מעגלים נוספים, שכן השפעת מתח יכולה לעלות על סכום חלקיה. נניח שארגון כלשהו מוכה במגפת לחץ, והארגון הזה מספק שירותים חיוניים. למשל מרפאה. אם הארגון לא מתפקד כמו שצריך, האדוות מגיעות רחוק בהרבה מהפרטים של אותו ארגון. למעשה, כל מי שעובד מתוך לחץ – כלומר, רובנו ככולנו – שוזר אותו בתוצרת או בשירותים שלו, ובכך מגלגל אותו הלאה למחוזות חדשים.

עד כדי כך הבעיה נפוצה, שקצב צמיחת תעשיות הרפואה וסגנון החיים כמעט כפול מקצב צמיחת הכלכלה העולמית. המשמעות היא שהפריון נתקע, או יורד, בזמן שהלחץ וההוצאות הכלכליות הכרוכות בטיפול בו ממשיכים לטפס בקצב מסחרר.

התמודדות עם לחץ ברמת הארגון, המדינה והאדם הפרטי

האם יש דרך לאזן קצת את הווקטורים הללו? קוק מאמין שכן, אבל דרוש שינוי במסגור של הבעיה. "אנחנו נוטים לחשוב על לחץ כעל תוצאה", הוא אומר, "אבל אני רואה את זה כתרבות". לדבריו, זה נכון שללחץ יש אבות רבים, כמו תחרות חברתית, ציפיות של ממונים, ביקוש ומנטליות של חדשנות ומצוינות. אבל בשורה התחתונה הגורמים הללו לא ממש משנים כשלעצמם, שכן הם התגבשו לכדי תרבות – תרבות של לחץ. גם במקומות שבהם אין אלמנטים ממשיים כמו אלה שצוינו כאן עדיין קיים מתח, כיוון שזה מאפיין תרבותי. לפעמים הוא אפילו רצוי ומקבל עידוד כי הוא לא סתם מאפיין, אלא סמל סטטוס.

וכמו סמלי סטטוס אחרים, הוא יקר מאוד. בין אם אנו בוחרים לאמץ את הלחץ כסמל ליוקרה חברתית ובין אם לא – אין לנו ממש ברירה אם לחוות אותו או לא. אבל קוק מאמין שאולי בכל זאת יש לנו בחירה כלשהי ומציג שלושה "עמודי יסוד" להתמודדות עם הפגיעה הכלכלית כתוצאה מלחץ בעבודה.

הדבר הראשון הוא שינוי בתפיסה של ארגונים גדולים. הוא מתמקד "במיוחד בדרך שבה התרבות וסגנון התקשורת בתאגידים משחקים תפקיד מרכזי בלחץ וברווחה מקומות העבודה. ה-DNA של חברה הוא התרבות שלה, נכון? זה קובע את הטון. זה אפילו הולך רחוק יותר ומגדיר את החברה". לכן, הוא מסביר, "אני חשוב שחברות צריכות להשקיע במנטאליות, בגופניות ובתחושות של העובדים שלהם באותה צורה שבה הם משקיעים בחדשנות, מחקר ופיתוח". המשמעות בפועל היא שחברות צריכות למצוא דרך לכמת את הלחץ, המתח והרווחה של עובדיהן ולפעול על סמך הנתונים. הוא מאמין כי הנכס הכי יקר של כל חברה הוא ההון האנושי, ולכן מן הראוי להתייחס אליו כשם שמתייחסים למוצר או לשירות שבליבת העשייה של הארגון. לצד זה הוא מדגיש את חשיבותם של דוגמה אישית מצד מנהלים ועידוד תקשורת פתוחה עם העובדים.

"כולנו יודעים שפנסיה היא לחסוך כמה שיותר עכשיו, לאחר כך. מה אם היינו מתייחסים לבריאות המנטלית ולרווחה הכללית שלנו באותה צורה?"

העמוד שני שבו הוא עוסק הוא הרשויות. לדבריו, יש להן תפקיד חשוב בהצבה רף. קוק מאמין כי הרשויות יכולות להיות קובעות הסטנדרטים של רווחה נפשית באמצעות הקלות מס או רגולציה – חיובית או שלילית. מכיוון שהאימפקט על הכלכלה הוא אדיר, הוא רואה בזה אינטרס לאומי ולכן מצדיק התערבות ממשלתית. אפשר לחלוק על הדרך לעשות זאת, אבל די ב"רוח המפקד" כדי להוביל שינוי. כשם שמצופה ממנהלים לתת דוגמה אישית, כך לא מופרך לצפות גם מרשויות המדינה לשמש מודל חיובי, בייחוד לאור העובדה שמתקציבן יורד התשלום על המתח.

ועמוד שלישי הוא כל אחד מאיתנו. קוק גורס כי לגיטימי לבקש שינוי ברמת הארגונים, אבל בראש ובראשונה חייבת להיות לנו אחריות אישית על הרווחה שלנו. כמה שלא יעזרו לנו המדינה או מקומות העבודה, אם הלחץ מוטבע בנו זה לא ישנה. הוא טוען כי עלינו להיות כנים עם עצמנו ולהודות שבמו ידינו דחפנו את הרווחה הנפשית שלנו מטה בסולם העדיפויות והתעלמנו מהנזק שנגרם כתוצאה; כנים לגבי העובדה שהעדפנו שיהיה לנו מה להציג לסביבה החברתית על פני הבריאות שלנו. "בטח, הקריירה שלכם תורמת חלק למי שאתם. אבל האם אנחנו נותנים לה להגדיר אותנו קצת יותר מדי?"

כאמור, תעשיית הבריאות הנפשית בנסיקה ורבים מאיתנו כבר יודעים למנות יותר משיטה אחת להתמודדות עם מתח. מה שעבד לקוק הוא מיינדפולנס, ואפשר להוסיף לזה עוד תחומים רבים אחרים, כמו עיסוק בספורט, שהייה בטבע, קשרים חברתיים, פיתוח תחביבים ועוד ועוד. העיקר הוא להודות בסדר העדיפויות הנוכחי ולפעול לשנות אותו.

המלחמה בלחץ היא שאלה של שימור וקיימות

זה לא שלא יהיו לנו לחצים יותר לעולם, אבל לפחות נוכל כחברה להציב סטנדרט חדש שלא עולה לנו בכל-כך הרבה בריאות וכסף. שכל אחד יפנטז לעצמו איך להשקיע 2.2 טריליון דולר שהתפנו בשנה. גם אם הסכום נמוך יותר במונחים מקומיים, חזקה עלינו שכמה עשרות מיליונים יפתחו לנו את היצירתיות.

ככלכלן, קוק מביט על החברה דרך עיניים פיננסיות, אבל עדיין רואה את אינטרס החברה לפניו. מצביע על כך רעיון הסיום שלו: "כולנו יודעים שפנסיה היא לחסוך כמה שיותר עכשיו, לאחר כך. מה אם היינו מתייחסים לבריאות המנטאלית ולרווחה הכללית שלנו באותה צורה? לפתח ולשמור יותר מעצמנו עכשיו למאוחר יותר בחיים. לא לעשות כלום אומר עלות גבוהה. וגרוע יותר, פחות זמן. ומהשניים – איזה אתם לא יכולים לקבל בחזרה?"

בכך הוא סוגר מעגל שהתחיל בפרט, התפשט אל החברה וחוזר אל הפרט. אבל כפי שאמרנו, לחץ ומתח פיזיקליים בכוחם לשנות חומרים בצורה בלתי הפיכה. כך שבמובן זה, בלימת הלחץ והמתח כתרבות היא אינטרס גם עבור הילדים שלנו, והמורשת שלנו כמדינה וחברה בכלל.

תמונת כותרת: ChirsKim / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

לא חייבים להתחרות במשחקי ההיררכיה החברתית – אפשר למדוד עצמנו בדרך אחרת

הרשו לעצמכם להוריד את האצבע מהדופק מדי פעם – התועלת מצמצום הבקרה בחיינו

אלן ווטס מסביר מה עושים חוקים לאמון בינינו – וכיצד קורטוב של תחמנות יכול לעזור

עוד מרדיו מהות החיים:

לחיות מתוך רוגע – דליק ושמואל משוחחים עם תומר סברון, ד"ר לנוירוביולוגיה ממכון ויצמן