חלקים בגופנו ובחיינו שאנחנו נוטים לקחת כמובן מאליו מתגלים כעולם ומלואו עבור אחרים

"פריבילגיות הן בלתי נראות עבור אלו המחזיקים בהן", אמר פעם הסוציולוג האמריקאי מייקל קימל. כשאנחנו חולים אנחנו לפתע מעריכים את הבריאות שלנו, את היכולת הפשוטה לקום וללכת מבלי להתנשף. בדידות גורמת לנו להעריך את החברים שלנו ואת המשפחה ואבטלה ארוכה מדי גורמת למסגרת ולעבודה הקשה להיראות כמו מתנה. אבל ביתר הזמן, אנחנו קצת פחות מודעים לכל אותן 'פריבילגיות'. הן נראות לנו מובנות מאליהן. אבל הן לא. האם עלינו לחכות להיעדר על מנת להוקיר תודה?

כשמדברים על פריבילגיות נהוג להתייחס לעניינים סוציולוגיים, אבל מה יקרה אם ניקח את נקודת המבט ונתבונן דרכה על משהו, כביכול מובן מאליו, כמו אצבעות הידיים שלנו? ביומיום, למי מאיתנו שאינו מטפס הרים או נגן פסנתר (חכו, גם לשם נגיע), כף היד היא איבר המשמש רוב הזמן לאחיזה די גסה. אנחנו מרימים בקבוק מים או אוחזים את ההגה, אנחנו תופסים כרית וממקמים אותה מאחורי הראש או הולכים יד ביד לאורך שדרה. שימוש גס בכף היד הוא השימוש הרווח שבו ארבע אצבעות נסגרות אל עבר החמישית ומבצעות מאחז. לא בכדי נוצרה הכפפה המאחדת את אותן ארבע אצבעות בכיס אחד ומשאירה את האגודל נפרדת ופנויה לתקשורת. זה באמת רוב השימוש ביד. אבל לא כולו.

בתוך אותו כיס רחב בכפפה מסתתרים 12 מפרקים המחלקים את ארבע האצבעות שלנו ל-12 סגמנטים רבי תנועה – שפע של פוטנציאל – ומסתבר שלכמה מקצוענים כל סגמנט כזה הוא עולם ומלואו. סרטון קצר של ה-National Geographic עוקב אחר כמה ממטפסי ההרים המוכרים בעולם הטיפוס בטיול בעומאן. הם חושפים ז'אנר חדש למדי: טיפוס על סלעים מעל מים פתוחים. דמיינו מצוק ענק נישא מעל הים הפתוח. המטפסים נאחזים בעזרת קצות אצבעותיהם בשקעים ובזיזים על עורו החשוף של הסלע ומטפסים. לא בהכרח במעלה הצוק, לפעמים בחלקם התחתון של מדפי או קשתות סלע, כשגופם מישורי, מקביל לקו המים. טיפוס בלי חבל נקרא סולו-בולדרינג והוא בעיקר מתקיים בגובה נמוך (עד כשלושה מטרים) כאשר הרצפה מרופדת מזרנים. במקרה שלנו, את המזרן מחליפים המים. נשמע כמו תחליף סביר, רק שמגובה של כמה מטרים נפילה למים מרגישה יותר דומה לנפילה על קרקע קשה מאשר לצניחה מרופדת על מזרן.

מהי אינטליגנציה של איבר?

אם נמצא את עצמנו תלויים בין שמיים למים על שני זיזים, כנראה שמהר מאוד נעריך כל סגמנט וסגמנט בכפות הידיים שלנו. כל אצבע היא עולם ומלואו. ראש אצבע יכול להיות מה שיבדיל בין נפילה לאחיזה. גם פמלה אולטון, אחות בקליניקה הרפואית בסן פרנסיסקו, מעריכה כל אצבע ואצבע. בכתבה שפורסמה ב-New York Times היא מסבירה כיצד מאתרים ורידים כאשר לוקחים דם. העיניים, מסתבר, עשויות לתעתע. אולטון מסבירה כי לא תמיד הדבר הנכון לעשות הוא לחפש במבט את הווריד המתאים. לפעמים מה שנראה כמו וריד בולט ומושלם לא יהיה מתאים לשאיבת הדם. "למדו לסמוך על קצות האצבעות שלכם על ידי מישוש בעיניים עצומות", היא מייעצת לשואבים המתחילים ומסבירה כי וריד מתאים ללקיחת דם אמור להרגיש מעט קופצני. קצת כמו מיטת מים. למי מכם שמתחילים לחוש מטושטשים מהמחשבה על מחטים וורידים, אנחנו עוד רגע עוברים לנושא אחר. "פתחו אינטליגנציה באצבעותיכם", מסכמת אולטון באמירה שעשויה להיות מעניינת עבור כולנו, לא רק לאלו התרים אחר ורידים. מיד נגלה כמה יתרונות לפיתוח אינטליגנציה במקומות פחות מוכרים.

אינטליגנציה היא משהו שנוטים לייחס לאדם, אבל בעולמות תוכן של תנועה כמו מחול, יוגה או אקרובטיקה, נהוג לדבר על אינטליגנציה של איבר. הכוונה היא לפיתוח מודעות לאיבר. פירוק יכולותיו למרכיבים, הבנת המבנה האנטומי שלו, הפוטנציאל הגלום בו ועבודה נכונה עימו, כזו ששומרת עליו וממקסמת את השימוש בו. בטיפוס הרים מנחים לא פעם "לטפס חכם, לא חזק". כשמפתחים אינטליגנציה באצבעות ניתן לעשות בעזרתן הרבה יותר בהרבה פחות מאמץ.

עבודה נכונה עם האצבעות כמשל לחיים

טיפ מוכר למזעור השימוש בכוח האצבעות והרחבת טווח היכולת שלהן בא מעולם הנגינה על פסנתר. "כאילו אתם אוחזים בתפוח", כך מנחים המורים להחזיק את כפות הידיים מעל לקלידים. כששוקע המנח והידיים משתטחות כאילו עזבנו את התפוח, מיד נהיה קשה יותר להניע את האצבעות ולהפעיל לחץ על הקלידים. אם נחשוב על האנטומיה של כף היד נראה כמה זה הגיוני. שקיעת מרכז כף היד מובילה לשמיטה של האמה מטה – מעין רפיון של הידיים המונחות על הקלידים – המרפקים נמוכים יותר ונוצרת זווית בין כף היד לאמה שמגבירה עומס על האצבעות. במונחים אנטומיים, מנח זה הוא פעולת פשיטה אקטיבית אינטנסיבית של מפרק כף היד היוצרת מתח רב. מנח נכון הוא חלק מהאינטליגנציה שמפתחים הפסנתרנים הגדולים על מנת לנגן בקלות. כשמפסיקים להשקיע את כל האנרגיה במאמץ הפיזי, נשאר מקום להתפתח ולהעשיר את הכישורים. צפייה באצבעותיהם הנעות היא מחזה מעורר השתאות. נדמה כאילו הן בעלות חיים משל עצמן, מדלגות ללא מאמץ במהירות פנומנאלית, בסנכרון הרמוני, זו לצד זו.

לפעמים אחיזה גסה היא כל מה שצריך. ולפעמים לא.

פסנתרים משתמשים בריטואל תרגילים לא קצר שנועד לפתח קואורדינציה, זריזות ודיוק בקצות האצבעות. דוגמה אחת מתוך עשרות קומבינציות ניתן למצוא בסרטון של נגן הג'אז קנט יואיט, ובו הוא מציג תרגיל לא פשוט המגביל בכל פעם אצבע אחרת מכף היד בעוד הפסנתרן מתרגל עלייה וירידה בסולמות התווים. כשחלק בתרגיל קשה, כך מסביר יואיט, כדאי להאט ולבנות בהדרגה את האינטליגנציה של האצבעות. דוגמה נוספת לשימוש מודע וחכם באצבעות היא עמידות ידיים. זה אולי ישמע מופרך למתבונן מבחוץ, אבל למתרגל, כל אצבע ואפילו כל נקודה בכף היד שמקבלת לחץ, מהדקת שרשרת שרירים שייצבו או יוציאו אותנו מאיזון. וזה מתרגיל שעוד נמצא על הקרקע. רק דמיינו לעצמכם את עולם האקרובטיקה.

מה לנו ולכל אותם לוליינים או פסנתרנים? יכול להיות שאחיזה גסה היא כל מה שאנחנו צריכים בחיים או שנהפוך הוא, אנחנו מקלידים בעיניים עצומות וקשורים מאוד לעשר החברות הקטנות שבקצות הידיים שלנו. כך או כך, זהו שיח על ירידה לפרטים. עד כמה אני מודע לכלים שברשותי? כמה אני מוקיר תודה ומעריך אותם? האם אני ער לתופעה המופלאה הזו שנקראת "גוף האדם" ומעשיר את עצמי בהיכרות עם האינטליגנציות השונות הטמונות בו? יתרה מכך, מדובר על השקפת עולם. על שאלות כמו – מהו המאמץ הנכון? איפה בחיים שלי אני מתאמץ מדי ולא עוצר להכיר את הסיטואציה? או לא מתאמץ מספיק כי זה קשה, אבל יכול להיות שאני פשוט "לא במנח הנכון"? מבריאות הגוף והנפש ועד השכלה, מגורים וביטחון חברתי – החיים שלנו רצופים נקודות אור שתשומת לב נכונה והוקרת תודה יכולות להפיק מהן תחושת סיפוק ושמחה. אל תחכו להיעדרן, חבקו אותן כשהן פה.

כתבה נוספת בסדרה: יסודות יציבים מחזיקים מגדל יציב – עבודה עם כפות הרגליים כמשל לחיים

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

3 שבועות של תרגול הכרת תודה יכולים לעשות הבדל גדול, בשבילנו ובשביל הסביבה

דליק ווליניץ מקדיש דקה וקצת של תשומת לב לרגעים הקטנים של החיים

5 תרגילי יוגה בסיסיים לשיפור התחושה הכללית ברבע שעה

עוד מרדיו מהות החיים:

השיח החדש: מהם התנאים לתחילתם של תהליכי ריפוי בחברה הישראלית?