הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

הזמן 'טס' לכם ככל שאתם מתבגרים? אל דאגה, אפשר להאט אותו בדרכים פשוטות


4 ביוני, 2018

היה היה אדם שחי עם משפחתו אי פעם לפני שנים רבות. יום אחד, לאחר מסע חיפוש אוכל ארוך מן הרגיל, חזר האיש אל מערתו. כשהתרגלו עיניו למעבר מאור היום לאפלה –  הן חשכו בשנית: הילדים - שהשתעממו בהיעדרו של אביהם - ולמען האמת גם החלו לגלות מעט אומץ, החליטו לפרוק כל עול והפכו את הבית לאתר גרוטאות. כאוס בכל מקום: הבגדים מפוזרים על הרצפה, כלי אוכל בכל עבר, עצי ההסקה מפוזרים במערה, התכשיטים הפרימיטיביים מחלוקי הנחל וכלי העבודה נפוצו מימין ומשמאל. האגדה מספרת שמהשאגה של האב נחצבו בסלע מדפים ותאי אחסון, וכך נוצר הארון הראשון. מאז ועד היום, בכל פעם שאנו עדים לבלגן אנחנו נוטלים חפצים דומים ומניחים אותם יחד באותו מקום. זה יוצר לנו סדר, מנקה לנו את שדה הראייה.

אנחנו עושים זאת לא רק לחפצים מוחשיים, כי אם גם לדברים מופשטים, כמו זיכרונות של אירועים. המוח שלנו נוטה לסדר בארון הפנימי חוויות דומות, וזה יוצר לנו ניקיון מנטלי. כך אנחנו לא צריכים להתמודד עם מיליוני פרטים חסרי חשיבות שיצרו לנו כל כך הרבה רעש, עד שלא נוכל עוד ליצור מחשבה קוהרנטית. בפרק השלישי בעונה השנייה של הסדרה לגיון, המספרת על מעלליהם של בעלי כוחות-על מנטליים, הגיבורים נתקעים בתוך התודעה של עצמם. הגוף שלהם ישן והם כלואים באיזושהי חוויה מנטלית אישית המשקפת את הפנטזיה הגדולה שלהם. הגיבור הראשי חודר לתודעתם ומשחרר אותם מהמבוך המנטלי. אחת הדמויות, שכוח-העל שלה טמון ביכולת לזכור כל פרט ואירוע שאי פעם התרחש, נתקעת בפנטזיה משונה: כשחודר הגיבור לתודעתו הוא מוצא אותו בגן פורח, וכל כמה שניות הזוכר-הגדול פונה אליו בברכת שלום, כאילו זיכרונו נמחק. הפנטזיה של מי שיכול לזכור הכול, מבין הגיבור, היא פשוט לשכוח. אנו, בני התמונה חסרי הכוחות, פשוט אורזים קטעי מידע דומים באשכולות, וכך מצמצמים את כמות המידע ואת הרעש המנטלי הנלווה אליה. אצלנו המנגנון הוא בילד-אין.

כיצד להעניק לכל חוויה תחושה של חד-פעמיות?

אבל מה קובע אילו פרטים הם חשובים? ומתי הקפדנות היקית של המוח חוזרת אלינו כבומרנג? אמה יאנג כותבת באתר ה-British Psychological Society כי דחיסת אירועים וחוויות מנטליות דומים לגושים אחידים היא אחד הגורמים לכך שתחושת הזמן שלנו מואצת ככל שאנו מתבגרים, כפי שגילו פסיכולוגים מאוניברסיטת קנזס ומיזורי. אם עברתם את גיל 14, כמעט בטוח שיצא לכם לפחות פעם אחת את המשפט: "איך הזמן טס". פגשתם חבר אחרי כמה חודשים? הזמן טס. עברו 4 שנים מאז קיבלתם את התואר? הזמן טס. פייסבוק או גוגל הקפיצו לכם תמונה מהחופשה לפני שנתיים? הזמן טס. אנו חיים בתחושה שיש לנו בהיסטוריה כמה איים של זיכרונות מוצקים יחסית, וביניהם אוקיינוס שומם. לאן נעלמות השנים? הרי חיינו אותן, ראינו דברים, חווינו אירועים.

ובכן, התשובה היא שהזמן לא באמת טס. הוא עובר בקצב קבוע ואחיד, וזו לא בהכרח התחושה שאנו מתקרבים לסוף החיים שמלחיצה אותנו וגורמת לזמן לעבור מהר מדי. הסיבה היא שאנו נוטים לכווץ חוויות דומות, וככל שאנו מתבגרים יש לנו יותר ויותר מהן. עם הניסיון, פחות דברים מחדשים לנו. אם זה לא חדש, המוח עושה חישוב של אחסון זיכרון ודוחף את זה לארון עם חוויות דומות. לנו זה מרגיש כאילו האירוע מעולם לא התרחש. לפרופסור מארק לנדאו, מי שהוביל את המחקר, יש רציונל ברור לחקור את מנגנון דחיסת החוויות, ולמצוא דרך להתגבר עליו. לדבריו, "תפיסת החיים כחומקים במהירות מזיקה מבחינה פסיכולוגית: היא לא נעימה, מורידה מוטיבציה, וייתכן אף עוינת לתחושה שהחיים הם משמעותיים".

ארגון וקטלוג עושים לנו סדר, אבל מקשים עלינו לזהות היכן נגמר פריט אחד והשני מתחיל.

בסדרה של ניסויים הצליחו לנדאו ועמיתיו להוכיח כי כאשר גורמים לנבדקים לחשוב כיצד האירועים בחייהם דומים, כלומר לאחסן זיכרונות באותו מדף פנימי, מואצת תחושת הזמן שלהם. לעומת זאת, כאשר הנבדקים הונחו לחשוב כיצד האירועים שחוו היו יכולים להתפתח אחרת, כלומר קיימת הבחנה ביניהם, הם לא חוו האצה בתחושת הזמן. המחקר בוצע ביחס לפרק זמן של שנה. בנוסף גילו החוקרים כי אנו משתמשים בנוסטלגיה על מנת להתגבר על תאוצת הזמן המדומה, שכן נבדקים דירגו אותה כחשובה מאוד עבורם לאחר שעברו מניפולציה לדחיסת אירועים. לדבריהם, אנו יכולים לדחוס תקופות זמן שונות. כשמדובר בפרקי זמן קצרים כמו יום זה אולי לא קריטי. אבל אלה יכולים להצטבר לשבועות, חודשים, שנים ואפילו עשורים שלמים שנעלמים כמעט לחלוטין מהזיכרון שלנו, מה שאופייני לגיל העמידה. "קל לראות", כותבת יאנג, "כיצד מבט אחורה על עשר השנים האחרונות בחייך וזכירה שלהן במובנים של גושים מעטים – לדוגמה עבודה, זמן משפחה, או חופשה – יכולה לגרום להרגשה כאילו הן חלפו בעפעוף". במקרים כאלה, ההשפעה על הרווחה הנפשית שלנו עלולה להיות בעייתית.

הדבר המתבקש לעשות כדי למתן את אפקט דהירת השנים הוא להימנע מקטלוג חוויות בצורה אחידה. כדי לעשות זאת עלינו להעניק משמעות ייחודית לחוויות, לתפוס אותן כשונות ונבדלות אלו מאלו. אחת הדרכים לעשות זאת היא לפתח גישה מודעת לרגע הנוכחי, מה שמתרגלים, למשל,  במיינדפולנס. כך אנו יכולים להתעמק בחד-הפעמיות של כל נקודת זמן וליצור זיכרונות עשירים ומרובדים יותר. כשאנו עושים כך, עולה הסיכוי שנזכור את החוויה כחוויה, כולל במובן התחושתי והרגשי, במקום לזכור אותה תחת תווית מקוטלגת. על פי החוקרים, אם כן, פעילות כמו מדיטציה או עיסוק באומנות יכולה לסייע "לעורר מחדש את רגשות הסיפוק של דברים פשוטים וייתכן אף למנוע את קצב החיים המואץ".

לטוס בשליטה ידנית

עבור הבלוגר דיווויד קיין, ה'ייתכן' של החוקרים הוא 'אכן' ברור ומובהק. בפוסט שפרסם ב-Raptitude הוא טוען כי באמצעות מודעות להווה ניתן לעצור את הזמן, אבל קודם לכן, הוא מוסיף מספר סיבות מעניינות משלו לתחושה שהזמן מאיץ במהירות הולכת וגוברת. אצלו התופעה באה לידי ביטוי בצורה נוספת: "כשעברתי משנות העשרים לשנות השלושים שלי, הבחנתי שטעויות חישוב פסיכולוגיות החלו להתרחש בתדירות גבוהה יותר. יום שמרגיש כאילו היה לפני שלושה-ארבעה חודשים, התרחש למעשה לפני שנה". במקרים אחרים הוא נזכר באירוע שחשב שהתרחש לפני פרק זמן מסוים, רק כדי לגלות כי בעצם מדובר בפרק זמן כפול. קיין מסביר כי תיאוריה נפוצה המסבירה את התקלות הללו היא שאנו תופסים את הזמן ביחס לגיל שלנו, ולכן אין מנוס מכך. עבור ילד בן ארבע, שנתיים הן חצי מהחיים - ועבור בן עשרים מדובר בעשרה אחוזים בלבד. לכן שנתיים נראות לנו זמן קצר יותר בהשוואה לשנים שאנו כבר חיים. אבל זו, לדעתו, תיאוריה בלתי הגיונית, שכן תפיסת הזמן שלנו אינה קבועה. אנו יכולים לחוות שנה אחת כאיטית מאוד, ואחרת כמהירה מאוד, וזאת בתלות באירועים שעברנו. וכך לגבי כל פרק זמן. "חמישה ימים של טיול במדינה זרה נוטים להרגיש ארוכים יותר משבוע עבודה שגרתי", מסביר קיין. "תפיסת הזמן שלנו היא פסיכולוגית וסובייקטיבית". במאמר מוסגר, הכול כמובן במבט לאחור – בזמן אמת אנו עשויים להרגיש דווקא הפוך.

עבור ילדים הרבה יותר חוויות הן חדשות, וייתכן מאוד שהמוח שלהם מחווט טוב יותר לגבש זיכרונות חדים.

מדוע אנו מאיצים? קיין מציע הסבר נוסף לשחיקה בתחושת החידוש, והוא המחויבויות הכרוכות בזמן שיש לנו כמבוגרים, ופחות מטרידות ילדים. "אנו צריכים לעבוד, לתחזק משק בית ולקיים מחויבויות לאחרים", הוא כותב, ומכיוון שחשוב לנו מאוד להספיק הכול ולתמרן בין המשימות, "חיינו הבוגרים מאופיינים במחשבות ודאגות לגבי זמן. עבורנו, זמן תמיד מרגיש מוגבל ובמשורה, ואילו עבור ילדים, שעסוקים בלחוות את החיים, זה בעיקר דבר מופשט שמבוגרים תמיד דואגים לגביו". לצד זאת מציג קיין תיאוריה מדעית הגורסת כי מוחם של ילדים פשוט יוצר זיכרונות איכותיים יותר ממוחם של מבוגרים. עם ההתבגרות, "קולטנים מסוימים הקשורים לזיכרון מתדרדרים עם הגיל, מה שגורם לשנים הראשונות להרגיש דחוסות בהרבה יותר חוויות ומשמעות משנים מאוחרות יותר".

כאמור, החוקרים מאמינים שתרגול מיינדפולנס יכול לסייע לעצור את כדור השלג של תחושת הזמן, וקיין מגבה את ההיפותזה הזו בניסיונו האישי. הוא מספר כי במפגש חברתי שבו השתתף נזרקה לאוויר הערה בסגנון "הזמן טס", ומתוך הרגל הצטרף גם הוא למקהלה. "אבל כשחשבתי על זה אחר כך", הוא מסביר, "זה לא הרגיש כאילו הזמן טס [...] השנה האחרונה באמת הרגישה כמו שנה". כשהמשיך לחשוב על כך הבין כי גם השנה שקדמה לה עברה בצורה מבוקרת לתחושתו, ולא נעלמה לו מבין האצבעות. "זה מצביע על הסיבה העיקרית שבגינה נראה כי הזמן האט עבורי: מדיטציה. בשנתיים האחרונות מאוד העמקתי בתרגולי המדיטציה שלי". הוא חוזר על היתרונות שבמודעות לרגע וכיצד היא מעשירה את הזמן, ומוסיף כי מבוגרים נוטים לעשות דברים "על טייס אוטומטי". מודעות להווה עושה בדיוק הפוך – היא מעבירה את ההגאים לשליטה ידנית.

זאת לא חייבת להיות מדיטציה

את המודעות לרגע ממליץ קיין ליישם בכל הזדמנות, מחוויות מרגשות וחדשות ועד לרגעים קטנים וחסרי חשיבות לכאורה, כמו נהיגה או אכילה. אבל הוא מאמין שמדיטציה היא עניין של טעם. "אתם כנראה כבר משוכנעים לעשות את זה או משוכנעים לא לעשות את זה". אם אתם שייכים לקטגוריה השנייה, הוא מסביר, יש תחליפים פשוטים. עליכם בסך הכול "להשקיע יותר תשומת לב בחוויית הרגע הנוכחי, כך או אחרת". הוא מציין שתי חלופות של פעילויות שבהן אין לנו ברירה אלא להתמקד בהווה: דברים כמו ספורט או אומנות, ובילויים חברתיים עם האנשים שאנו הכי נהנים במחיצתם. כך קשה יותר למוח שלנו לנדוד בתירוץ שהוא 'כבר היה שם ועשה את זה'.

אפשר לחשוב על השנים שלנו ככביסה תלויה על חבל. בבוא משב רוח, היא תעוף לה במהירות ותיעלם מעינינו כלא הייתה. אם נוסיף אטב, ייקח לרוח יותר זמן להעיף את הכבסים. שני אטבים כבר ממש יקשו עליה, וככל שנוסיף אטבים - כך יאריכו הכבסים זמן על החבל. כשזה נוגע לאירועים וחוויות, אנחנו צריכים להוסיף מה שיותר מהם, ולזכור שעצם המודעות לחוויות בזמן שהן מתרחשות משולה לקפיץ הנועל בעוצמה את הצבתות על חבלי הזיכרון.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הדרך הלוך נראית לכם ארוכה יותר מהדרך חזור? יש לזה הסבר מדעי

להישאר עם טעם של עוד – כיצד להפוך את הזיכרון ארוך הטווח לחיובי יותר

המדע שמסביר מדוע אנו כל-כך אוהבים לטוס לחו"ל

בועז מזרחי העורך הראשי של מגזין מהות החיים

סיים בהצטיינות תואר בתקשורת עם התמחות שיווקית מהמרכז הבינתחומי, הרצליה. עוסק בכתיבה, עריכה, מדיה חברתית ויצירת סוגים שונים של תוכן משנת 2011. את שעותיו הפנויות מקדיש לקריאה, צילום וספורט.

עוד ממהות החיים

20.06.18
האתגר בלשכוח את מה שלמדנו – וכיצד זה יכול לשמור אותנו מעודכנים ורלוונטיים
19.06.18
אהוב אותי כמו שאני – מה גורם לנו לחפש אישורים מבחוץ, וכיצד לצמצם את התלות שלנו בהם
18.06.18
כאן אין זרים, רק חברים שטרם הכרנו – שופכים אור על כמה מאשליות הראייה הנפוצות
17.06.18
האם גם מחר תזרח השמש? עד כמה אנחנו בטוחים ביכולת שלנו לדעת משהו
14.06.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע היכרות עם חולשותינו עשויה להציל אותנו?
13.06.18
אל תיקחו את זה אישית – החיים מציבים אתגרים לכולם, גם אם הם מסתירים זאת היטב
12.06.18
אם אתה לא שם אתה לא קיים? – מדוע מציאת כינויים לתופעות חיונית להתפתחות שלנו
10.06.18
תתפלאו לגלות כמה מעט פעילות גופנית נדרשת כדי שהמוח ייהנה מיתרונותיה הקוגניטיביים
07.06.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד גבולות ואילוצים מולידים חופש ויצירתיות?
06.06.18
אנחנו מנסים להבין איך אחרים הפכו למאושרים – אך האם התשובה תועיל לנו באופן אישי?
05.06.18
אם אתם לא זברה בסוואנה, נסו לא להילחץ כמו זברה בסוואנה
04.06.18
הזמן 'טס' לכם ככל שאתם מתבגרים? אל דאגה, אפשר להאט אותו בדרכים פשוטות
31.05.18
ההרצאה השבועית של TED: מי הבוס של המוח שלכם, ואיך להפוך אותו למנהל טוב
30.05.18
כלים וכישורים טכניים חשובים – אבל מה שבאמת מאפשר לנו ליצור הוא הבנה פילוסופית
29.05.18
מה ההבדל בין ביטחון עצמי לחמלה עצמית - ומדוע חמלה עדיפה?
28.05.18
תווים טובים - מדוע המוח שלנו מגיב טוב כל כך לטיפול באמצעות מוסיקה?
24.05.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע חוכמת הזרימה העתיקה של לאו-דזה רלוונטית גם היום
23.05.18
להגיע להישגים במאמץ מינימלי – כיצד חוסר מעש מוביל לשיפור הזיכרון ולהורדת לחץ דם
22.05.18
להפוך את הקערה על פיה – סיבות לא שגרתיות לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו אוכלים
21.05.18
שכחו אותי בבית – היתרונות הקוגניטיביים והפסיכולוגיים של מנוחה מהסמארטפון