ההרצאה השבועית של TED: הקשר המפתיע בין חוש הראייה ובין הקפדה על תזונה וכושר


מדוע לחלקנו קל יותר לשמור על כושר גופני או על תזונה בריאה מאשר לאחרים? ברור לנו שלמוטיבציה תפקיד מפתח בנושא, אך מסתבר שלחוש הראייה השפעה לא קטנה על המוטיבציה, ולהיפך. האופנים השונים שבהם אנחנו מפרשים את התמונה שרואות עינינו הופכים את האתגר של שימור אורח חיים בריא למורכב יותר או פחות.


תום לב-ארי בייז | 28 מרץ, 2019

כששני אנשים מביטים אל השמיים ומתפעלים מצבעם הכחול והמרגיע – האם הם רואים את אותו הדבר? האם "כחול", כפי שהוא נתפס ונחווה במוחו של האחד, הוא אותו ה"כחול" שרואה האחר? האם חוויית הצבע היא ביחס למוכר לנו, או שמדובר בחוויה אובייקטיבית? האם כמו השמלה המפורסמת – The dress – שכיכבה ברשת בשנת 2015 ופילגה את הצופים לשני זרמים מרכזיים – אלו הרואים אותה בצבעי כחול ושחור ואלו הרואים אותה בצבעי לבן וזהב – גם אובייקטים אחרים כמו קו הסיום של ריצת 2 קילומטרים עשויים לקבל תפנית ויזואלית ולהיראות עבור חלקנו רחוקים יותר או פחות?

ראייה היא החוש הדומיננטי של בני האדם. אנחנו ממש סומכים עליו "בעיניים עצומות". לעיתים לא נשתכנע בדבר עד שנראה אותו במו עינינו. ואולם, אחרי השלב האדיש והמהימן של קליטת הפוטונים החוזרים מהאובייקט שלפנינו, מתרחש שלב קצת פחות חד-משמעי שנקרא "תפיסה". והוא כבר סובייקטיבי מאוד: הוא מושפע מרגשות והוא יחסי לחוויות העבר שלנו.

על פי הרצאה שהעניקה הפסיכולוגית החברתית אמילי בלצ'טיס על בימת TED מסתבר, למשל, שעבור אנשים בדיאטה תפוח נראה גדול יותר מאשר עבור אלו שאינם. בעוד שגודלו של התפוח אינו משתנה – תפיסת הראייה שלנו כן, ומכיוון שהיא קשורה באדיקות למנגנון הראייה האמין שלנו – אנחנו נוטים שלא לפקפק בה. אם להיעזר בדוגמה שכיחה יותר, כפי שמסבירה בלצ'טיס, כאשר אנו מתבוננים בפניו של אדם אנחנו בהחלט רואים את תווי פניו כפי שהם, אך הפרשנות שלנו לטיב ההבעה שלו – כבר עשויה להיות שנויה במחלוקת.

הפער החזותי שעל התודעה להשלים עבורנו

אחד הגורמים המשמעותיים שהופכים את תפיסת הראייה שלנו לסובייקטיבית, על פי בלצ'טיס הוא מנגנון מאוד שימושי של השלמת מידע. "כמות המידע שאנחנו יכולים לראות בחדות גבוהה, בבהירות ובדיוק, בכל רגע נתון, היא קטנה ושווה, פחות או יותר, לפני השטח של האגודל שלנו כאשר הוא נישא אל מול עינינו ביד מתוחה", היא מסבירה. מה שמאפשר לנו "לראות" את התמונה המלאה והברורה, על אף שטכנית, רובה מטושטשת עבורנו, הוא מנגנון תרגום. "זו התודעה שלנו שעוזרת לנו לגשר על הפער הזה", טוענת בלצ'טיס.

כמו אדם קצר ראייה ללא משקפיים, רוב האינפורמציה שמקבלת התודעה היא מטושטשת. ועל אף זאת, על סמך ניסיון עבר, דמיון ויזואלי והסתברויות, היא מייצרת עבורנו תמונה ברורה ומלאת ביטחון של הנגלה לנגד עינינו. אכן קרקע פורייה להטיות. במחקר שערכה בלצ'טיס, היא גילתה שאומדן המרחק של נבדקים בעלי כושר גופני נמוך שונה מאשר זה של נבדקים בעלי כושר גופני גבוה. אלו שהתקשו בריצה אמדו את קו הסיום של המסלול כרחוק מאשר אלו שעבורם הייתה הריצה קלה יותר. לתפיסתם, קו הסיום היה ממוקם פיזית רחוק יותר.

קצת כמו הערכת המרחב בכניסה לחניה – אחרי שאתמול שפשפנו שני רכבים בניסיון לחנות, גם מגרש חניה שלם עשוי להיראות לא מספיק גדול. אפילו אם אנחנו נוהגים בסמארט. על פני השטח דבר לא השתנה; לא מרחקו של קו הסיום ולא גודל הרכב, אבל החוויה שלנו אחרת והיא משפיעה על האופן שבו אנחנו בטוחים שאנחנו רואים את המציאות.

במחקר אחר שערכה בלצ'טיס, היא בחנה את השפעתה של המוטיבציה על הנבדקים. הממצאים העידו כי אנשים שהיו אמנם בעלי כושר גופני נמוך אך הביעו רמה גבוהה של מוטיבציה דווקא העריכו את קו הסיום של המסלול כקרוב, לפחות כמו אלו בעלי הכושר הגופני הגבוה. כלומר, כמו קלות המשימה, גם המוטיבציה אליה – מקרבת את קו הסיום.

גורמים שמרחיקים ומקרבים את המטרה עבורנו

"כאשר נבדקים האמינו שהמטרה שהוצבה בפניהם הייתה אפשרית וברת ביצוע בעתיד הקרוב, הם תפסו את האימון כקל יותר", אומרת בלצ'טיס. על בסיס ההבנה שהיכולת לראות בבירור את קו הסיום – המסמן את השלמת המשימה – מקלה את הדרך, היא הציעה אסטרטגיה וקראה לה: "שמור את העיניים על המטרה". לא רק כקונספט מנטלי אלא בצורה הטכנית ביותר.

במחקר הבא שערכה ביקשה מקבוצת נבדקים אחת להסתכל כל הדרך על קו הסיום: לדמיין שכל הנוף סביבם מטושטש ולהתעלם מכל אובייקט בצידי הדרך. לעומתה, הקבוצה השנייה הונחתה לעבור את המסלול בצורה טבעית ולאפשר לתשומת הלב לדלג בין הגירויים השונים שבצדדיו. על פי התוצאות, אלו שלא הדירו עיניהם מהמטרה אמדו את מרחקה כקרוב יותר ב-30% ונעו לעברה מהר יותר ב-23% מאשר האחרים. במילים אחרות, ההתמקדות בקו הסיום הפכה את התרגיל לקל יותר עבורם.

על פי בלצ'טיס, ממצאים אלו מחזקים את התובנה כי גם הדברים הבלתי מעורערים כביכול, כמו הראייה שלנו, מושפעים מהתודעה וניתנים להטיה בצורה מודעת. אם נדייק את הצורה שבה אנחנו מתנהלים נוכל להשפיע על האופן שבו המציאות נתפסת בעינינו.

אם תזונה בריאה מעסיקה אותנו אבל תפוחים נראים בעינינו עצומי מימדים ומאיימים (שלא לדבר על סלק וקולורבי), אולי מתוך ההבנה שגודלם מושפע מהחוויה שלנו – נוכל להיערך מחדש אל המפגש איתם? אולי במקום תפוח ביום נתחיל בחצי תפוח, רבע או ביס (במקרי קיצון), העיקר שנוכל להתחיל ולא נישאר קפואים אל מול גודל המשימה. בהקבלה, אפשר להתחיל בפעילות גופנית שנתפסת בעינינו כמושגת, גם אם מדובר בקילומטר הליכה או 10 דקות של תרגילי כוח, העיקר שנוכל להמשיך איתה. מזערית ככל שתהיה, היא עדיפה מאשר לשמוט כל חודש מחדש תוכנית אימונים מרשימה ובלתי ניתנת לביצוע.

מכירים את ההטיות ופועלים ביחס אליהן

ממחקרה של בלצ'טיס ניכר כי אנחנו יכולים להכיר את ההטיות התפיסתיות שלנו ובמקום להיכנע להן, לעבוד איתן. עם הזמן, כאשר ביס מתפוח יהפוך למשימה שבשגרה, כנראה שגם חצי תפוח ותפוח שלם יצמצמו ממדיהם עבורנו ויהפכו לחטיפים קלים לעיכול מנטלי ונגישים בכל רגע ביום.

מה שנכון בנוגע לאופן שבו אנו רואים את תוכנית האימונים שלנו נכון גם לצורה שבה אנחנו מתבוננים במציאות היומיומית שלנו. "בימים קשים שבהם נמאס לי מהכול, כשאני ממורמרת ועייפה […] וכולם מסביבי נראים מדוכאים בצורה דומה: הקולגות בעבודה נראים עצבניים כשאני מבקשת הארכה לדד ליין, החברים נראים מתוסכלים כשאני מאחרת לצהריים בגלל פגישה שהתעכבה או שבעלי נראה מאוכזב כי אני מעדיפה ללכת לישון במקום לראות סרט – […] אני מנסה להזכיר לעצמי שאולי זו לא הצורה היחידה שבה המציאות מתקיימת", מסכמת בלצ'טיס.

אז נכון שבמקרים רבים אנחנו כן מזהים נכון, בעיקר כשהגורמים המשפיעים – כמו מצב הרוח שלנו – מאוזנים. אבל ביום חשוד שכזה: אולי הקולגה שלה היה קצת מבולבל, החברים דאגו ולא התבאסו ותווי פניו של בעלה היו אמפתיים ולא מאוכזבים? אם נזכור שהאופן שבו אנחנו תופסים את המציאות מושפע מהתודעה שלנו בצורה אמינה כל כך נוכל להטיל ספק בימים שמרגישים בלתי ניתנים לצליחה, ולהפעיל על עצמנו טריקים שיעזרו לנו לראותם בצורה קצת יותר ידידותית.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.